Passion

30: secrets of the past

״מה קורה פה?״ אני מנסה לחלץ מג׳ייקוב איזשהו הסבר להתנהגות המוזרה שלו. זה נראה שהוא נעול על מטרה אחת, והיא להתרחק כמה שיותר.
אני רואה את הים באופק, וג׳ייקוב רק ממשיך להתקרב אליו.
״ג׳ייקוב...״
״את רעבה?״ הוא קוטע אותי, כאילו לא אמרתי דבר.
״מה? לא, אני לא רעבה! אני רוצה שתספר לי מה קורה פה!״ אני צועקת מבלי להתכוון.
ידיו של ג׳ייקוב מתהדקות על ההגה, והמהירות שבה הוא נוסע מתגברת עם כל שנייה.
הו לא. הוא לא יעשה לי את זה שוב.
״שלא תעז להתחיל עם זה אפילו, כי הפעם אני לא אסלח לך כל כך בקלות!״ אני מזכירה לו את הפעם האחרונה שבה הפחיד אותי למוות כשנהג כמו מטורף, וסלחתי לו במהירות מפני שידעתי שהוא הצטער על כך, אבל לא יהיה קל כל כך לסלוח בפעם השנייה שזה קורה.
ג׳ייקוב מפנה את ראשו אליי במהירות כשטון קולי כועס יותר מתמיד. אני צריכה תשובות, עכשיו.
הוא מסתכל עליי בכעס תואם, אבל מוריד את רגלו מהגז באיטיות, ועוצר בשולי הכביש.
הוא עצבני, אני יכולה לראות את זה בשפת גופו.
אבל לא אכפת לי, כי גם אני עצבנית לא פחות ממנו.
״מי הבחורה הזאת הייתה?״ אני מטיחה בו את השאלה. הוא נאנח מבלי להסתכל עליי ועוצם את עיניו בחוזקה.
״סתם מישהי שהכרתי פעם...״ הוא לא מנדב במילים, ואני לוחצת קצת יותר.
״הכרת באיזה אופן?״
״למה זה משנה עכשיו?״ הוא נשמע מיואש מעט.
״יצאת איתה? שכבת איתה? ספר לי״ אני מנסה גישה קצת שונה, אני לא מקנאה. אני יודעת שיש לו עבר, גם לי יש. אבל אין לי סודות מג׳ייקוב, הוא יודע עליי הכל, ואני עדיין מרגישה שהוא מסתיר ממני משהו גדול.
״לא, בריאנה ואני לא היינו ככה. היינו חברים טובים, היא הייתה בתקופה קשה ואני תמכתי בה. היא רצתה יותר, אני לא. פה זה נגמר. בבקשה תעזבי את זה.״ אני יודעת שהוא לא משקר לי, ג׳ייקוב לא שקרן.
השם בריאנה מוכר לי. אני מנסה להיזכר איפה שמעתי אותו. היא בטח הציגה את עצמה קודם בפגישה, אבל אני לא חושבת שהדיבורים חדרו מבעד לערפל בתחילת הפגישה. כך שהשם בטח לא מוכר לי משם.
״בגלל זה היא הייתה שם. היא עברה תקיפה מינית...״ אני אומרת כמעט לעצמי, אני לא יכולה אפילו לשנוא אותה על שהיא רוצה את הבחור שאני אוהבת.
״למה הגבת בצורה כזאת כשראית אותה?״
הוא צובט את גשר אפו, וממלמל קללות לעצמו.
״מפני שפגעתי בה. פגעתי בה בתקופה הכי קשה שלה, לא יכלתי לתת לה את מה שהיא רצתה...״ הוא מסתכל החוצה מהחלון.
״מה שהכי מחורבן זה שהיא עדיין רוצה אותי.
התנהגתי כמו זין והבהרתי לה בצורה הכי דוחה שאני לא אוהב אותה, והיא עדיין מסתכלת עליי כאילו אני פאקינג מלאך.״ אני מרגישה צביטה קטנה בליבי כשאני שומעת עד כמה אכפת לו ממנה. הוא נשמע מתחרט על היחס שלו אליה, ואולי אפילו מתחרט על שלא יכל לאהוב אותה כמו שהיא אהבה אותו.
״אתה לא מתכנן במי להתאהב, לפעמים זה לא קורה ולפעמים זה קורה גם מבלי שאתה רוצה.״ זה כל מה שאני יכולה להגיד, משהו בי מתחרט על שלחצתי לדעת על הבחורה שהייתה פעם כל כך חשובה לג׳ייקוב, ואולי עדיין.
ג׳ייקוב לא מגיב על מה שאמרתי שניות ארוכות, ורק מסתכל עליי במבט הלא מובן הזה שלו.
״תסמכי עליי, אני יודע.״ הוא ממלמל כל כך בשקט, עד שבקושי שמעתי אותו. אבל שמעתי, ואני לא יודעת למה טון קולו פגע בי מעט. כאילו כיוון את ההערה הזאת אליי, ושאם היה יכול להחזיר את הגלגל לאחור, הוא היה עושה זאת. הוא היה מונע את ההתאהבות שלו בי.
הוא אמר לי לפני כמה ימים שהוא רק רוצה לאהוב אותי, ובכן, למה יש לי הרגשה שזה לא מה שהוא רוצה עכשיו, ושאין לו בעיה להסתיר את זה?
הטלפון שלי מצלצל, אני רואה שזאת טס מתקשרת. לראשונה בחיי אני מאושרת על התזמון שלה, ועונה.
אני לא מספיקה להוציא מילה, והיא כבר צורחת עליי.
״אני חייבת שתחליפי אותי היום!!! ההורים שלי החליטו שהם באים לביקור, אני צריכה להיות עם הזקנים הממורמרים יום שלם!!!״ אני רוצה לצחוק על בחירת המילים שלה, אבל אין לי חשק כל כך לצחוק.
אני מסתכלת על ג׳ייקוב, שמסתכל מחוץ לחלון.
חושב על העבר, או לפחות כך זה נראה.
פתאום אני שמחה על ההזדמנות הזאת שניתנה לי להתרחק קצת מג׳ייקוב, לא נראה לי שהוא רוצה אותי בקרבתו כרגע, ואת האמת, גם אני צריכה קצת מרחב.
״אוקיי, מתי להיות שם?״ אני רואה בזווית עיני את ג׳ייקוב מסובב במהירות את ראשו אליי, שורף אותי עם המבט שלו. למה אני מרגישה שהוא כועס עליי?
״עוד שעה. תודה אחותי, את מצילה אותי!״ היא מנתקת במהירות, ואני ממש שמחה שאני לא במקומה כרגע. ממש לא מתחשק לי את ה-״בכאילו״ הורים שלי.
אני מסתכלת על ג׳ייקוב, שמצמצם את עיניו אליי בכעס עצור.
״לקחתי חופש מהעבודה כדי שנוכל להעביר את היום הזה ביחד אבל את מזנקת על ההזדמנות הראשונה שיש לך כדי להתרחק ממני? ממש בוגר ליילה.״ הוא אומר בקול קר שלא מסגיר שום רגש.
הוא מעביר הילוך בגסות, ונוסע במהירות מסוכנת. אבל אני לא אומרת דבר, רק כדי שלא יגיד עוד משהו עם הטון הקר הזה. זה כואב מדי.
הנסיעה הביתה ארוכה, ובחמש הדקות האחרונות אני נשברת, ומדברת איתו בטון הכי רך שיש לי.
״ההורים שלה באים לראות אותה אחרי המון זמן, לא יכולתי להגיד לה לא...״ הקול שלי יוצא מעט מתחנן, מבלי שאני מתכוונת אפילו. אני לא רוצה שיכעס עליי.
ואני ממש לא רוצה לריב איתו.
אחרי הבוקר הזה אני רגשנית יותר מתמיד, וכל דבר קטן יגרום לי לפרוץ בבכי, אני כבר יכולה להרגיש את הדמעות מאיימות להתפרץ.
ג׳ייקוב מגחך בזילזול, ומנענע בראשו כלא מאמין.
״אל תשקרי לי שזאת הייתה הסיבה שבגללה הסכמת להחליף אותה. לא חשבת עליה, רק רצית להתרחק. ממני.״ הוא אומר, וצודק. לא חשבתי על החברה שלי, חשבתי על עצמי ועל מה שאני צריכה ורוצה. רוב הסיכויים שאם אני וג׳ייקוב היינו בסדר עכשיו, לא הייתי מבזבזת דקה שבה אני יכולה להיות איתו כדי להחליף אותה. הייתי אומרת לה למצוא מישהו אחר.
פתאום אני מרגישה אנוכית, ושקרנית.
אני מתכווצת, ומנגבת במהירות דמעה אחת שמצליחה לרדת. ניגבתי אותה כל כך במהירות כך שאני מופתעת כשג׳ייקוב שם לב אליה.
הוא נאנח, וחונה במיומנות את הרכב בחניה הקבועה שלו. הוא מניח יד אחת על פניו, וממלמל קללות לאוויר.
״אני לא מנסה לגרום לך לבכות. אני פשוט אומר לך את מה שאני מרגיש, ואת מה שאני חושב...״ אני שומעת בקולו שהוא עומד להישבר. כמו בכל פעם שאני בוכה.
זה לא מה שאני מנסה לעשות, לבכות כדי לגרום לו לוותר לי. אני לא שולטת בדמעות שלי, לפחות לא מאז שהכרתי את ג׳ייקוב, וכמובן מאז שסוממתי והותקפתי מינית.
״אני יודעת, אני מצטערת. אני לא שולטת בזה.״ אני מנגבת את הדמעות, מרגישה אשמה על כך שאני בכלל בוכה.
״אל תצטערי, פשוט...תישארי איתי. את בורחת בכל פעם שהעניינים מסתבכים. את יודעת שיש לי עבר מסובך, ואני לא אספר לך את כולו עכשיו.
אבל כדי שאני אוכל לספר לך את כל הסודות שלי ביום מן הימים, אני צריך לדעת שלא תברחי הכי רחוק שאפשר ברגע שאסיים, כי אני לא אסתכן בלאבד אותך כדי שתדעי הכל. אני חושב שכבר הבהרתי את זה.״ אני שומעת חיוך במשפט האחרון שלו, ומרימה את ראשי כדי לראות אם אני שומעת נכון.
אכן חיוך מעטר את פניו היפות, ואני לא יכולה שלא לחייך חיוך קטן בעצמי כשידו מלטפת את שיערי.
הוא צודק לגמרי, כמו תמיד. אני כן בורחת בכל פעם שאני מגלה עליו משהו קשה, או בכל פעם שהוא חושב אחרת ממני. אני אשתדל להפסיק עם זה.
״אז בלי בריחות יותר?״ הוא שואל כדי לוודא שאני מסכימה איתו, ואני מהנהנת לחיוב.
אני מרגישה את ידיו מושכות אותי ממותניי אליו, כמו תמיד שאנחנו במכונית שלו. תמיד זה מגיע למצב שאני יושבת עליו בסוף או בתחילת הנסיעה.
הוא מצמיד את שפתיי אל שפתיו ברגע שאני עליו, הן חמות ורכות וממכרות. אני מנצלת כל שנייה.
שפתיי נפתחות ולשונו מחליקה פנימה, וידיו נכנסות מתחת לחולצה ומלטפות את בטני ואת גבי התחתון. מעבירות צמרמורות בגופי.
אני מנתקת את הנשיקה לשנייה, ממש לפני שג׳ייקוב מושך אותי אליו בשנית.
״אני עדיין...״ לשון מלטפת ״-צריכה להחליף...״ שיניים נושכות ״-את טס היום...״ אנחה סקסית להחריד
״-הבטחתי לה...״ המילים שלי הופכות למילמולים, ואני לא שמה לב כבר מה אני אומרת כשאני נשאבת אל התחושה המדהימה הזאת שרק הוא יכול לגרום לי.
״אני יודע, תני לי לנצל את הזמן הקצר שנותר לנו...״
הוא אומר בצרידות לפני שפותח את הדלת ומוציא את שנינו מהרכב, כשאני עדיין עליו. אני רואה אישה אחת מסתכלת עלינו במבט שיפוטי ומיד מנסה לרדת מג׳ייקוב. הוא לא מנסה לעצור אותי.
הוא רק תופס בידי ומושך אותי אל הדירה, להוט לנצל כל דקה.