Passion

34: lying eyes

אני לא יודעת לאיפה להמשיך מפה.
אני מסתכלת על גבר שאני אוהבת, אבל לא סומכת עליו. לעזאזל, אני אפילו לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים ליותר משתי שניות.
כל מה שאני רואה בעיניים היפות האלה, כל מה שאי פעם ראיתי בהן, מרגיש כאילו היה שקר.
זה מרגיש כאילו אני מסתכלת על עיניים שקרניות.
אלה העיניים הכי אהובות עליי בעולם הזה, והן משקרות לי, תמיד שיקרו.
איך אני יכולה לסמוך עליו? איך אני יכולה לתת לו לגעת בי מבלי להרגיש כאילו הוא רוצה משהו ממני, בדיוק כמו אח שלו?
״בבקשה אל תסתכלי עליי ככה, את הורגת אותי.״ ג׳ייקוב מבקש, אבל אני לא יודעת איך.
הוא זה שאמר לי שהדבר שהוא הכי אוהב בעיניים שלי, זה שהן מראות לו תמיד בדיוק מה אני מרגישה וחושבת.
אז למה הוא מבקש ממני דבר כזה?
״תדברי איתי, ליילה, בבקשה״ הוא נוהם, אבל לא בכעס, בתסכול.
אני יושבת מקופלת על המיטה שלי, צמודה לקיר. רחוק ממנו.
אני עומדת להגיד משהו, אבל מתחרטת וסוגרת את פי, מסיטה את מבטי לחלון.
הוא נאנח, בעצב עמוק.
אני לא מנסה לגרום לו להרגיש עוד אשמה, או עצב.
אני לא שולטת בזה. אני לא יכולה להעמיד פנים.
״אני מצטער, אני אעשה הכל. כל מה שתגידי לי לעשות אני אעשה.
רק תדברי איתי, בבקשה״ הוא מתחנן, ואני מתפללת בליבי שיפסיק.
״הכל היה העמדת פנים? כל מה שאמרת לי על לשכוח ולעבור הלאה, לחיות את החיים שלי, כל זה היה רק כדי שלא אלך למשטרה?״
אני שואלת ודמעה קטנה חומקת, אבל אני תופסת אותה לפני שהיא מסיימת את מסלולה על פניי.
ג׳ייקוב מתקרב אליי לאט, יושב על המיטה לידי, לא קרוב מדי.
״כל מה שרציתי בשבילך, אני עדיין רוצה.
אני רוצה שתחיי את החיים שלך כמו שרצית, גם אם זה אומר בלעדיי. אם זה אומר שתהיי מאושרת, אני אעשה הכל.
שום דבר ממה שאני מרגיש אלייך הוא לא העמדת פנים, ושום דבר ממה שעשיתי בשבילך לא היה במטרה לפגוע בך.״
אני כבר לא טורחת לנגב את הפנים מהדמעות ששוטפות אותן, ואני גם לא מנסה להסתיר אותן ממנו. אני מסתכלת עליו, עם כל מה שדרוש בשביל זה.
״איך אתה יכול להגיד את זה? שום דבר ממש שעשית לא היה במטרה לפגוע בי? ובכל זאת, פגעת בצורה הכי כואבת שיש.
אני כבר לא סומכת עלייך. אני לא יודעת אם אי פעם אוכל לסמוך
עלייך שוב. אני לא יודעת אם אני רוצה״.
אני מטיחה את כל המחשבות שלי בפניו, לא מגיע לו שארחם עליו, לא מגיע לו שאנסה לא לפגוע בו.
אני קמה על רגליי במהירות, שמה נעליים ולוקחת את התיק שלי. ג׳ייקוב רק מסתכל עליי ולא אומר דבר.
״יש פגישה בקבוצת התמיכה בעוד עשרים דקות, אני לא רוצה לאחר. נוכל לדבר מתישהו אחרי.״ אבל האמת היא, שאני לא רוצה לדבר איתו, לפחות לא כרגע.
״יופי, אני שמח שהחלטת להמשיך ללכת לשם בסוף״ הוא אומר בקול שקט, ואני מרגישה שהוא אומר אמת. אבל זה לא עוזר.
״תתני לי לקחת אותך לשם?״ הוא מציע. אני עומדת לסרב אבל הוא מתעקש.
״בבקשה ליילה״ אני נאנחת בייאוש.
״בסדר״.