ברגע שג׳ייקוב הזכיר את ליל אמש, משכתי את רגלי מאחיזתו. קיפלתי את ברכיי עד חזי כדי להסתיר את גופי ממנו. פחד מילא אותי. למה לא אמרתי לרופא שיקח אותי מפה? למה אני לא יכולה לזוז?
״ליילה, כמו שאמרתי לך קודם, אין לך ממה לפחד. אני לא אפגע בך.״ הוא אמר במעט רכות. הוא הסתכל בעיניי והושיט את ידו, כדי לבדוק אם זה בסדר שימשיך למרוח את המשחה על פצעיי.
בהיסוס, מתחתי את רגליי בחזרה לכיוונו. הוא המשיך לעסות את רגליי, וזה הרגיש נעים יותר עם כל שנייה שעברה.
אני עם מכנס קצר בלבד, גופי חשוף לעיניו. אבל לא נראה שהוא מעניין אותו כלל, מלבד פצעיי.
נרגעתי מעט כשהבנתי שהוא לא זה שפגע בי.
״ג׳ייקוב?״ אמרתי בקול חושש ורועד, לא ידעתי מה אני אמורה לשאול בדיוק.
״מי עשה לי את זה?״ שאלתי בקול חלש, ולא הסטתי את מבטי מעיניו, אני רוצה שהוא יסתכל בעיניי כשהוא אומר לי את זה.
״בילית אתמול עם בחור זר במועדון, הוא שם משהו בשתייה שלך.״ הוא אמר, ולא הפסיק ללטף
את רגליי, מנסה להקל מעט על החדשות שרעות שאני יודעות שעומדות לבוא.
״בבקשה תגיד לי שהוא לא הספיק לעשות את זה״ אמרתי בקול רועד עוד יותר, שיחקתי באצבעותיי, והפעם לא יכלתי להסתכל בעניו החודרות. ידיו הפסיקו ללטף את רגליי, אבל הוא לא הסיר את ידיו ממני.
כשלא הגיע כל מענה, הרמתי את מבטי בחשש אל פניו.
הוא לא הסתכל לתוך עיניי הפעם.
״בבקשה״ אמרתי שוב בשקט, ודמעות החלו לרדת במורד פניי.
״בבקשה תגיד לי שהוא לא עשה לי את זה!!!״ הרמתי את קולי, הנפתי את ידיי קדימה, אל חזהו של ג׳ייקוב, שלא ענה לבקשתי. למה הוא לא עונה?
זעם מילא אותי. שלפחות יגיד את זה. אני רוצה לשמוע את זה. אני צריכה לשמוע את זה.
״תגיד לי!!! תגיד לי עכשיו!!!״ המשכתי לצרוח, ודמעות לא הפסיקו לרדת במורד פניי.
ידיו של ג׳ייקוב תפסו את ידיי במהירות, והוא הפך אותי כרך שגבי שעון על בטנו, וידיי שלובות על בטני בין ידיו.
״תרגעי.״ הוא לחש באוזני, אבל לא יכלתי להפסיק לבכות. הוא לקח את זה ממני. הוא לקח לי את מה שלא הייתה לו כל זכות לקחת לי. לא הייתה לו זכות.
זה שלי. זה רק שלי. זה לא של אף אחד אחר.
״אני יודע, אני יודע שזה שלך. אני מצטער.״ ג׳ייקוב לחש באוזני, ואפילו לא עניין אותי שצרחתי את מה שחשבתי שאני חושבת.
כי הוא לקח לי את זה. הוא לקח את זה.
״תרד ממני!!!!!״ צרחתי בזעם.
״בבקשה, בבקשה תרד ממני.״ בכיתי מפחד.
״אני מתחננת, אל תעשה לי את זה.״ התחננתי בוכה.
הרגשתי כאילו אני מנסה להציל את נשמתי, מבחור שרוצה רק עונג מיני.
לא אכפת לו שאם יעשה את זה הוא יקח ממני את הכל.
אבל זה לא מעניין אותו, כי הוא רק רוצה עונג מיני.
לא וויתרתי. לא וויתרתי.
בעטתי ברגליי, וניסיתי לשחרר את ידיי.
נראה שכל התנגדות נוספת מצידי, גוררת עוד אלימות מצידו. אני מרגישה את עורי נפצע ונפתח.
זה לא מעניין אותי, רק שלא יקח את זה ממני.
בבקשה שלא יקח את זה ממני.
הוא לוקח את זה ממני. הוא לוקח הכל.
אני מפסיקה להילחם. כי הפסדתי. גופי מרפה, והוא עושה בי כרצונו. הוא לוחש דברים באוזניי.
אבל זה לא משנה לי, כי הוא כבר לקח את זה ממני.
אני נושכת את שפתיי בכוח, פוצעת עוד את עורי.
עדיף שיכאב לי בגוף מאשר בנשמה, נכון?
אני מתייפחת בשקט ומזיזה את גופי בחוסר נוחות.
בבקשה תסיים. בבקשה תסיים לקחת את זה ממני.
״ליילה״ הוא לוחש באוזני. אני לא מתייחסת. הוא כמעט מסיים. הוא מסיים לקחת את זה ממני.
״ליילה, תפקחי עיניים״ הוא לוחש באוזני, אבל אני לא מתייחסת. הוא כמעט מסיים לקחת את זה ממני.
״ליילה!!! תפקחי עיניים!!!״ קולו החזק מבהיל אותי, ואני פוקחת עיניים.
בהתחלה הכל מטושטש, ודביק. אני דביקה.
דמותו של ג׳ייקוב מתחילה להיות ברורה מול עיניי.
אני נרתעת אחורה מיידית.
״זה היה רק חלום.״ הוא אומר בשקט, ומושיט לי כוס מים קרים עם קשית. אני מושיטה את ידי כדי לקחת אותה ממנו, אבל הוא לא נותן לי. הוא מסמן לי לשתות מידו, וזה מה שאני עושה. עד הטיפה האחרונה.
״אני מצטערת שהערתי אותך״ אני אומרת בשקט, וממהרת לנגב את פניי הרטובות. מדמעות ומזיעה.
הוא מסתכל עליי, ואני שמה לב שהוא אינו לובש כלום פרט לתחתון בוקסר.
תחושת חוסר נוחות ומעט פחד מתגנבים לגופי, ואני ממהרת להדביק את גופי כמה שיותר אחורה, ואת ברכיי לחזי. בבקשה תלך. בבקשה תלך.
ג׳ייקוב שם לב לתנוחתי שמשתנה.
״בואי תעשי מקלחת קרה, זה יעזור לך.״ הוא אומר בשקט, ומושיט את ידו באיטיות. כאילו הייתי חתולה פחדנית וקטנה שהוא מפחד להבהיל.
אני מניחה את ידי בידו, והוא מהדק את אחיזתו עליה.
הוא קם מהמיטה ומושך אותי איתו. אני נאנקת בכאב כשאני דורכת על רגלי הפצועה, ומיד מתיישבת בחזרה על המיטה.
ג׳ייקוב מתקרב אליי מעט, ומניח את ידו האחת מתחת לגבי, ואת ידו השנייה מתחת ליריכיי.
משום מה, אני מרגישה בנוח להיות לידו מחצית עירומה.
הוא משרה עליי ביטחון.
הוא מרים אותי אל מחוץ לחדר, אין לי זמן לבחון את הבית היפה, משום שאנחנו מיד נכנסים לחדר אמבטיה גדול ויוקרתי. הוא מניח אותי על כיסא קטן שמונח ממש ליד האמבטיה, בזמן שהוא מפעיל את המים שימלאו את האמבטיה, ומוציא מגבת מהארון. הוא מניח את כל הדברים שאני צריכה בהישג ידי קרוב לאמבטיה, ומתקדם לכיווני.
הוא עוזר לי לעמוד על רגל אחת, ושולח את ידיו לכיוון המכנס הקצר. אני מניחה את ידיי על כתפיו החמות והרחבות בזמן שהוא עומד מולי.
״אכפת לך?״ הוא שואל בשקט לפני שנוגע בי.
אני מהנהנת באיטיות לאישור. הוא כבר ראה חצי מהגוף
שלי, זה כבר לא משנה כל כך.
הוא פורם את השרוך ומושך את המכנס מטה, שמחליק על רגליי המוכתמות צבעים רבים.
למרבה ההפתעה אני שמה לב שאני לא לובשת תחתונים. אני מאדימה מעט כשאני רואה את עיניו עליי.
אני לא רואה שם משהו שמפחיד אותי, אז אני מתנהגת כאילו זה לגמרי נורמאלי שאני ערומה אל מול אדם שאני יודעת רק את שמו. הוא עוזר לי להיכנס לאמבטיה, ומושיב את אותי במים הקרים.
אני משתנקת בהפתעה מהקור.
״מצטער, הרופא אמר קר, אז קר.״ הוא אומר בשקט ויוצא מחדר האמבטיה.
בהתחלה אני קפואה, אבל אז אני מבינה שהמים הקרים באמת עוזרים לכאב שהתרגלתי אליו.
אני נשענת אחורה ומבחינה בג׳ייקוב שמניח בגדים על השידה הקרובה.
״תקראי לי כשתסיימי. אל תנסי ללכת על הרגל בעצמך.״ הוא אומר לי לפני שסוגר את הדלת ומשאיר אותי לבדי.
החלום חוזר למחשבותיי.
מה אם זה לא חלום, אלא זיכרון?
דמעות מציפות עיניי. בבקשה שזה לא זיכרון.
זה נורא. זה היה נורא. התחננתי בפניו שלא יעשה את זה. אבל הוא עשה את זה בכל זאת. הכאיב לי, לקח את זה ממני. לקח ממני הכל. כאילו אני לא בן אדם, כאילו אני יצור חסר גוף או צורה. כאילו הוא לא הורג אותי לאט ובכאב.
אני לא רוצה להיזכר. בבקשה שאני לא אזכר.
זה הגיע לי. זאת אשמתי.
הרי אני הסכמתי לקבל ממנו משקה, מבן אדם שלא הכרתי. אני לבשתי את השמלה הזאת, אני פלירטטתי איתו. אני הזמנתי אותו לעשות את זה. והוא עשה את זה.
הוא לקח את זה ממני.
יבבותיי התחזקו עם כל דקה שעברה. ודמעותיי התערבבו עם המים שהעבירו את כאבי הפיזי, אבל לא את הכאב שבפנים. כלום יעביר את הכאב הזה.
השתנקתי בחוזקה ובכיתי כמו שלא בכיתי בכל חיי.
בכי אמיתי, בכי של אובדן ושל כאב.
הדלת נפתחה, אבל לא הפסקתי לבכות.
ג׳ייקוב התקדם לכיווני והתכופף כדי להוציא אותי מהמים.
״לא, לא. ז-זה עוזר. ל-לכאב.״ מילמלתי מבלי להפסיק לבכות, ג׳ייקוב נאנח, וראיתי שהוא לא יודע מה הוא יכול לעשות כדי לגרום לי להפסיק לבכות.
הוא קם על רגליו ונכנס אל תוך האמבטיה יחד איתי.
הוא משך אותי אליו וחיבק את גופי אליו.
הניח את ראשי על חזהו וקבר את פניו בשיערי. לא הפסקתי לייבב ולבכות.
״אני מצטער. אני מצטער שזה קרה לך״ ג׳ייקוב לחש לי באוזני.
״ז-זאת אשמתי. זאת רק אשמתי. א-אני שתיתי את השתייה ש-שהוא נתן לי. אני זאת ש-שזרמה איתו. זאת אני.״ אמרתי בשקט והבכי שלי נרגע מעט. יכלתי לנשום.
״זה לא נכון. הוא הבן זונה שניצל את זה שהיית שיכורה. אל תגידי את זה.״ הוא אמר בקול מרגיע. ולא היה לי הכוח להתווכח איתו. אין לי כוח לכלום.
״אתה גרמת לו להפסיק, נכון?״ שאלתי אחרי כמה דקות.
הרגשתי את שפתיו על מצחי, וההרגשה הייתה נעימה.
״לא מוקדם מספיק.״ הוא אמר בשקט, והחזיר את שפתיו אל ראשי.
״מוכנה לצאת?״ הוא שאל בשקט, והינהנתי בעייפות. ג׳ייקוב הוציא את הפקק שעצר את המים מלברוח, ונתן להם לרדת לפני שלקח את המגבת מהשידה ליד ועטף אותי בה. הוא הרים אותי כמו קודם, והושיב אותי על השיש הפעם. הוא ניגב את עצמו במגבת נוספת, ויצא מחדר האמבטיה. הוא נכנס לאחר חצי דקה עם מכנס יבש. הוא חזר לעמוד מולי, מנגב אותי בעדינות.
הוא הלביש אותי בדרך הכי פחות מביכה שיש, מנסה להקל עליי בכל צעד שלו. הוא לא הזיז את המגבת כששם את הבגדים עליי, ולא בהה בגופי.
חייכתי מעט אליו. הוא הרים את מבטו אליי, וחייך אליי חיוך קטן בחזרה. למרבה ההפתעה, הוא נישק את מיצחי ארוכות, לפני שהרים אותי לחדר שהייתי בו קודם, והניח אותי על המיטה.
שמתי לב לכל התחבושות שהיו על גופי קודם לכן, קרועות על המיטה.
״קרעת את כל התחבושות כשחלמת״ ג׳ייקוב אמר, ואני רואה תחבושות נקיות בידיו, יחד עם המשחה שמרח על גופי קודם לכם.
נשענתי לאחור על הכריות, והנחתי את רגליי משוכות קדימה. כמעט ומצפה לעיסוי הנעים והמרגיע.
שמתי לב לחיוך קטן מרצד על פניו היפים של ג׳ייקוב, אבל עצמתי את עיניי ונהניתי מידיו החמימות והעדינות.
איך זה יכול להיות שאני כל כך בוטחת בו כשאני לא מכירה אותו?
״ג׳ייקוב, ספר לי משהו על עצמך.״ לחשתי בשקט.
וחיכיתי לתשובה שלו, רציתי לדעת עוד על ג׳ייקוב, על מי שכמעט הציל אותי מהמפלצת. כמעט.
YOU ARE READING
Passion
Storie d'amore״הוא תפס בישבני, מוחץ אותו בין אצבעותיו. שרטתי את גבו עם ציפורניי הארוכות, הרגשתי את זיקפתו נצמדת אל ביטני התחתונה, חייכתי לעצמי. ריח השירותים המסריח כבר לא הסיח את דעתי, אלא החתיך הזה שקפץ עליי משום מקום. הוא הרים את שמלתי הקצרה מעט מעלה, חושף י...
