Passion

32: betrayal

אני מתעוררת במיטה, מיד שולחת ידיים ומגששת אחר עור חמים וקשה, אני מוצאת אותו.
הוא עם הגב אליי, אני מיד מנסה לסובב אותו, ברגע שהוא מעט ער, הוא מסתובב במהירות ומושך אותי אל חזהו. מחבק אותי חזק.
״ביקשתי מסיימון לבוא לפה היום, החלטתי לשלוח אותו שוב לגמילה, הפעם לתכנית עקשנית יותר. הוא לא יוכל לצאת משם עד שלא יהיה נקי לגמרי מכל החרא שלו.״ אני שומעת את ג׳ייקוב אומר בטון מגונן מעט. אני כל כך גאה בו על שלמרות הכל לא וויתר על אחיו הקטן לגמרי.
אני מניחה את שפתיי על לסתו כדי להראות לו מה אני מרגישה לגבי זה.
״אני שמחה, תאמין בו. הוא רק רוצה לרצות אותך״ אני מנסה לחזק אותו, ואומרת לו את האמת.
כל מה שאני רואה בעיניו של סיימון כשהוא מסתכל על אחיו הגדול, זה הערצה.
הוא מסתכל עליו כמו ילד קטן שמסתכל על אבא שלו, בשבילו ג׳ייקוב הוא האבא. הוא טיפל בו כל החיים שלו, הוא היה הדמות המגוננת. עד היום.
ג׳ייקוב מנשק אותי על מצחי, ושותק.
״בריאנה ביקרה אותי אתמול״ אני אומרת, מפני שאני לא אוהבת להסתיר ממנו, גם דברים שיתכן שיעצבנו אותו.
הוא מתקשה ומפסיק אפילו לנשום.
״היא בסך הכל סיפרה לי את מה שאתה סיפרת לי, שעזרת לה אחרי שהיא עברה את מה שהיא עברה.
אני לא כועסת או מקנאה, להפך, אני גאה בך כל כך.״
אני אומרת כדי להרגיע אותו, וזה מצליח.
״אוקיי, אני שמח שאתן מסתדרות. היא באמת טובה.״
״אני יודעת, טוב זה כל מה שיכלתי לראות כשהסתכלתי עליה אתמול. האמת היא, שאני לא כל כך יודעת איך לא התאהבת בה.״ אמרתי בכנות.
ג׳ייקוב מיד הסתובב ונשען מעליי, כשידיו מחזיקות אותו מליפול עליי, ועיניו מביטות בעיניי.
״כנראה שאיכשהו ידעתי שהדבר המושלם בשבילי עוד יגיע, ופשוט חיכיתי לך.״ הוא אומר, בחירת מילים מושלמת כמו תמיד.
אני מושכת אותו אליי לנשיקה רכה.
״אתה רוצה שאלך מפה כשסיימון בא? אני לא רוצה להפריע...״ אני שואלת כי אני באמת לא רוצה להפריע.
הוא מיד מנער את ראשו כאילו דיברתי משהו שלא קשור בכלל למציאות.
״אל תדברי שטויות, את אף פעם לא מפריעה״ הוא חייך חיוך קטן, ומיד זרמים עברו לי בגוף.
״להפך...״ קולו הפך צרוד, והרגשתי את השרירים בגבו מתקשחים פתאום.
הוא ירד מעט כדי לחכך את גופו בגופי.
מיד הרגשתי את הבליטה המוכרת בין רגליי, והצמדתי אותו אפילו יותר אליי.
״היום נתרכז בליילה״ הוא לוחש לי באוזן, ויורד לאט לאט במורד גופי. גופי מתחמם מהציפייה.
הוא מושך את המכנסיים והתחתונים במשיכה אחת חזקה, ובלי לחכות שנייה אחת מצמיד את לשונו אל הנקודה המתוקה.
וואו.
״כל כך מתוקה״ הוא לוחש, והאוויר החם פוגע שם. אני שמה את ידי על שיערו הנעים, ודוחפת את ראשו יותר אליי.
בוקר טוב לי.

הפעמון בדלת מצלצל, ואני מבינה שסיימון הגיע. אני הולכת לפתוח לו את הדלת כשג׳ייקוב מדבר בטלפון ונשמע די עסוק.
סיימון מחייך אליי את החיוך העייף שלו ואומר לי שלום בקול כל כך חלש שבקושי שמעתי אותו. אני מנסה מעודד אותו ומחייכת חיוך גדול, שירגיש רצוי ולא מפוחד.
אני שומעת עקבים מתקרבים מהמעלית, ומפנה את ראשי אל הכיוון שממנו הם מגיעים.
בריאנה מופיעה עם שתי כוסות קפה בידה, אבל לפני שאני מספיקה לחייך אליה ולשאול אותה מה היא עושה פה, הכוסות נשמטות מידיה, והוא כמעט נופלת אחורה.
אני פוערת את עיניי לנוכח המבט על הפנים שלה.
מבט מבועת. אימה שבחיים לא ראיתי נמצאת על פניה, ופחד מתגנב גם לגופי. אני לוקחת אליה צעד קטן, כשסיימון עדיין עומד בכניסה ולא מבין מה מתרחש מולו. אדיש לכל המצב.
״לא, אל תתקרבי״ בריאנה אומרת בקול כל כך רועד. אני כל כך מבולבלת.
בריאנה מתיישרת במהירות ורצה אל הדלת שמובילה למדרגות.
״בריאנה״ אני קוראת בשמה והולכת אחריה, אני לא רואה אותה, אבל שומעת את הד העקבים שלה.
״בריאנה, תעצרי. מה קרה?״ אני צועקת חזק, אני מגיעה לרחוב, ורואה אותה מנסה לעצור מונית כאילו חיה תלויים בזה.
אני תופסת בידה.
״מה קרה???״ אני צועקת בפניה, נואשת לקבל הסבר.
היא מסתובבת אליי באחת. פניה שטופות דמעות. שפתיה רועדות.
״זה הוא.״ אני מכווצת את עיניי בבילבול.
״הוא זה שעשה לי את זה!!! זה הוא!!!״ היא צורחת.
אני חושבת שהגוף שלי הפסיק לקבל פקודות מהמוח. מפני שאני לא יכולה לדבר או לזוז.
בריאנה תופסת את זרועותיי משני הצדדים, ומקרבת את פניה אל שלי.
״ליילה. זה הוא!!!״ אני מתנשפת כל כך חזק, אני לא מבינה איך אני עדיין עומדת.
״סיימון? לא... לא. הוא אח של ג׳ייקוב. זה לא הוא.״ אני לוחשת, לא מאמינה לעצמי.
הכל מסתדר לי בראש. ובחיים לא רציתי כל כך
בלאגן במקום סדר. אני לא נושמת.
אני לא יכולה לנשום.
״ליילה, אני לא אטעה, לא בדבר כזה. זה הוא. את
צריכה להאמין לי, את חייבת להאמין לי.״ היא ממשיכה לדבר, ולא מבינה שאני מרגישה עכשיו משהו שלא הרגשתי בחיים שלי. בגידה.
שקר. הכל היה שקר.
״עכשיו אני מבינה הכל, מה הסיכוי שג׳ייקוב יהיה זה שמצא את שתינו אחרי שזה קרה לנו? מה הסיכוי?
הוא הגן על אח שלו כל הזמן הזה, לא עלינו.
הוא שיכנע את שתינו לא ללכת למשטרה. הוא גרם לשתינו להתאהב בו כשהיינו פצועות ופגיעות, כדי שנעשה בדיוק מה שהוא אומר לנו לעשות מבלי להתווכח איתו. הוא תכנן את זה. הוא תכנן את הכל!״
אני מתחננת בליבי שתפסיק לדבר, מפני שכל מילה שמוסיפה לצאת משפתיה, דוחפת את הסכין קצת
עמוק יותר אל ליבי. אני חושבת שאני בוכה, אבל לא בטוחה. אני לא פה עכשיו. אני לא נמצאת פה.
״ליילה, אנחנו צריכות ללכת למשטרה, מי יודע לכמה בנות הוא עשה את זה.״ בריאנה נראית מפוחדת, אני לא מפוחדת. אני זועמת.
״אני כבר באה.״ אני אומרת בשקט, מנגבת את הדמעות. ועושה את דרכי בחזרה למעלה.
כשאני נכנסת בדלת, ג׳ייקוב הולך הלוך וחזור בתוך
הבית, כשמבט מפוחד על פניו.
אני מתקרבת אליו, ולראשונה מאז שהכרתי אותו, אני שונאת אותו. ומרגישים את השנאה הזאת בסטירה שנתתי לו.
הוא כל כך מזועזע, אבל לא נראה שמהסטירה, למעשה, נראה שהוא כאילו מציע לי לתת לו עוד אחת עם עיניו. אני לא עושה את זה.
אני פשוט נותנת לו לדעת בדיוק מה אני מרגישה אליו עם עיניי. זה נראה כאילו עשיתי לו את הדבר הכי נורא שיכלתי לעשות לו אי פעם.
״ליילה. חכי. תני לי להסביר״ הוא מתקדם צעד אחד אליי, אני כושלת שניים לאחור.
״איך אפשר להסביר את זה?״ אני שואלת בקול רועד, כשכולי רועדת, כועסת וזועמת.
״רק תתני לי לדבר״ אני מרימה את ידי כדי שלא ידבר יותר.
״אני לא מסוגלת אפילו להסתכל עליך.״
נראה שהמשפט הזה כיבה את עיניו. פשוט כיבה אותן.
אבל זה לא מונע ממני מלקחת את הרגליים שלי ולעוף משם.