רפיילי - קסם פיאור

פרק 43

מרקי זזה.
היא התנוענעה בידי, וגרמה לטאי להירתע לאחור, וליפול על הרצפה בהפתעה.

מרקי זזה? בובה זזה?
ויותר מוזר, היא דיברה?

....היא יכולה לדבר שוב?

התנשפתי בחדות והסתכלתי על מרקי בעיניים פעורות. לא ראיתי אצלה שום שינוי, היא נראתה אותה הבובה עם אותם העיניים הבוהות והחיוך הקפוא.

אני לא מאמינה. כל החלומות שלי התגשמו עכשיו. מרקי מדברת.... היא מדברת! כל השנים שדיברתי אליה.... מישהו בתוכה הקשיב?

"מ-מרקי?!" קראתי במצמוץ עיניים. ניערתי אותה קצת בידי, אך לא קיבלתי שום תגובה ממנה.

מאחוריי שמעתי את טאי מתרומם מהרצפה, ונשען על המיטה. "מה זה היה?" הוא לחש, והקיף את המיטה כדי לשבת לידי. "את חושבת שכדאי שאני אנסה לגעת בבובה הזאת שוב?" הציע-שאל בספקנות, והסתכל על פניי, חיכה לתגובה.

אבל אני לא התייחסתי אליו בכלל. החברה הכי טובה שלי יודעת לדבר. את מי זה מעניין שהיא לא רוצה שהוא יגע בה? לא אותי.
מרקי לא נרתעת למגעי, וזה מה שחשוב.

"ר-רפָיילי?" שאל טאי, ושוב נקרעתי בין החברה הכי טובה שלי, לטאי.
טאי ניצח, אך הייתי בטוחה שרק הפעם.

"אמ.... תנסה." מלמלתי, וקירבתי אליו את מרקי, כשידיי קצת רועדות. כל אותו הזמן לא ניתקתי את עיניי ממנה.
שלא תברח לי.
שלא תשכח אותי.

טאי נשם נשימה עמוקה, הסתכל אליי לכמה שניות ושלח אל מרקי יד במהירות, מתכוון לגעת בה.

"לא, לא, לא!" נשמע אותו קול שוב, ומרקי קפצה מתוך אחיזתי החזקה, ונחתה על הרצפה בקול חבטה.

"הא...!" נבהלתי וקפצתי במקומי. התכופפתי למטה כדי להרים אותה, אך טאי הקדים אותי.

"מה אתה לא מבין? תתרחק!" קראה מרקי שוב ופירכסה על הרצפה. קולה נשמע צרוד עוד יותר, וכעוס.

מה הולך פה?! מה אני שומעת?! שאלתי את עצמי שוב, ורצוני לגעת בה גבר מרגע לרגע.

"ממתי את מדברת, מרקי?" שאלתי חרישית, והרמתי אותה לאט ובעדינות.

לא יכול להיות שכל הזמן הזה היא יכלה לדבר, אבל לא ענתה לי כשדיברתי איתה, לא יכול להיות.

"טוב." אמר טאי באכזבה. הוא ספק ידיים, "אם ה... בובה שלך לא רוצה שאני אגע בה," הוא התרחק צעד אחד והסיט את מבטו ממרקי. "אני הולך לחפש יציאה. אולי נוכל ללכת לפיאור מפה." הוא קם מהמיטה בכבדות, ונעמד מול חומת האדמה שדרכה נכנסנו. הוא ניסה שוב לגרום לה להיפתח, ללא הצלחה.

הסטתי את מבטי מטאי המאוכזב, והבטתי אל תוך העיניים של מרקי.
ניסיתי לעורר אצלה משהו. אולי היא תדבר שוב.

"מרקי?" לחשתי, קירבתי אותה אל פניי וניסיתי לראות אם היא מגיבה. "תעני לי. תני לי סימן שאת מקשיבה."

השתררה שתיקה מצידה.

"כל דבר. תגובה, מצמוץ, חיוך, אולי תזיזי קצת את היד..." הצעתי, בתקווה לתגובה, והרגשתי איך כתפיי נרפו באכזבה. "מה את רוצה שאני אעשה?" שאלתי שוב, וניערתי אותה קלות.

מה שלמישהו מהצד יראה מוזר, לי זה היה נראה רגיל לגמרי. לדבר אל מרקי.
אף פעם לא ציפיתי לתגובה ממנה, אך באותו רגע, ממש רציתי שתגיב לתחינותיי. כי נראה שהיא יכולה.

מה טאי עשה? למה היא לא רוצה שיגע בה?

הוצאתי את הפתק המקומט שהיה בתוך כיסה תמיד, אותו השיר המוזר שתמיד היה שם.
המחשבה שעלתה בראשי באותו רגע, היא שאולי משהו ישתנה שם, וגרם לה לדבר. מחשבה פרועה, ידעתי, אבל הייתי כל כך נואשת שהייתי חייבת לנסות ולראות מה גרם לה לדבר.

בלי לטרוח יותר מידיי, הצלחתי למלמל את המילים שידעתי בעל פה.

'הרצוצים הטובים
הלכו לאיבוד בליבם.

רק אם המצילים ייעזרו בהם,
כל רצוץ יצא לחופשי,
והנחש יסולק ממני.'

שום דבר לא השתנה.

טאי הבהיל אותי מאחורה. "אני לא מוצא יציאה." יידע, והתיישב על המיטה. הרגשתי איך המיטה שוקעת לאחור, בהתאם לתנועתו של טאי עליה.

"אתה יכול לבדוק את זה?"
מה כבר יכול לקרות?

הבאתי לטאי את חתיכת הנייר הבלויה, והוא קרא את המילים באיטיות, מבטא אותן בשפתיו ללא קול.

"אני.... אני חושב שאני מכיר את השיר הזה...." אמר טאי לבסוף. הוא נשכב על המיטה, וחזר על המילים שוב.

"אתה מכיר את זה? אבל-אבל איך?" שקעתי שוב בבלבול שלמדתי להכיר בשבוע האחרון.

"אני חושב שכל הדברים המוזרים קורים לנו פשוט." טאי הניד בראשו ונאנח. "אני חושב שאנחנו.... מיוחדים." הוא מלמל והסתכל ישר לתוך עיניי. "או מוזרים."

"מוזרים, מוזרים." ביטלתי את ספקותיו. "ללא ספק מוזרים."

~~~~~~~~~~~~

שלומות...

אני יודעת שגם השבוע פיספסתי פרק, והסיפור התחיל להיות משעמם, אבל אני ממש משתדלת בשבילכם ובשבילי, כי אני רוצה לכתוב את הסיפור הזה!

התגובות שלכם ממש מחממות לי את הלב, והוא יתחמם עוד יותר (או, איזה שורה >.<), אם תעקבו אחרי הודי hodi1234

ומה אתם חושבים על הפרק?
ההשערה של טאי נכונה?
הם מוזרים או מיוחדים?

כן, אני יודעת, שאלה לא מובנת רבל הכל יתברר בספר הבא! ;)
(כן, כן, בספררר)

אל תשכחו לדרג ולהגיב אם אהבתם!!!

ליאל :))