Passion

9: Salt instead of sugar

״אוחחח״ אני זועקת בשקט כשאני נכווית מהמחבת הרותחת. כמה קשה להכין ארוחת בוקר יכול להיות?
אני ערה כבר שעה ולא הצלחתי להכין דבר אחד אפילו. החביתות נשרפו לי, הפנקייקים יצאו מלוחים, וכל השאר סתם לא טעים. בנוסף לכל, הסרחתי את כל הדירה.
אני מחזיקה את היד הפצועה חזק וממהרת לשטוף אותה במים קרים כדי להקל על הכאב.
בסך הכל ניסיתי להכין לג׳ייקוב ארוחת בוקר, במקום שהוא יכין לי כמו בכל בוקר. פישלתי לגמרי.
״ליילה?״ אני שומעת את קולו מאחורי, ומסתובבת במהירות. אני משתדלת לא לבהות בגוף חסר החולצה שלו, ומחייכת בבושה.
״רק ניסיתי להכין ארוחת בוקר״ אני אומרת בשקט כשאני רואה אותו סוקר את המטבח המבולגן.
הוא מעקם את אפו ומנפנף את ידו באוויר.
״מה הריח הזה?״ הוא שואל וממהר אליי, כדי לראות את ידי.
״חביתות שרופות״ אני אומרת בשקט, ומסתכלת עליו כשהוא מחזיק את ידי בידו, ובוחן היטב את הכוויה שעל היד.
אני רואה אותו משתדל לא לצחוק עליי, ומחייכת בתבוסה.
״אולי בפעם הבאה תשאירי לי את ארוחת הבוקר, ואת תכיני את הקפה.״ הוא אומר בעדינות, ומוביל אותי אל חדר האמבטיה.
״דיל״ אני אומרת וצוחקת בקול, ג׳ייקוב רואה בזה אישור לצחוק בעצמו, ואני שמחה שלפחות גרמתי לו לצחוק על הבוקר גם אם לא הצלחתי להכין לו ארוחת בוקר אכילה.
ג׳ייקוב מורח משחה על הכוויה, ואני מרגישה את תחושת השריפה ביד עוברת לאט לאט.
״יש לך כישרון להיפצע״ הוא אומר, ונושק על מצחי לפני שהוא יוצא מחדר האמבטיה כדי לראות את הנזק שעשיתי במטבח. צמרמורת עוברת בי כששפתיו נוגעות בי, ואני מתחילה לתהות מה תהיה ההרגשה לנשק אותו.
היא בטח תהיה טובה.
״מה?״ אני שומעת את ג׳ייקוב ממלמל אליי כשהוא חופר בערימת הפנקייקים כדי לראות אם אפשר להציל משהו.
כשהוא רואה את המבט המבולבל על פניי, הוא ממהר להסביר, ״ אמרת משהו״ הוא אומר, ואני מסמיקה עמוקות כשאני מבינה שדיברתי בקול.
״אממ... רק אמרתי שאני מצטערת על הבלאגן, אני אסדר הכל.״ אני ממהרת לתרץ, ורואה חיוך קטן עולה על פניו. מתחשק לי להיצמד אל גופו עכשיו, אבל זה יהיה מוזר.
״זה בסדר ליילה. חשבתי שאולי תרצי להתלוות אליי לעבודה היום, לצאת קצת מהדירה הזאת.״ הוא אומר, ומכניס חתיכת פנקייק אל פיו, ומתכווץ מיד.
אני נעה בין התרגשות לראות היכן הוא עובד, לבין הרצון לצחוק על הפרצוף שעשה עכשיו.
אני בוחרת בהתרגשות.
״באמת? לא אכפת לך?״ אני צועקת וקופצת עליו בזמן שהוא שוטף את פיו עם מים.
״כן. מה לעזאזל שמת בהם?״ הוא שואל בזעזוע ואני מצביעה על החומרים שעמדו עדיין על השולחן.
״למה שמת מלח בפנקייקים?״ הוא שואל בזעזוע, ואני פוערת את עיני בהפתעה.
״כי... הייתי בטוחה... שזה סוכר?״ אני אומרת ושואלת בו זמנית.
אני רואה את פניו של ג׳ייקוב מאדימות, ולאחר מכן הוא פורץ בצחוק הכי גדול ששמעתי אותו צוחק מאז שהכרתי אותו. החיוך הלבן והיפה שלו גורם לחיוך אמיתי לעלות על פניי. הוא מתקרב אליי ומחבק אותי אליו כמו ילדה.
אני מחייכת כשאני מרגישה את גופו כמו שרציתי קודם, ומנצלת את ההזדמנות הזאת כדי לחבק אותו בחזרה.
חזהו ובטנו קשים, כמו גם גבו. הוא מקרין חום, כמו תמיד. אני מעבירה את ידיי על שרירי בטנו כשהוא ממשיך לצחוק, ואני מרגישה את גופו מצטמרר מעט כשידיי עוברות עליו.
״אני נשבע שאין בן אדם שמצחיק אותי כמוך״ הוא ממלמל בזמן שהוא מוביל אותי אל חדר השינה.

״ג׳ייקוב, מה אני אלבש?״ אני שואלת בזמן שאנחנו יושבים באמבטיה, כמו תמיד, אני שעונה על חזהו של ג׳ייקוב, ואנחנו נהנים מחברתו זה של זה, ומהמים החמים.
״נחשוב על משהו״ הוא אומר בקול שקט, ואני משעינה את ראשי אחורה, על חזהו. אני מרגישה את ידיו מטפסות על בטני, ומלטפות בעדינות מצמררת את כל גופי.
״אתה יודע שאני כבר מסוגלת להתקלח בעצמי״ אני אומרת, רק כדי להקניט אותו, אבל מצטערת על כך מיד מפני שאני חוששת שזה יגרום לו לתת לי להתקלח לבד באמת, ואני אפסיד את הרגעים השלווים הללו איתו.
״אני יודע״ הוא אומר, ולא מוסיף דבר.

ג׳ייקוב

גופה הקטן והנעים שעון על גופו של ג׳ייקוב, והוא מנצל את השקט הנעים כדי ללטף את גופה החלק, וליהנות מכל רגע משותף שלהם.
שיערה הקצר והנעים אסוף ברישול, ומדגדג את חזהו.
כשהוא קם בבוקר, וראה אותה עם כתמי אוכל על פניה, ועם החולצה הגדולה שלו על גופה, המראה הקסים אותו. היא ניסתה להכין לו ארוחת בוקר, ונכשלה לגמרי.
עיצבן אותו שהיא קיבלה כוויה תוך כדי ניסיון, והוא רצה להגיד לה להיות יותר זהירה עם עצמה, מפני שהוא לא רצה או יכל לראות אותה נפצעת שוב.
הוא לא אמר דבר, מהחשש שאולי יגרום לכך שיעליב אותה, או יגרום לה להרגיש לא בנוח, אז הוא רק טיפל בה, ורווחה נפשו כשראה את ההקלה על פניה.
״אתה יודע שאני כבר מסוגלת להתקלח בעצמי״ קולה הנעים נשמע מבעד לשקט, והוא חייך לעצמו מבלי שיכלה לראות.
זה יותר בשבילי, מאשר בשבילך.
ג׳ייקוב רצה להגיד לה, אבל הסתפק רק ב״אני יודע״.
בכל פעם שג׳ייקוב יצא מהבית והשאיר אותה מאחור, הוא ידע שעוד מעט ימאס לה מהדירה הקטנה הזאת, והיא תרצה לעזוב, והוא לא יכל לתת לזה לקרות, אז החליט שיקח אותה לראות את מקום עבודתו, לפחות אחד מהם. הוא בחר בקפידה את הרחוק ביותר, כשידע במאת אחוזים שלא יהיה סיכוי שתפגוש בבן אדם שאותו הוא ניסה להרחיק כמה שיותר ממנה.
הבחורה היפה והפרועה הזאת, שכרגע נמצאת במן קופסא שמגנה עליה - ולא מוכנה עדיין לצאת - כבשה את ליבו. הוא נקשר אליה כמו שלא נקשר לאף בחורה בעבר. הוא לא יכול לחכות לרגע שבו ינשק אותה כמו שחלם עשרות פעמים, הוא רק מחכה, מחכה לרגע הנכון ביותר. הוא יודע שלא כדאי לו לעשות את זה, לא כדאי לו לאהוב אותה, זה יהיה רע בשבילה.
זה יהיה רע מאוד בשבילה, ויותר מכך, לא הוגן.