החזרתי את גופי אל המיטה הענקית ושיערי נפל מעט על פניי. לא טרחתי להזיז אותו כי לא היה לי אכפת.
השיר ההוא היה פשוט מדהים.
פיהקתי פיהוק גדול והרפתי את שריריי. אפשר היה להירדם עם השיר הזה...
כמה שניות לפני שבאמת נרדמתי לצלילי השיר המהפנט, שמעתי שגוסטב שאל משהו.
התאמצתי להשאר ערה עוד כמה רגעים כדי לשמוע מה הוא שאל. "...נטייל קצת, נאכל גלידה. ואפשר לראות גם סרט. זאת אומרת, אם את רוצה. אם לא, אז זה בסדר. זאת אומרת..." הוא נאנח. "את רוצה לצאת איתי לדייט?"
למה העולם כל כך מקסים פתאום?
לא יכולתי להחזיר את עצמי ערה עוד, אז הפסקתי להתאמץ והתחברתי לצלילי השיר.
"רפָיילי?"
***
שמעתי וילון נפתח, ואחריו הרגשתי איך בבת אחת כל החדר מואר באורה הטבעי של השמש.
פקחתי את עיניי באיטיות, והשמש סינוורה אותי כשהצצתי דרך החלון לצבע השמיים הכתום-ורוד. נורה התקרבה אליי כשחיוך מרוח על פניה.
"בוקר טוב!" היא אמרה כשמשכה את השמיכה ממני.
"נו, נורה...." מלמלתי בעייפות, "יש עכשיו חופש! אני רוצה להמשיך לישון...." התכרבלתי עם השמיכה והפנתי את גבי לשמש.
נורה ציחקקה, "היום הוא היום האחרון לחופש! תמיד טוב שיהיו לך עוד כמה עפרונות בקלמר, לא?"
"אבל למה עכשיו?" רטנתי, ושפשפתי את עיניי מקורי השינה. שמתי לב שהסמארטפון של גוסטב עדיין היה לידי.
"את לא רוצה להנות ביום האחרון כמה שיותר? אה, ולפני שאשכח- גוסטב אמר לי להגיד לך שהוא לומד בבית הספר-'איסט בלו'." היא אמרה והתקרבה אליי באיטיות. "למה? מה קרה?'
"הא... אני הולכת ללמוד בבית הספר 'איסט בלו'. אמא כבר לא מסכימה שאני אלמד פה. אני עוברת לחטיבה." נאנחתי, אך בכל זאת חייכתי אליה, כי נזכרתי מי יהיה שם, איתי, שומר עליי.
"הכול בסדר? אין עם זה בעיות?" דאגה מוכרת נשמעה בקולה.
"כן, נורה. חוץ מזה אני אלמד עם גוסטב." אמרתי לה בחיוך שמח, שהסגיר הכל.
גבותיה התרוממו בהפתעה. "גוסטב." היא קבעה יותר מאשר שאלה. "אני מבינה."
סומק פרח על לחיי ונתתי לשערי להסתיר את פניי. "כ-כן."
YOU ARE READING
רפיילי - קסם פיאור
Fantasía*נכון לעכשיו לא מתעדכן*(לצערי) רפיילי. שם מיוחד לילדה מיוחדת, לא ככה? זה לא מה שרפיילי חשבה, היא לא ראתה איך היא מיוחדת. ואי אפשר להאשים אותה, החיים שלה לא הכי שמחים. האנשים היחידים שמצליחים להעלות חיוך על פניה, הם אבא שלה, עובדת במלון שבו היא גרה...
