"הכול בסדר עכשיו?" שאל גוסטב בדאגה, בפעם העשירית לאותו היום, ולאותה השעה.
נחתי קצת, וג׳יימס הביא לי כוס של מיץ שנשאר מהפיקניק, ומעניו נשקפה דאגה -דבר מוזר מאוד- כשלעצמו, הוא אף פעם לא הראה דאגה כלפיי.
"אני בסדר." מלמלתי לגוסטב בחיוך אך עיניי הביטו לילד שהביט בי מהמיטה. נתתי למבטי לעבור על פניו כשהוא שם לב שהבטתי בו.
ג׳יימס ישב לידי, ובצד השני גוסטב. איולט רכנה מולי, ומיילו לידה. מיילו, הסתכל על הילד-טאי בחשדנות ובחן אותו.
"בטוח-בטוח?" שאל ג׳יימס, ונשך את שפתיו הקטנות.
"בטוח-בטוח." אישרתי. לגמתי עוד מכוס המיץ, והעברתי שוב את מבטי אל הנער.
הוא לבש מכנס חום ארוך, שהגיע עד לנעליו הפשוטות. שרוול החולצה המשובצת במשבצות של תכול-לבן שלבש, קופלה עד המרפק. מנקודת המרפק עד הצווארון המקופל שלו, בסמוך לעצם הבריח, היה פס לבן שהיה תפור אל הבד, לכל אורך ידו.
"הייתה לי סחרחורת, זה הכול. באמת, כנראה לא שתיתי מספיק בפיקניק... טוב, העיקר שאני בסדר, לא?" פלטתי במהירות.
איולט משכה בכתפיה, ונראה שלא שמה לב ללחץ שנשקף מעיניי. "טוב, אני מניחה שאת בסדר עכשיו."
מיילו נראה כמי שלא משתכנע בכלל, אך הניח לעיניין.
"טוב, אז.... תכירו. זה טאי." איולט הצביע על הילד שעד עכשיו עמד מולי, והביט בי בדאגה. לא, לא בדאגה. בהשתתפות. שקעתי בתוך עיניו.
'היי, את בסדר?' שמעתי קול בראשי.
מי זה? שאלתי את עצמי. אך לאחר שניות בודדות, שמעתי את אותו הקול שוב.
'זה אני, טאי.' שמעתי את אותו הקול שוב.
מה, גם הוא חיה פלורית? כמו מרילוז?
-חיה שהייתה פעם בן אדם-
אבל הוא בן אדם עכשיו. אז פעם הוא היה חיה?
הרגשתי שלא. זה לא אותו הדבר כמו בשיחות עם מרילוז. ששמעתי את מרילוז בראשי, שמעתי אותה מבחוץ. זה הרגיש מבחוץ.
אבל הוא- אצלו זה שונה. אני שומעת אותו מבפנים. כאילו הוא בתוכי.
'יש לי הרגשה מוזרה לגבייך.' הוא המשיך. 'משום מה, השם -רפָיילי- קפץ לי לראש כשראיתי אותך, ולפי איך שהתנהגת עכשיו אני מניח שהשם שלי, קפץ לך לראש גם. את בטח חושבת שאת משתגעת, שיש לך פיצול אישיות או שאת שומעת קולות בראש שלך, אבל זה אני, הילד שעומד מולך. משום מה, הרגשתי צורך מוזר לדבר איתך ככה. אני מצטער אם אני מלחיץ.'
"היי." אמר טאי בביישנות והעביר את מבטו על כולם. מבטו השתהה עליי כמה שניות יותר, ולרגע, ראיתי ניצוץ נדלק בעיניו. אך הוא העביר את מבטו, כמעט מיד אחר כך, לגוסטב.
YOU ARE READING
רפיילי - קסם פיאור
Fantasía*נכון לעכשיו לא מתעדכן*(לצערי) רפיילי. שם מיוחד לילדה מיוחדת, לא ככה? זה לא מה שרפיילי חשבה, היא לא ראתה איך היא מיוחדת. ואי אפשר להאשים אותה, החיים שלה לא הכי שמחים. האנשים היחידים שמצליחים להעלות חיוך על פניה, הם אבא שלה, עובדת במלון שבו היא גרה...
