Passion

33- tell me everything

הוא לא מפסיק להתקשר אליי.
כבר שבוע שהטלפון שלי לא מפסיק לצלצל ושמו של ג'ייקוב מופיע על הצג.
פעם לראות את השם הזה כתוב על צג הטלפון שלי העלה לי חיוך, עכשיו הוא מעלה לי קיא.
אני לא יודעת מה בריאנה החליטה לעשות, לא ראיתי אותה מאותו היום.
אני מסתגרת בדירה הקודמת שלי. טס חושבת שאולי רבתי עם ג׳ייקוב אז היא לא לוקחת ברצינות את כל העניין.
דפיקות נשמעות על הדלת, לפני שאני פותחת את מסתכלת בעינית, גרסה עייפה של ג׳ייקוב נראית מעבר.
הלב שלי דופק מהר יותר. אני לא פותחת, אני נשענת על הדלת ומחכה שיוותר וילך, כמו בפעמים הקודמות.
״ליילה, אני יודע שאת שומעת אותי. אני לא צריך שתדברי איתי, רק שתקשיבי.
כן... הכל התחיל שם, כשהבנתי מה אחי הקטן עשה לך ולבריאנה. הכוונה שלי לא הייתה רק לגרום לכן לא לפנות למשטרה, הכוונה שלי הייתה לגרום לכן לעבור את זה, ולחזור להיות מאושרות.
הרגשתי אחריות...״ קולו נחנק, כאילו הוא ממהר לבלוע דמעות.
״אני לא אתרץ לך ואגיד שאחי הקטן עבר דברים קשים וראה דברים קשים אפילו יותר.
סיימון ראה מפלצת אונסת את אמא שלי, בשביל ילד בן תשע שלא יודע עדיין איך העולם מתנהל, מה טוב ומה רע, זה נתפס קצת שונה בראש.
אני הבנתי שמה שהמפלצת עשתה היה מעשה מרושע, אבל סיימון לא. ובזמן שאני הייתי מחוסר הכרה, הוא היה צריך לצפות באבא שלי נרצח עם כדור בראש, ואת נשמתה של אמא שלי יוצאת ממנה.
לא דיברתי איתו על זה מעולם, לא כשהיינו ילדים ולא מאוחר יותר מזה. בכל פעם שהוא ניסה לדבר איתי על ההורים שלנו אמרתי לו לסתום את הפה שלו ולא לדבר איתי על זה. לא הסברתי לו שמה שהמפלצות האלה עשו היה מעשה נתעב, שזה לא היה בסדר, שזה היה רע בכל דרך אפשרית. אני גרמתי לו להיות ככה. זאת אשמתי.
ומבלי ששמתי לב, האח הקטן והתמים שלי הפך למפלצות, כמו אלה שהרגו את ההורים שלי.
אני הייתי צריך ללמד אותו להבדיל בין טוב לרע, אני הייתי צריך להסביר לו. אני גידלתי אותו.
כשגיליתי שהוא עשה את הדברים האלה, ניסיתי להסביר לו שזה לא בסדר, אבל הוא הסתכל עליי במבט אבוד ושאל אותי למה. ראיתי שכל מילה שאני אומר רק גורעת את המצב ומביאה אותו לתהום עמוקה יותר ויותר.
אז כל מה שחשבתי שאני יכול לעשות, זה למנוע את זה, ולתקן אם לא הצלחתי למנוע.
אני מבין שאני בן אדם רע, אני מבין שפגעתי בדבר שאהבתי יותר ממה שאהבתי כל החיים שלי. אני מבין שאת שונאת אותי ולא מסוגלת אפילו להסתכל עליי, זה מגיע לי. כל מה שתחליטי לעשות יגיע לי.
אני כל כך מצטער אהובה שלי. אני כל כך מצטער.״
אני חושבת שהפנים שלי רטובות לא פחות משל ג׳ייקוב. לשמוע אותו בוכה עשה לי כל כך רע שלרגע שכחתי למה אני כועסת עליו.
שנאתי את עצמי כשחשבתי לרגע שאפשר להבין אותו.
״סיימון נכנס למתקן לבריאות הנפש. הוא יהיה שם בזמן הקרוב...״ נראה שהוא מהסס להוסיף מילים.
״ואני עוזב״ ליבי הפסיק לפעום.
״באתי כדי להיפרד, רציתי לראות אותך בפעם האחרונה, אבל אני אבין אם תחליטי לא לפתוח לי הדלת. רק רציתי להודיע לך שאני לא אהיה פה בזמן הקרוב.״
עברו שתי דקות מבלי שאמר מילה נוספת. כאילו חיכה לראות מה אעשה.
״להתראות, ליילה״ הוא לחש שבקושי שמעתי, וצעדיו נשמעו כבדים במסדרון.
לפני שהבנתי מה אני עושה, פתחתי את הדלת בשקט, כאילו מקווה שלא ישמע אותי.
הוא עומד עם גבו אליי, כמעט ומפחד להסתובב.
כשהוא נעמד סוף סוף למולי, הסתכלתי לתוך עיניו.
נראה שמה שהוא ראה בעיניי נתן לו הקלה, הוא התקרב אליי עוד צעד קטן, לאט ובזהירות, כאילו מפחד שאברח לו מבין הידיים שוב.
עיניו כל כך בהירות עכשיו, עם העיגולים השחורים סביבן, והריסים הרטובים והשחורים שמסגרו את עניו. זיפים קצרים ושחורים נמצאים על לסתו.
הוא מסתכל כל כך עמוק בעיניי, זה מרגיש כמו פרידה. אני לא יודעת למה זה כל כך כואב לי. כל כך כואב שדמעה יורדת במהירות.
״לאן אתה מתכוון ללכת?״ אני לוחשת, הוא מחייך חיוך קטן ואוהב.
הוא מרים את ידו, לאט ככל האפשר, מחכה לראות מה תגובתי תהיה. אני לא זזה.
אגודלו המחוספסת מנגבת את הדמעה.
״אני לא יכול לתאר במילים כמה אני אוהב אותך קטנה שלי, לחשוב שמשהו כל כך רע קרה לך ושאני יכלתי למנוע אותו...״ קולו נסדק ״זה שובר אותי״.
אני בוכה אפילו יותר, וג׳ייקוב תופס את פניי חזק יותר ומצמיד את מצחי אל מצחו.
״לא חשבתי שאי פעם ארגיש אהבה כזאת, חשבתי שאיבדתי כל צ׳אנס לאהבה כשההורים שלי נרצחו. הנשמה שלי הייתה... כבויה מאז. את החיית אותי אהובתי, את לימדת אותי איך זה מרגיש לאהוב באמת.
ולמרות מה שאת חושבת, הצורך להגן עלייך היה הדבר הכי חזק שהרגשתי עד היום. יותר מכעס, יותר מעצב, יותר מאובדן. הכל לא משתווה לצורך שלי להגן עלייך.
אני אסע מפה, כדי שלא תפחדי להיתקל בי ברחוב, ורק אם תתקשרי לאשר לי שזה בסדר מצידך שאחזור ואהיה קרוב אליך, אחזור.״ הוא מסתכל בעיניי. נשמה פצועה.
בן אדם שעבר כל כך הרבה, שנלקח ממנו כל כך הרבה.
בן אדם שאני מאוהבת בו בכל נשימה שלי.
והנה אני כאן, פגועה ממנו, לא סומכת עליו, ועדיין לא רוצה שילך.
״אני צריך שתדברי איתי ליילה, אני צריך שתגידי לי מה את רוצה שאני אעשה. רק תגידי לי מה לעשות ואני אעשה את זה. אני כבר לא יודע...״ עיניו הולכות לאיבוד, נשימתו מאיצה. אני מניחה את ידיי על פניו, מלטפת את זיפיו המחוספסים.
״ששש...״ אני מנסה להרגיע אותו. זה לא מצליח.
״אני לא יודע מה לעשות כדי שיהיה לך טוב, כדי שלא תפחדי יותר. פשוט תגידי לי, בבקשה תגידי לי.״
״אני רוצה שתישאר״ אני אומרת בלי לחשוב.
הוא קופא, מסתכל אל תוך עיניי. מפחד שאתחרט.
״את בטוחה?״ הוא שואל, אני מהנהנת.
״אני צריכה שתספר לי הכל ג׳ייקוב, אני צריכה שתספר לי בדיוק מה קרה ומתי.״
הוא ממהר להנהן, מחזיק את ידי חזק.
״כן כן, אני אספר לך הכל״.
אני לא אומרת לו שלא סלחתי לו, כי אני לא בטוחה שאני לא. אני רק יודעת שאני רוצה לשמוע הכל. הכל.