"נורה! בבקשה אל תלכי!" קראתי בתחינה והיתרוממתי ממושבי. "נורה!" אפי רטט. זהו, חשבתי, אני עומדת לבכות.
"מה זה הרעש הזה?" לרגע חשבתי שנורה שמעה אותי, אבל אז זיהיתי שהקול הוא לא שלה. "רפָיילי?" זה היה אבא. אבל רגע, הזיכרון שלו לא נמחק?
"אבא?" עניתי בשאלה, אבל הוא לא שמע. כמובן.
"אה, זו את, נורה?" אבא נכנס כעת לחדר, ומשום מה מבטו ניראה מיצטער משום מה.
"אמרת הרגע 'רפָיילי'?" נורה פערה את עיניה וכיסתה את פיה ביד אחת. בידה השנייה החזיקה את מרילוז. "אז.... אתה זוכר אותה?"
"אני מיצטער."
"על כך ששיקרת?" נורה שמה את ידה על מותניה. "אבל למה שיקרת?"
"אני לא מיצטער על זה, נורה." אבא הניד בראשו. הבטתי בו בהלם. "אלא על משהו אחר." תוך כדי שדיבר, הוא הרים את ידו ואת שתי האצבעות האמצעיות כיוון לאמצע מיצחה. "תודה על כל מה שעשית ועזרת לרפָיילי. בזכותך היא לא קרסה ממה שאוולי עשתה לה."
"א-אדון בל, מה אתה עושה?" נורה היתרחקה מעט וקירבה את מרילוז אל ליבה.
"תודה על הכל. באמת." קצות אצבעותיו של אבא החלו לזהור בסגול והוא קרב אותם אל ראשה של נורה, והיא החלה לפחד.
"מה- מה אתה עושה?!" שאלה נורה שלי בבעתה. היא ניסתה ביד אחת להזיז את ידו אבל לא הצליחה כי בידה השנייה החזיקה את מרילוז. אבל היא לא שיחררה אותה.
הו, נורה....
פיתאום שמעתי חבטה. ראיתי שמרילוז נופלת, ראיתי שעיניה של נורה נאטמות, ראיתי שאבא מעביר את ידו על עיניה של נורה ומצייר פס סגול באוויר.
עיניה של נורה נעצמו, ואז ניפקחו והיא היתנערה. "הו, מה זה החדר הזה?"
"עשינו שיפוץ." אמר אבא בלי להניד עפעף. "מה את אומרת?"
"יפה." היא חייכה ואז החזיקה בראשה. "כואב לי הראש פיתאום." לחשה בכאב והיתקדמה אל מיטתי. היא ניתקעה במרילוז ופלטה צווחה חדה כשראתה אותה. "הו, אלוהים, איך היא הגיעה לכאן?"
"אני לא יודע..." אמר אבא, והפעם לא שיקר. "היא ניראתה פצועה. אולי תטפלי בה כמה ימים?"
נורה הנהנה ברחמים כשהרימה את מרילוז. היא נגעה בה אך מרילוז צייצה בכאב. "מסכנה קטנה..." היא מלמלה ויצאה מהחדר שלי.
YOU ARE READING
רפיילי - קסם פיאור
Fantasy*נכון לעכשיו לא מתעדכן*(לצערי) רפיילי. שם מיוחד לילדה מיוחדת, לא ככה? זה לא מה שרפיילי חשבה, היא לא ראתה איך היא מיוחדת. ואי אפשר להאשים אותה, החיים שלה לא הכי שמחים. האנשים היחידים שמצליחים להעלות חיוך על פניה, הם אבא שלה, עובדת במלון שבו היא גרה...
