Passion

3: nice doc

כאב ראש נוראי תקף אותי כשניסיתי לפתוח את עיניי, לא הבנתי איפה אני, ומה קרה לי?
איך הגעתי למצב שאני שוכבת על מיטה?
אני לא זוכרת כלום. בלאק אאוט מוחלט.
האזור בין רגלי כאב כל כך, הרגשתי את כתפיי ויריכיי שורפות, העברתי את ידי על כתפי הימנית מבלי לפתוח את העניים ואנקת הפתעה יצאה מפי כשכאב לי אפילו יותר והרגשתי סריטות עמוקות לאורך הכתף. הייתה לי בחילה נוראית.
חשבתי על זה שאני חייבת לפתוח את העיניים, אני חייבת לדעת איפה אני ולמה כל כך כואב לי.
פתחתי את עיניי והחזקתי את ראשי כשכאב ראש חזק תקף אותי וניסיתי להתיישב.
כל גופי כאב ושרף. הרגשתי חלשה כל כך.
החדר היה יוקרתי ופשוט, ללא תמונות או משהו שמסמן על בן אדם שחי פה. אולי אני בחדר מלון?
אבל המחשבה עברה ברגע שראיתי חדר ארונות מלא בבגדים ונעליים של גבר.
עזבתי את המועדון אתמול עם גבר?
איפה הוא?
למה כל כך כואב לי?
התחלתי לפחד. אני לא יודעת מי הבחור הזה, ואם זה מה שהוא גרם לו אז כנראה שהוא מסוכן ואגרסיבי. ואני לא צריכה להיות בקרבתו עוד.
גרוני היה יבש והסתכלתי מסביב כדי לחפש קצת מים. ראיתי חדר וברז, ניחשתי שזה לדר האמבטיה או השירותים, ניסיתי לקום, ברגע שהורדתי את רגלי לריצפה פערתי את עיניי ושמתי את ידי על פי, לא מאמינה למראה עיניי. סימנים אדומים וסגולים עיטרו את רגלי וסריטות מרובות.
הייתי לבושה בתחתונים וחולצה גדולה ללא חזיה.
הרמתי את החולצה כדי לראות את בטני, שהייתה פחות פצועה אבל בכל זאת היו סימנים אדומים וכואבים.
עיניי החלו להתמלא בדמעות. ידיי רעדו וההתייפחויות השקטות שלי נשמעו חזקות בחדר השקט והגדול. ברגע שניסיתי לקום על רגליי הכאב בין רגליי התחזק וניטרל אותי לגמרי, הנפתי את ידי לצדדים בכדי לנסות לתפוס במשהו, אבל כך מה שהצלחתי לעשות לפני שנחתתי על הריצפה הקשה היה להפיל משהו מהשידה ליד ולשבור אותו.
זאת הייתה מנורה קטנה.
שמעתי צעדים, שמתחזקים מרגע לרגע. הרמתי את מבטי במהירות לדלת, מפחדת כל כך לפגוש בגבר שגרם לי לכל זה. הדלת נפתחה ועטפתי את עצמי בעודי על הריצפה, לא מעזה להרים את מבטי ולפגוש במפלצת הזאת. שגרמה לי לכל כך הרבה כאב פיזי.
לאחר שהדלת נפתחה היה שקט, שקט מעיק ומפחיד. הרגשתי אותו מקרב, קרוב אליי כל כך, שהרעידות הקטנות שלי הפכו לרעידות גדולות. בכל גופי. הדמעות זלגו על פניי ללא הפסקה.
פחדתי כל כך, מעולם לא פחדתי כך.
הרגשתי את גופי מתרומם בעזרת ידיים גדולות שהרגישו כל כך מפחידות עכשיו. לא העזתי להרים את ידיי מעיניי, להפוך את הסיוט לאמיתי.
הרגשתי את גופי הכואב מונח בחזרה על המיטה החמה. ושרף לי בכל הכואב, אנקת כאב שוב נפלטה מפי. עדיין לא פתחתי את עיניי.
״את לא צריכה לפחד עכשיו, זה בסדר.״ שמעתי קול גברי ועמוק, קול מוכר. אבל חשבתי על זה שאם ביליתי איתו את הלילה אתמול אז הגיוני שיהיה לי מוכר. הנדתי את ראשי מצד לצד, לא מוכנה לפתוח את העיניים. פחדתי.
״זה בסדר״ שוב הקול, הרגשתי ידיים מחזיקות בידיי ומושכות אותן מפניי. רעדתי כל כך.
הרגע שפתחתי את עיניי ראיתי אותו.
את הבחור המיסתורי. זה שגרם לי לחשוב עליו יום שלם. לא האמנתי. הוא זה שגרם לי לכל זה?
קפאתי, לא הצלחתי להוציא מילה מפי. הדמעות לא חדלו מלרדת והרכיבות רק התגברו.
הוא שם לב לזה, אבל לא נגע בי עוד.
״את לא צריכה לפחד, אני לא אפגע בך״ הוא אמר וזה לא מנע ממני מלפחד, וגם לא מלכעוס.
״לא-א תפגע בי? אז אתה יכול להסביר לי למה כואב לי כל כך?״ הצלחתי להגיד בקול רועד ומפוחד.
הוא נראה רגוע, שום רגש לא נראה בעיניו. הוא היה קר ורציני. כמו שזכרתי.
״אני אספר לך, מיד אחרי שהרופא יטפל בך, חיכיתי שתתעוררי״ הוא אמר ויצא מהחדר, חזר לאחר כמה שניות עם כוס מים קרים ביד וקשית בתוך המים.
הוא החזיק את הכוס מול פניי וסימן לי עם עיניו לשתות. ולא סירבתי. שתיתי את המים דרך הקשית, את הכל, עד הטיפה האחרונה, כשהוא מחזיק את הכוס. ״את עדיין צמאה?״ הוא שאל והנדתי בראשי לשלילה.
״זה בסדר שהרופא יבוא ויטפל בך? או שתעדיפי אישה?״ הוא שאל והייתי מופתעת טיפה.
למה שיטפל בי כל כך טוב לאחר שגרם לכל זה?
הנהנתי בראשי לחיוב, שזה בסדר. הוא הנהנן ויצא מהחדר. וחזר עם איש זקן בחלוק ומזוודה בידו.
הוא היה מופתע מעט, לראות אותי. אבל לא התעסק בזה יותר מדי והתקדם אליי.
הציג את עצמו ושאל אם זה בסדר שיראה את הפציעות מקרוב יותר. הנהנתי, עדיין מפוחדת.
כשהוא נגע בקצוות החולה והתכוון להרים אותה, נרתעתי מעט.
״זה בסדר, אני יודע שאת מפחדת, אבל אני מבטיח שזה אך ורק לטובתך, אני רוצה להפסיק את הכאב שלך״ הוא אמר וחייך חיוך אבהי ואמיתי, שומר על מרחק. הנהנתי, מרגישה בטוחה יותר, אבל לא כשהעיניים האלה מסתכלות עליי ככה.
הוא עמד מול המיטה, עם ידיים משולבות ועיניים בוחנות. כמו שומר ראש.
הרופא ראה על מה הסתכלתי וציחקק מעט.
״הוא לא יתן לי לטפל בך לבד, סמכי עליי, אני מכיר את הבחור״ הרופא אמר ועדיין לא אמרתי מילה. לא הפרעתי לו להוריד את חולצתי, ונילחצתי מתחת למבט שנראה לי כל כך מסוכן עכשיו, ולא מדליק.
בכל תנועה שהרופא עשה, כמו לבדוק את נשימותי ולשים מכשיר מסוים מעל חזי, הבחור עקב אחריו. אחר כל תנועה קטנטנה. הוא חבש אותי בידיים וברגליים, אמר שיש לי נקע ברגל בגלל נפילה חזקה שאפילו לא ידעתי שהתרחשה. לא הבנתי מה קורה, איך כל זה קרה לי. איך אני לא זוכרת כלום מליל אמש. זאת לא הפעם הראשונה שאני משתכרת, ומעולם זה לא קרה לי, שלא זכרתי כלום. בלאק אאוט מוחלט.
״הסריקות יעברו לבד וגם האדמומיות, אם כואב לך יותר מדי תוכלי לשים את המשחה הזאת ולהתקלח במים קרים יעזרו מאוד, חובה להחליף את התחבושות פעמיים ביום ולשתות לאוכל ולנוח הרבה, וכמובן, תמיד להיות בהשגחה״ הרופא נתן הוראות, הוא הסתכל עליי כשדיבר, אבל הרגשתי שההוראות היו מכוונות יותר אל הבחור שנראה קשוב ומרוכז כל כך. הנהנתי בשקט, ממלמלת תודה. וקיבלתי חיוך חמים שתמורה. ברגע שהוא הסתובב שמתי את השמיכה הכבדה מעליי. לא רוצב להיות חשופה עוד בפני שני גברים שאני לא מכירה.
ראיתי אותם מדברים, ואת הבחור מעביר לרופא חבילת שטרות, פערתי את עיניי.
למה הוא עושה את זה. בשבילי?
כל הגוף עדיין כאב לי, לא הרגשתי שום הקלה. הבחור נכנס לחדר לאחר שליווה את הרופא החוצה. הוא התיישב לידי והסיט את השמיכה מעליי, מבלי להסתכל עליי או לשאול אם זה בסדר. עדיין רעדתי. ולא הסטתי את מבטי מעיניו, שלא הסתכלו עליי. הוא לקח את המשחה שהרופא השאיר על השידה ליד ושם מעט על ידו. הוא החל ברגל ימין, שם כמות נכבדת על כל כתם צבע שראה, לאט לאט עלה למעלה, אל יריכיי. הרגשתי רעידות בכל גופי. פחדתי פחות אחרי שראיתי איך דאג שהרופא לא יחצה את הגבול. אבל בכל זאת חששתי. לא ידעתי אל הוא זה שגרם לכל הפציעות האלה. ואני לא באמת מכירה אותו, אני אפילו לא יודעת איך קוראים לו.
״איך קוראים לך?״ הוא שאל בקול נמוך, ממשיך לגעת בגופי בעדינות גם באיזורים הרגישים יותר, זה נראה שלא מזיז לו. לא כמו שזה מזיז לי.
״ליילה״ אמרתי בקול שקט ולא הסטתי את מבטי מעניו, שהסתכלו עליי בחזרה.
״אני ג'ייקוב, ליילה״ הוא אמר, ואהבתי את איך ששמי נשמע כשהוא אומר אותו. רציתי שיגיד את שמי שוב.
״אני מבין שאת לא זוכרת כלום ממה שקרה אתמול״ הוא אמר, ומיד קפאתי.