Passion

25: strong passion

אני הולכת מצד לצד, אוכלת את ציפורניי בהיסח דעת, אני משתגעת מדאגה. ג׳ייקוב יצא לפני עשרים דקות, נעלתי אחריו כמו שביקש, וכל דקה שעוברת מרגישה כמו נצח.
הוא אמר שהוא יחזור בעוד כמה דקות, עשרים דקות זה יותר מכמה דקות. אני לא מצליחה להחזיק בעצמי ויוצאת מהבית, אני יורדת במדרגות ולא במעלית, כדי שיהיה לי לאן לברוח אם אפגוש מישהו שאני לא אמורה לפגוש.
אני יורדת באיטיות, ומגיעה ללובי.
הרחוב שומם, אין אף אחד, וחושך שורר ברחוב.
אני הולכת באיטיות, ולא רואה אף אחד. איפה הוא?
אולי הוא הלך איתם? אוי אלוהים, בבקשה שהוא לא הלך איתם.
יד מונחת על כתפי בחוזקה, ומבלי לחשוב פעמיים אני מסתובבת ושולחת את אגרופי לפנים של הבן אדם שתופס בי. ג׳ייקוב עומד מולי, מכווץ את פניו בבילבול.
האגרוף שלי לא הזיז לו, אבל אני בכל זאת תופסת את פניו בידיי, ומתקרבת אליו כמה שאני רק יכולה.
״תודה לאל! אתה בסדר? מה קרה?״ אני מלטפת את פניו, וממטירה עליו שאלות מבלי לחשוב.
אני לא רוצה להרגיש ככה יותר בחיים, להרגיש שיש סיכוי שהוא לא יחזור אליי.
ג׳ייקוב תופס אותי במותניי ומרים אותי לחיבוק גדול וחזק, קובר את פניו בצווארי ונאנח בהקלה, כאילו אני הייתי בסכנה ולא הוא.
״אמרתי לך להישאר בבית, מאחורי דלת נעולה. למה את אף פעם לא מקשיבה לי?״ הוא שואל בשקט, ואני יודעת שהוא לא כועס עליי מנימת קולו, אלא רק דואג.
אני עוטפת את צווארו בידי ומנשקת את שיערו.
״מתתי מדאגה, אמרת שתחזור עוד כמה דקות, עברה כמעט חצי שעה! לא יכלתי לשבת בחיבוק ידיים בזמן שאתה בסכנה...״ חיבוקו התהדק עליי, לפני שהוריד אותי על רגליי, והסתכל לתוך עיניי משועשע מעט.
״אני יכול לדאוג לעצמי. את לעומת זאת, מרביצה כמו בחורה. מה היה האגרוף העלוב הזה? צריך ללמד אותך להרביץ.״ הוא צוחק עליי, ואני מתפתה להרים את ברכי אל בין רגליו, רק כדי להוכיח את טעותו.
אני יכולה להגן על עצמי, עשיתי זאת בעבר, אבל אני צריכה להיות פיכחת בשביל זה.
אבל הוא צודק, אני באמת צריכה להיות מוכנה לכל סיטואציה שיכולה לקרות. אני לא אתן למישהו לפגוע בי שוב, ואני לא אחכה שמישהו יציל אותי מהרע.
״אז למד אותי״ אני אומרת ברצינות, ומושכת את תשומת ליבו של ג׳ייקוב המופתע.
ג׳ייקוב מסתכל עליי, בוחן את הבעת פניי.
״אני רצינית, הייתי רוצה ללמוד להגן על עצמי.״ ג׳ייקוב מחייך אליי חיוך שאני לא כל כך מבינה. הוא מושך אותי שוב לחיבוק ארוך, ומצמיד את ראשי אל חזהו החמים. אני נאנחת, שמחה כל כך שהוא בסדר.
״את יודעת שאת הבן אדם הכי חזק שאני מכיר, שאי פעם הכרתי.״ הוא לוחש, ונושק לשיערי.
אני מחייכת, ומרימה את מבטי מעלה כדי להסתכל עליו.
אני לא משחררת את חיבוקי, כך שסנטרי נמצא על חזהו.
״פגשת את עצמך?״ ג׳ייקוב צוחק, ומנענע בראשו.
״אני רצינית. עברתי משהו נורא, אבל אתה עברת דברים מזוויעים, והיית רק ילד קטן, עם אח קטן ומפוחד.
ולי, לעומתך, היה מישהו שהחזיק אותי מעל המים.
היה לי אותך.״ אני לוחשת, ונושמת אותו אליי.
אהבה במימדים שלא ידעתי שקיימים ממלאה את חזי, ואני יודעת, כמו שאני החולשה של ג׳ייקוב, הוא גם החולשה שלי. אני מרגישה שאני נאחזת עכשיו בעמוד שמחזיק אותי מליפול נפילה אינסופית, ואם הוא אי פעם יעזוב, אני פשוט אפול.
״ותמיד יהיה לך אותי״ ג׳ייקוב כמו קורא את מחשבותיי, ומבטיח שתמיד יחזיק אותי, ולא יתן לי ליפול.
״מבטיח?״ אני מרגישה צורך לקבל הבטחה, מפני שאני יודעת שהוא חושב שהוא מסכן אותי. מה שהוא לא יודע זה שהוא מחזיק אותי מעל המים. הוא המצוף.
ג׳ייקוב לא עונה לי, הוא רק בוהה בנקודה מעליי, ומחבק אותי אליו. לבסוף הוא מחייך אליי חיוך מרגיע.
אבל הפחד עדיין נמצא שם. אני מניחה שהפחד הזה תמיד קיים כשיש לך מה להפסיד. פתאום אני מבינה שהפחד הזה קיים בי מאז שג׳ייקוב נכנס לחיי, לפניו לא היה שום דבר שפחדתי לאבד. אני עומדת על קצות את אצבעותיי, ומושכת אותו מטה אליי.
הוא נענה ברצון, ומניח את שפתיו הרכות והחמות על שפתיי בעדינות. אגודליו מלטפות את לחיי בעדינות.
אני מרגישה שאני צריכה יותר, הרבה יותר.
אני פותחת את שפתיי, וג׳ייקוב מכניס את לשונו אל פי, חוקר את פי באיטיות ובחושניות.
אני נמסה לחומו, וגונחת כשהוא נושך את שפתי התחתונה. כשאני משחילה את לשוני אל פיו, כמו שהוא עשה, הוא גונח ותופס עם ידיו החזקות את מותניי.
לפני שאני מצליחה להתקרב אפילו יותר, הוא מרחיק אותי ממנו.
שפתיי מחפשות אחר שפתיו, וכשהן לא מוצאות כלום, אני פותחת את עיניי ורואה אותו בוהה בשפתיי בתאווה.
״נשק אותי״ אני לוחשת, ומניחה את ידיי פרוסות על חזהו שעולה ויורד במהירות.
״אין לך מושג כמה אני רוצה, אבל אולי כדאי שנחכה עד מחר בבוקר כדי שתוכלי לקחת את הגלולה. היינו חסרי אחריות, אנחנו צריכים לחשוב בצלילות עכשיו.״ הוא מחזיק את ידי ומוביל אותי בחזרה הביתה.