Passion

31: strong brianna

התחלתי ללמוד את העבודה, מדי פעם ביקשתי עזרה ממלצר אחר, אבל לקראת סוף המשמרת כבר הצלחתי הכל לבדי. בית הקפה מלא אנשים. רעש, דיבורים ומוזיקה נשמעים ברקע. אני מורידה את הסינר שלי כשמגיעה השעה שלי ללכת ולוקחת את התיק שלי.
אני מנופפת להת׳ר לשלום והיא מחזירה לי חיוך מתוק ונשיקה באוויר.
אני רואה הודעה מג׳ייקוב שבה הוא אומר שהייתה לו פגישה דחופה ושהוא לא יכול לבוא לקחת אותי, ושואל אם אסתדר עם מונית. אני עונה לו שכן.
אני כל כך עייפה, שהעשרים דקות הבאות עוברות באיטיות. אני נזרקת על המיטה בכבדות, עם הבגדים המלכולכים ועם הנעליים, ועוצמת את עיניי.

דפיקות עדינות נשמעות על הדלת ומעירות אותי.
מי זה יכול להיות? ג׳ייקוב לא ידפוק כדי להיכנס לבית שלו. אני קמה בעייפות מהמיטה ומתקדמת לכיוון הדלת.
הבחורה הארוכה והשחומה שהופיעה בראש שלי אינספור פעמים מופיעה מולי. חיוך קטן ומבויש מעטר את פניה היפות והחלקות.
בריאנה.
היא מחזיקה את התיק שלה חזק יותר, ונושכת את שפתיה הדקות והמסורטטות.
״אממ... היי, אני בריאנה, לא יצא לי להציג את עצמי בפנייך היום בבוקר.״ היא מושיטה את ידה אליי בהיסוס. היא נראית פשוט... מתוקה. מפוחדת מעט.
אני מאלצת את עצמי לחייך אליה בחזרה, ולוחצת את ידה בידידותיות.
״היי בריאנה, אני ליילה.״ אני מציגה את עצמי, והיא מחייכת אליי קצת יותר בביטחון, כאילו מבינה שלא אתנפל עליה במכות.
״כן, אני יודעת, יש לך שם קסום״ היא אומרת ומיד סוגרת את שפתייה כאילו אמרה משהו אסור.
אני מצחקקת והיא רואה בזה אישור לצחוק בעצמה.
״בואי, תיכנסי״ אני מזמינה אותה ופותחת בפניה את הדלת.
״זה בסדר? אני ממש לא רוצה להפריע, תרגישי חופשי לסלק אותי מכאן...״ היא אומרת במהירות ועדיין לא עושה אפילו צעד פנימה.
איך ג׳ייקוב לא התאהב בה? מעבר ליופי החיצוני שלה, אני יכולה לראות בעיניים שלה שהיא משהו מיוחד.
היא טובה, ופגועה, אפילו יותר ממה שג׳ייקוב תיאר.
״זה יותר מבסדר״ אני מוסיפה חיוך קטן כדי שתדע שהיא נמצאת בסביבה בטוחה.
היא סוף סוף עושה צעד פנימה, ומסתכלת סביבה.
אני מיד יכולה לראות שהיא מכירה את הבית הזה, ממש כמוני. היא גרה כאן.
היא מתיישבת על הספה, ואני מתיישבת לידה.
״אני יכולה להביא לך משהו לשתות? לאכול?״ אני שואלת ורואה שהיא מתלבטת בינה לבין עצמה.
״לא, תודה. אני רק רציתי לדבר איתך, קיוויתי שג׳ייקוב לא יהיה פה.״ היא אומרת, ואני רואה אשמה על פניה.
אני מכווצת את עיניי בבילבול.
על מה יש לה לדבר איתי?
״אוקיי...״ אני נשענת קדימה, ומחכה שתתחיל לדבר. אני לא מאיצה בה, מפני שזה נראה כאילו קשה לה לדבר.
״ג׳ייקוב בטח סיפר לך שגם אני עברתי משהו נורא, זה די ברור מפני שהייתי בקבוצת התמיכה...״ היא מתחילה ואני מהנהנת לאישור. היא נאנחת ולא מסתכלת עליי.
״זה קרה לי מחוץ לאחד המועדונים של ג׳ייקוב. עבדתי שם כברמנית תקופה קצרה, וכשסיימתי לעבוד ויצאתי מהיציאה האחורית, הוא... הוא תפס אותי, סתם לי את הפה כשניסיתי לצרוח...״
קולה נחנק, אני רואה את עיניה נוצצות וציפורניה מגרדות את הג'ינס שעל רגליה. אני מתקרבת אליה ומחזיקה את ידה בחוזקה. נלחמת בדמעות שלי בעצמי.
היא מחזיקה את ידי שניות ארוכות ונושמת בכבדות.
״ניסיתי להתנגד, אבל עם כל התנגדות מצידי... הגיעה מכה חזקה יותר ממנו... עד שלא יכלתי להתנגד יותר.״ הוא מסתכלת בעיניי ומושכת בכתפיה בעצב, כשהמשפט האחרון והמוכר יוצא מבין שפתיה.
דמעה קטנה יורדת במורד לחיי, ואני מניחה את ראשי על כתפה, מרגישה קרובה אליה, כמו שהיא מרגישה קרובה אליי. אני יודעת שהיא מרגישה כך מפני שידה השנייה תופסת את ידי השנייה והיא מושכת אותי אליה. כאילו צריכה שמשהו ישאיר אותה פה ולא יחזיר אותה לסיוט הזה. משהו שישאיר אותה במציאות.
אני כל כך מזדהה איתה שהכאב שלי על מה שעברה הוא עוצמתי כל כך. שתינו בוכות בשקט, בוכות אחת על השנייה. היא יודעת שגם אני עברתי משהו דומה.
״הוא הרג אותי באיטיות, לחש לי דברים גועליים באוזן במשך כל הזמן...״ היא מצטמררת תחת ידיי.
״שכבתי שם פצועה, ערומה ומדממת במשך שעות, בשעות הבוקר המוקדמות, ג׳ייקוב הגיע לעבודה, ראשון מכולם. הוא ראה אותי ומיד הרים אותי על ידיו, מנסה להשאיר את העיניים הכבויות שלי ערות. חיות.
הוא לא הצליח, לא בחודשים הראשונים.
הוא הזמין רופא שיטפל בי ממש פה, שילם לו, והיה צמוד אליי למשך תקופה ארוכה.
בסופו של דבר חזרתי לעולם החיים, לא כעצמי. לעולם לא אחזור להיות מי שהייתי שוב, אני רואה את
הרע והאכזריות בעולם, מעבר לכל פינה.
אבל אני רוצה לחיות, בניגוד לפעם. ג׳ייקוב הציל אותי, והבנות בקבוצת התמיכה עזרו לי מאוד.״ היא מחייכת אליי, ומסתובבת כדי שתוכל להביט בי.
״ליילה, תתפלאי, אבל אני לא כאן בשביל ג׳ייקוב, אני כאן בשבילך. אני יכולה לראות בעיניים שלך כמה האי וודאות מציקה לך, בדיוק כמו שהיא הציקה לי.
אני יודעת שלא כל אחת רוצה את זה, אבל ללוסי יש שיטה מיוחדת לגרום לנו להיזכר.
היא גורמת למוח להפסיק להדחיק ולקבל, לחוות את זה שוב בראש כשהפעם יש לך שליטה על עצמך, ואת יכולה להבין בשלמות מה בדיוק היה שם, ולהשלים עם כך.״ אני נרתעת לאחור. לעבור את זה שוב? לעבור את זה שוב במוח שלי? לעולם לא.
אני מתחילה לגמגם, בריאנה מיד מחבקת אותי.
״אני יודעת שלא כל אחת מוכנה לעשות את זה, אבל אני רוצה שתדעי שאני פה בשבילך, ליילה. אני ואת אחיות עכשיו, כמו כל הבנות בקבוצת התמיכה, כמו כל הבנות בעולם הזה שעברו את מה שאנחנו עברנו. כל הבנות שהנשמה שלהם נגנבה. אני תמיד פה בשבילך, אוקיי?״ היא מסתכלת לי בעיניים, וכל מה שאני יכולה לראות זה טוב. אני מחייכת ומהנהנת כהוקרת תודה, חסרת מילים לגמרי.
בריאנה מחבקת אותי שוב, וקמה על רגליה לבסוף.
״ליילה, לכל אחת בקבוצה יש מישהי ששומרת עליה, מישהי שתמיד אפשר להתקשר אליה כשאת צריכה מישהו לדבר או סתם לבכות. הייתי רוצה להיות
המישהי הזאת בשבילך, בסדר?״ אני המומה מכמות הטוב והחוזק שיוצאים מהבחורה הזאת, כל מה שאני יכולה לעשות זה לחבק אותה שוב.
לבסוף בריאנה עוזבת לאחר שהחלפנו מספרים.
אני שוב תוהה איך ג׳ייקוב לא התאהב בה אחרי שתי דקות של הכירות, איך אפשר שלא להתאהב במלאך?
כי היא כזאת, היא פשוט מלאך.
פתאום כל כך כואב לי על כך שג׳ייקוב לא אהב אותה כמו שהיא אהבה אותו, אני לא יודעת מה הייתי עושה אם ג׳ייקוב היה דוחה אותי.
כואב לי כל כך בשבילה, ואני יודעת שמגיע לה מישהו טוב כמו ג׳ייקוב שיטפל בה וישמור עליה.