הדלת של אימא הייתה מולי, חומה, גדולה ומאיימת. כמו תמיד.
שלחתי את יד מהססת לעבר הדלת. אך היד עצרה במקומה.
אני באמת רוצה לעשות את זה? נשכתי את שפתיי והבטתי בדלת בשאלה. לדעת את האמת? האם אני מאומצת?
לא. אני לא רוצה, אני מפחדת.
ומה אני אגיד לאמא? שאלתי את עצמי. 'היי אימא. ציפור קטנה לחשה לי שאני מאומצת!'
טוב, זה די נכון, אבל עדיין, ממש לא.
החזרתי את ידי לצד גופי, וצעדתי כמה צעדים אחורה.
אני לא רוצה לדעת את האמת, הודעתי לעצמי. אני פשוט אסתובב ואלך... אני לא מוכנה לזה, אני לא רוצה....
פחד תקף את ליבי, כאילו הוא היה שמור בסכר ורק עכשיו התפרץ.
ומהירות, לפני שאתחרט, שלחתי את ידי לעבר הדלת, ופתחתי אותה במהירות. אפילו לא תיקתקתי.
"נהדר לעשות איתך עסקים, גבירתי." שמעתי קול עבה, ואיש מבוגר לבוש בחליפה שחורה, לחץ את ידה של אימי.
"תודה, תודה." מלמלה אמא בפיזור נפש וכשראתה אותי, היא הסתכלה עליי במבט קצת מוזר.
"להתראות, אדון מרקוס." אמרה אימא, כאילו בשביל לרמוז לו ללכת. הוא הבין את הרמז העבה ויצא מהחדר.
"כן, מה את רוצה?" היא שאלה בישירות, ותקעה בי את עיניה היוקדות.
פתאום לא היה לי מה להגיד. מה אני אמורה להגיד.
"אמ..." גימגמתי, "מתי יהיה לי יום הולדת?" שלפתי ברגע שאמא באה להגיד לי משהו.
אמא קימטה את מצחה. "את לא זוכרת מתי יהיה יום ההולדת שלך?" שאלה באיטיות ובקול חושד. "עוד חודשיים."
"אה, כן... נכון."
"אם את יודעת את זה, למה שאלת?"
המילים נתקעו בפי. "אני..." התחלתי בגימגום. "אני מאומצת?" שאלתי כמעט בתחינה. הסתכלתי על אמא בעניים אפורות וגדולות. כאילו ביקשתי ממנה בליבי שזה לא יהיה נכון, שמרילוז שיקרה לי.
היא פערה את עיניה ובלעה את רוקה בכבדות, ופתאום היא נראתה עייפה יותר מבדרך כלל. "מ-מי אמר לך את זה?" היא שאלה בשקט בשעה שעיסתה את רקותיה באיטיות.
"אמ... אבא! זאת אומרת- אבא. כן, אבא אמר לי." אמרתי במהירות, והתפללתי שהיא לא רואה כמה אני לחוצה.
"מה? אוף, מירו..." היא מלמלה ונראתה כלא מאמינה.
"אז... זה נכון?" שאלתי וליבי דפק במהירות. רעדתי, הרגשתי אותו בכל גופי. כאילו עוד רגע הוא יצא לי מבית החזה.
בום-בום, בום-בום.
"אמ..." היא גימגמה.
בום-בום, בום-בום.
"טוב, אה..."
בום-בום, בום-בום.
"כ-כן."
בום!!!
נשימתי נעתקה. החזקתי את הדמעות בפנים, וניסיתי בכל כוחי לא לצרוח. נשכתי את שפתיי, עד שכבר הרגשתי את טעם הדם המתכתי בפי ומיד הרפתי את שפתיי ולחצתי אותן זו אל זו.
"מ-מה? מה זאת אומרת?" לחשתי, ולא הסכמתי אם האמת.
"כן. את לא הבת שלי." היא אמרה ושום רגש לא נישמע בקולה, אבל כשהרמתי את ראשי ראיתי את עיניה נוצצות. "את כועסת? עצובה?"
הרגשתי גוש חונק את גרוני, והסתפקתי בהנהון. עיניי צרבו, והשפלתי את מבטי לאצבעות רגליי.
לא האמנתי שזו האמת.
מה בסך הכול ביקשתי?
"בסך הכול קיוותי שתהיי אימא שלי. למרות כל מה שעשית לי, ו... ומה שגרמת לי להרגיש." לחשתי והרשתי לעצמי להביט בעניה הנוצצות של אימא. "קיוויתי שתאהבי אותי שוב ותפסיקי עם היחס המוזר הזה..." המטרתי עליה בכאב שגובר עוד ועוד. לא מאמינה. "עם היחס הזה שאני לא מכירה... שלא מתאים לך, אימא!" המילים זרמו ממני כמו נהר שוצף וגועש שהחריב כל סכר שניקרה בדרכו. "חשבתי שאולי, יום אחד, תשברי את ה... את החומה הזאת שבנית מסבבך נגדי, וכל כך רציתי שכל פעם שתראי אותי תלטפי לי את השיער, ותגידי לי שאת אוהבת אותי, כמו שתמיד עשית..." כבר לחשתי ושפתי רעדו כשדיברתי. "שתתני לי נשיקה בלילה, וחיבוק בבוקר... שתקראי לי רפרפת שוב, כי אני כן רפרפת שלך ואני... אני עדיין מחכה!" צרחתי, כבר לא היה אכפת לי איך אני ניראת.
פרצתי בבכי דביק ורטוב. הדמעות פרצו מארובות עניי כמו זרם, כאילו הסכר נשבר, וכמה שניסיתי, לא הצלחתי לבנות אותו שוב.
"אני עדיין מחכה לך ואת לא באה... את לא חוזרת..." לחשתי ובירכיי רעדו, לא הצלחתי לעמוד עוד. כרעתי ברך, ונלחמתי בחולשתי. ניסיתי לעמוד ולא הצלחתי.
ראייתי היטשטשה, אבל הרגשתי את הדמעות שלי זולגות במורד לחיי ונופלות על הרצפה. הטעם המלוח שלהם היה בפי. "עברתי את כל זה בקושי, ועכשיו אני גם מאומצת?! את לא אימא שלי?!" הדבר שהרס אותי כבר לא היה קשור לפיאור. "גם אם תחזרי..." לחשתי, קולטת לאט לאט את המשמעות של המילים. "גם אם תחזרי, זה כבר לא יהיה אותו הדבר...!"
שמעתי כיסא ניגרר, קול צעדים נוקשים, ולבסוף הרגשתי צל מעליי. ושום דבר לא היה מכין אותי למה שראיתי.
אימא... בכתה. "רפרפת..." היא לחשה, החלה לרעוד וצנחה על הריצפה. לידי.
אמא.
~~~~~~~~~~~~
שלומות!!!!
ואוו, זה היה פרק מאוד קשה לכתיבה. גם כי היה בו כל כך הרבה כאב, וגם כי בסוף ראה משהו לא צפוי אפילו מבחינתי.
תיכננתי שאוולי תהייה רעה לפחות עוד כמה פרקים, אבל זה פשוט בא.
היא בוכה!! אתם מאמינים?
כאילו, אין לה לב, לא? 0:
מה אתם חושבים??
מה יקרה בפרק הבאאא??
ואשמח לקרא מה דעתכם על הסיפור ומה אפשר לשפר ולשנות...
ואל תתעלמו ממה שאני כותבת פה, תענו בכנות, אוקיי?
ליאל.. :)
YOU ARE READING
רפיילי - קסם פיאור
Fantasy*נכון לעכשיו לא מתעדכן*(לצערי) רפיילי. שם מיוחד לילדה מיוחדת, לא ככה? זה לא מה שרפיילי חשבה, היא לא ראתה איך היא מיוחדת. ואי אפשר להאשים אותה, החיים שלה לא הכי שמחים. האנשים היחידים שמצליחים להעלות חיוך על פניה, הם אבא שלה, עובדת במלון שבו היא גרה...
