רפיילי - קסם פיאור

פרק 44

בכל זאת קיווצתי את גבותיי בבלבול.
הבטתי בטאי בשאלה כדי להבין למה היתכוון כשאמר הדברים המוזרים קורים לנו.

בהיתי בקיר כשמילותיו של טאי עדיין מהדהדות הראשי.

"את לא מבינה?"

לא מבינה מה? אני לא מיוחדת. אולי טאי כן. אני לא. אני ג׳ירפה.

*

"תגידי," התחלתי באי נוחות. "למה אנחנו? למה... למה אני?"

"כי רק אתם הוברחתם לפה כשהמילחמה התחילה." מרילוז נשמה עמוק כשחשבה שוב על הזוועות של המילחמה ואז המשיכה. "חוץ מזה, תחשבי לבד." היא התחכמה. "מה זה אומר לדעתך?"

"זה אומר... שרק אני נישארתי והייתם חייבים לקחת עוד מישהו....?" גימגמתי, וזעתי באי נוחות.

מרילוז התחכחה עם צאוורי. "גם. אבל עוד משהו!"

"אמ... זה בטח אומר שאני מיוחדת באיזשהי צורה..."

"כן, שאת מיוחדת! את מיוחדת! תכניסי את זה לראש הקטן שלך."

*

"תעזוב את זה עכשיו." ביטלתי את דבריו בהנפת יד לאחר כמה דקות, של זיכרונות מעיקים שלא ניראו לי נכונים. ואולי כן... לחש קול בראשי. בכלל, למה הביטחון שלי חייב להיות בריצפה? נורה אמרה לי פעם שכל אחד מיוחד... כל אחד שונה מהשאר. גם אני שונה... "אז, איך אתה מכיר את השיר הזה?"

"אני יודע אותו בעל פה." פערתי את עיני.
הוא מיד הסביר את עצמו, 'תמיד מישהי שרה לי אותו, כשהייתי קטן.... מה שאני יודע, זה שהיא נשמע זקנה.'

גיחוך מאולץ נשמע מפי כשקלטתי שהוא ניסה להצחיק, אבל זה לא עבד עליו.

"את דואגת לזה שלא ניצא מפה?" הוא קלע וקבע יותר מאשר שאל. קמתי ונאנקתי אחרי ניעור בגדים קל. "בואי נבדוק את המערה עוד פעם אחת." הוא מרפק אותי, בניסיון לעידוד, קם אחריי, והתקרב אל הקיר האנך למיטה.

"אולי יש פה כפתור או משהו?" אמרתי בשקט, כמעט מיואשת מדקות שקטות.

טאי זרק אלי מבט. "אולי."

התפצלנו ללא מילים, אני לחלק הפנימי של החלל, והוא ליד הפתח הסגור. כשבחנתי את הקיר במטרה לחפש משהו שיוציא אותנו משם, שמתי לב שקירות המערה לא חלקים בכלל, אלא מלאים בחריטות ופיספוסים. לפחות בחלק שאני עמדתי בו.

בחנתי את הקירות שוב, הפעם ביסודיות. מחפשת משהו שאפילו אני לא ידעתי מהו.

הרגשתי משהו מתנועע בידי, ושתי שניות לקחו לי להבין מי זה. חיפשתי את טאי בעיניי ליד החלק שבו הוא היה אמור לחפש, והופתעתי לראות אותו שם.