״אני לא מאמינה שאני עושה את זה״ אני נושפת בזעם עצור את תיסכוליי. אני מסתכלת דרך חלון המכונית על כל האנשים שנכנסים למבנה הענק. מבוגרים, נשים, גברים, ילדים. כולם נכנסים לשם, וכל מה שאני יכולה לחשוב זה -למה? למה שהם יכנסו לשם? מה הם עברו? מה קרה להם?
ילדים מוכים, בחורות שנאנסו, גברים שאיבדו. הכל כאב וחורבן. ואת הכל אני הולכת לשמוע במו אוזניי.
אני לא רוצה. זה הדבר היחיד שאני חושבת עליו.
אני פשוט לא רוצה. לא רוצה לשמוע על זה, לא רוצה לראות את זה, לא רוצה לדמיין את זה, לא רוצה לספר על זה. אני פשוט לא רוצה. אבל ברגע שאני מסיטה את מבטי המתחנן אל זה של ג׳ייקוב, אני נאנחת ופותחת את הדלת כדי לצאת.
אני רואה שחשוב לו שאלך, ואני לא מסוגלת לומר לו לא. אז אני אעשה את זה, רק כדי להגיד שניסיתי.
אני מרגישה יד מחזיקה בידי, ומסתכלת הצידה כדי לראות את ג׳ייקוב מסתכל עליי מלמעלה.
״מה אתה עושה?״ הוא רק מנשק את ראשי, ומושך אותי אל כיוון הכניסה.
מעל הדלת הגדולה יש שלט עם המילים ״מרכז תמיכה״ כתובות עליו בלבן. יש שם ציור של יד לוחצת יד. לא, היא מחזיקה אותה. היד הגדולה את היד הקטנה, מגנה עליה מהרע שבחוץ. אני משפילה את מבטי אל היד שמחוברת אל ידי. יד גדולה, שעוטפת את שלי הקטנה, ומגנה עליה, מכל הרע, מכל המרושע.
ממש כמו בציור. ושוב, השאלה למה אני צריכה לדבר על מה שקרה לי עם אנשים אחרים ולא עם ג׳ייקוב, צצה במוחי. אבל אני לא שואלת. אולי מפני שאני יודעת מה התשובה, או אולי מפני שאין אחת.
ההשערה שלי היא שג׳ייקוב לא רוצה שאספר לו.
אולי הוא לא מסוגל לשמוע אותי בוכה ורועדת אחרי סיוט, ולשמוע על מה הוא היה.
אני יכולה להבין אותו, זה ממש כמוני, עכשיו.
אני לא מסוגלת לשמוע את הבחורות האלה, שאני בכלל לא מכירה, מספרות לי איך הן איבדו משהו שהיה רק שלהן. שלא היה לאף אחד את הזכות לקחת.
אני ממצמצת במהירות כדי למחות את הרטיבות מעיניי.
אני ברת מזל. היה לי את ג׳ייקוב.
הוא מחק את ההרגשה הרעה כמעט לגמרי, את ההרגשה הזאת שאת מלוכלכת. שאת לא ראויה. ההרגשה הזאת שכל מה שאת זה גוף, חסרת צורה וחסרת נשמה, נעלמה. מפני שאיך אני יכולה להרגיש מלוכלכת, או חסרת נשמה, כשג׳ייקוב מסתכל עליי במבט הזה שלו.
המבט הזה שאומר לי שאני הכל. שהוא אוהב אותי. שהוא צריך אותי. שאני נאהבת כמו שבחיים לא הייתי.
הוא הציל אותי, קודם ממנו, ואז מעצמי.
״היי, אני לא מכריח אותך, זאת לגמרי הבחירה שלך.״ ג׳ייקוב לוחש באוזני, ואני מתעוררת כמו מתוך חלום. אנחנו נמצאים במן איזור ישיבה, המון דלתות מסביב.
אני מנענעת בראשי, ולוקחת אוויר.
״בוא נעשה את זה״. במילים אלו ג׳ייקוב תופס בידי חזק יותר ומושך אותי אל דלת שרק בחורות נכנסות אליה. אני מבינה מיד שלכולן משהו משותף, וגם לי.
אנחנו נכנסים לבפנים, ולפני שאנחנו מספיקים להתיישב, בחורה מבוגרת עם מבט רחום על פניה פונה אלינו ברוך.
״אני כל כך מצטערת, אבל הכניסה לשיחה הזו היא רק לנשים.״ זה נראה שהיא ממש מצטערת, אפילו יותר ממה שצריך. אני מחייכת אליה, ופונה אל ג׳ייקוב שנראה זועף.
״אני לא יכול לעזוב אותה. אני אשב בצד, לא תרגישו אותי.״ הוא קובע ומצמיד אותי אליו. אני מניחה את ידי על מותנו ומתכוונת להרגיע אותו, אבל האישה הנחמדה מקדימה אותי. יש לה ממש כישרון לנחמדות.
״הבחורות סביבנו לא ירגישו בנוח לדבר על כל מה שעברו ועל מה שהן מרגישות אם תהיה נוכחות גברית בחדר. שוב, אני כל כך מצטערת, אבל אני לא יכולה לגרום להן להרגיש אי נוחות במקום הזה.״ היא מניחה את ידה על כתפו של ג׳ייקוב לפני שעוזבת אותנו לבד. אני חושבת שהיא האישה הכי מקסימה שפגשתי בחיים שלי. לפתע אני חושבת האם גם היא עברה משהו טראומטי? זה רק הגיוני. המחשבה על אישה כל כך אכפתית ונחמדה נאנסת באכזריות...
אני מנערת את ראשי בגועל, וממקדת את תשומת ליבי בג׳ייקוב.
אני רואה שהוא כבר וויתר, הוא לא יגרום לבחורות להרגיש לא בנוח.
״הכל בסדר, ניפגש כשאסיים.״ אני נושקת לו בעדינות על שפתיו לפני שאני מתיישבת.
אני מסתכלת מה קורה סביבי, כל הבחורות מחייכות אחת אל השנייה, ויש אפילו כמה שמחזיקות ידיים.
האישה הנחמדה מקודם מתיישבת, ונראה שהיא אחראית. טוב, הגיוני.
אני מסתכלת אחורה, ובדיוק רואה את גבו של ג׳ייקוב נעלם מאחורי הדלת.
איכשהו אני יודעת שהוא יהיה ממש מחוץ לה כשאצא מפה.
״טוב, שלום לכן בנות. אני לוסי, למי שלא מכירה.
אני רואה המון פרצופים חדשים פה. אני לא יכולה להגיד שאני שמחה שאתן פה, מפני שזה מתלווה לעובדה שבטח עברתן משהו רע. אבל אני כן שמחה שעכשיו אוכל לעזור לכן לעבור את זה.
אני רוצה שתדעו, שפה זה האיזור הבטוח, אם אין לכן עדיין איזור כזה, איזור שאתן מרגישות בטוח לגמרי לבכות ולצרוח, אז יש לכן עכשיו.
אני רוצה שתדעו שלא משנה מה עשיתן, לא משנה מה קרה לכן ומה איבדתן, זאת לא אשמתכן.״
אני מתנשמת כשהמשפט האחרון יוצא מבין שפתיה.
זאת לא אשמתכן.
זאת לא אשמתכן.
זאת לא אשמתי.
זאת לא אשמתי?
אולי לא, אולי כן. למי אכפת. כבר לא אכפת לי.
זה קרה, זה מה שחשוב. העובדה שאולי אני גרמתי לזה אולי מכאיבה יותר, אבל מה זה משנה כמה כואב לי?
בני אדם עושים את זה. מכאיבים איפה שהם יכולים להכאיב. כל נקודה רגישה וחשופה תיפגע.
עכשיו אני מבינה למה ג׳ייקוב התכוון שהם מפחדים ממנו, מפני שהוא לא נתן להם לראות את הנקודות הרגישות שלו. איך אפשר לפגוע בבן אדם בלי נקודה רגישה? איך אפשר לפגוע בבן אדם שאין לו חולשות?
אי אפשר. אפשר רק לפחד ממנו, מפני שאין לו מה לאבד.
חבילת טישו חודרת למעטה הדמעות שלי, ואני מבינה פתאום שאני בוכה. כאילו, ממש בוכה. הג'ינס השחור נרטב, וזה נראה כמו המון דמעות, וזה בהחלט מרגיש כמו הרבה דמעות.
אני מחייכת אל הבחורה שיושבת לידי, ומחזיקה את הקופסא בסבלנות. היא מחייכת אליי, חיוך עדין, אני לא רואה רחמים, רק חמלה והזדהות.
אני לוקחת כמה מפיות רכות, ומנגבת את פניי.
אני מרימה את ראשי סוף סוף, ומבינה שאני לא היחידה שנשברה. לא היחידה שהתפרקה מהכמה משפטים שלוסי אמרה.
היא לחצה בדיוק על הנקודות הכואבות.
אבל הדרך בה עשתה את זה שונה מהדרך שאני מכירה, היא לא הייתה בכוונה לפגוע בנו, לגרום לנו לחשוף את הנקודות הרגישות ולשרוט עד שלא ישאר דבר.
היא עשתה את זה כדי שנרגיש בנוח, כדי שנדע שכל דמעה תתקבל בברכה במקום הזה, בלי שיפוטיות ובלי מבטים מבקרים, ובמיוחד בלי רחמים.
אתה לא תרחם על אדם שנגנב לו הארנק כשאתה בעצמך עברת את זה, אתה תרגיש חמלה ותצטער בשבילו, אבל לא תרחם. אתה תוביל אותו לדרך הנכונה, כדי לעבור את זה הכי מהר שאפשר, ובדרך הכי טובה.
זה מה שהבנות האלה עושות, הן עוזרות אחת לשניה, וגם כשאני רואה כמה נשים שבבירור עברו את זה, הן עדיין פה. מחזיקות את היד לנשים עם הדמעות על הפנים, שנראות פגועות עדיין ושבורות.
אני יודעת כי אני מרגישה יד חזקה מחזיקה את שלי, ואני לא נרתעת, רק אוחזת ביד בחזרה, הכי חזק שאפשר.
״זה בסדר. תבכו, תשחררו, תקללו, תצרחו.
הכל טוב יותר מלשתוק. הכל טוב יותר מלשמור לעצמך ולעבור את זה לבד. אני מבטיחה לכן, אתן תעברו את זה. תסתכלו סביבכן, אתן לא לבד. כולנו פה עברנו דברים, ללא יוצא מן הכלל, ללא השוואות, וכולנו פה אחת בשביל השנייה. עכשיו, אשמח שנעשה סבב שמות כדי שנוכל להכיר אחת את השנייה טוב יותר. מי שתרצה לספר מה קרה לה, ומתי, יותר ממוזמנת.״
בחורות סביבי מציגות את עצמן, ואני מושכת באפי כדי שאהיה מסוגלת לדבר.
הרוב אומרות רק את השם, ורק שתיים מספרות מה קרה להן ומתי. אני מסתכלת על בחורה צעירה שמציגה את עצמה כקייטי, ומבינה מיד שהיא האחיינית של דוקטור רוזן. היא נראית צעירה, אבל לא נראית כמו הרוב פה, עצובות וכבויות, היא נראית עדיין חיה, עדיין שמחה.
אחת מהן הוכתה באמצע הרחוב בלילה, וכשהתעוררה בין שיחים באיזשהו פארק, היא מצאה מפלצת גדולה מעליה, לוקחת ממנה את נשמתה. היא מספרת שלא התנגדה, מפני שלא מצאה את הכוח לדבר או לצרוח, או אפילו להתנגד. היא סיפרה שהיא פשוט רצתה שזה יגמר, כדי שתוכל ללכת ולהרוג את עצמה. היא גם אומרת שזה בכל מקרה לא היה עוזר להתנגד, מפני שזה כבר קרה, היא כבר הפכה למזוהמת, ולא היה לה מה לעשות בנידון. הפנים שלי שטופות דמעות, כשעוד בחורה מספרת מה קרה לה.
היא מספרת את מה שקרה לה בקלות, נראה כאילו התאמנה על זה בבית. היא מסתכלת על הרצפה במשך כל הזמן, ונראה שמשהו בה כבוי. היא נראית מתה.
היא יפה מאוד, אבל לא נראה שהיא מנסה לטפח את היופי הזה. השיער השחור והגלי שלה מפוזר בבלאגן, אבל לא בלאגן מרושל ומכוון, אלא בלאגן שאתה לא יודע שקיים. כאילו לא טרחה להעביר יד בשיערה לפני שיצאה מהבית. העיניים הכחולות שלה כבויות, ועורה חיוור וצהבהב. היא גם רזה מאוד, אפילו יותר מדי.
אני רוצה לחבק אותה.
היא מספרת שהיא במשפחות אומנה מאז שהיא בת שש, זה התחיל בערך כשהייתה בת שמונה.
היא מספרת שהיא עברה שמונה משפחות במהלך השנים, ושבכולן אנסו אותה באופן תמידי.
היא לא מפרטת, אבל היא גם לא צריכה. אני לא חושבת שאי פעם שמעתי משהו כל כך עצוב ומכעיס.
ילדה קטנה, ילדה קטנה בת שמונה, נאנסת מבלי שאף
אחד שם לב עד גיל שמונה עשרה.
העובדה שהיא כל כך צעירה מפתיעה אותי, היא נראית כמו אישה שעברה הכל בחיים.
אבל מצד שני, היא עברה בשמונה עשרה שנים יותר ממה שרוב האנשים עוברים בכל חייהם.
אני מושכת באפי כשמגיע תורי, ואומרת רק את שמי.
אני לא מסוגלת לומר יותר מזה.
לוסי מספרת על בחורות שעברו את הנורא מכל, שעכשיו נשואות עם משפחה גדולה ויפה. ושהן מצאו אושר ועושר אחרי הכל.
היא מסבירה מה אפשר לעשות כשסיוטים תוקפים אותך. היא מסבירה מה אפשר לעשות כשאת בהתקף חרדה.
היא מסבירה מה אפשר לעשות כשאת מפחדת מהכל וכולם. אני מקשיבה, מפני שזה מעניין.
בסוף הפגישה אני קמה על רגליי, עברה שעה כאילו כלום, לא הרגשתי את הזמן. הכל היה מרתק, לשמוע את הבחורות מדברות על דברים נוראיים, לשמוע אפילו חלק שקיבלו את הנקמה שלהן.
לפני שאני מספיקה לצאת החוצה, יד נוגעת בכתפי ואני מסתובבת כדי לראות את קייטי מולי, מחוייכת ונעימה.
אני מחייכת בחזרה.
״היי ליילה, דוד שלי סיפר לי עלייך ואמר שאולי תבואי לכאן היום. אני ממש שמחה שהחלטת לבוא.״ אני מחייכת אליה חיוך מעט רועד. דוקטור רוזן סיפר לה את הסיפור שלי?
קייטי כנראה שמה לב לבילבול שלי, ומיהרה להרגיע אותי. ״אוי לא, ממש לא. דוד שלי הוא האיש האמין ביותר שתפגשי, הוא לא סיפר לי כלום. הוא אפילו לא אמר לי את השם שלך למקרה שתחליטי לא לבוא. הוא אמר שרוב הסיכויים שתבואי לפה בליווי צמוד של בחור עם התיאור המדויק שלו...״ היא אמרה והצביעה אל נקודה מאחורי, סובבתי את ראשי בבילבול וראיתי את ג׳ייקוב מסתכל עליי בריכוז, כאילו מחכה לראות מתי אפול כדי שיוכל לתפוס אותי.
״ככה ידעתי שזאת את. אני מבטיחה לך, הוא לא סיפר לי כלום.״ אני רואה שהיא נכנסת ללחץ, ואני ממהרת לשים את ידי על ידה ולהרגיע אותה.
״אני מאמינה לך, הכל בסדר. יש לך דוד מדהים.״ אני אומרת בכנות, ובחיוך חם.
אני מיד רואה כמה אהבה יש בניהם כשהיא מחייכת לעצמה חיוך רחב.
״כן, הוא די מדהים, נכון?״ אני מהנהנת בצחקוק קטן ומסמנת לג׳ייקוב להתקרב. אני לא אוהבת שהוא עומד ככה מאחורי כמו שומר ראש.
״קייטי, זה ג׳ייקוב חבר שלי. ג׳ייקוב, זאת קייטי, האחיינית של דוקטור רוזן.״ אני מכירה בניהם.
אני מרגישה את ג׳ייקוב נרתע מעט לצידי. אני עוקבת אחרי מבטו, ורואה בחורה, שיער חום וארוך, כך גם גופה, עורה בצבע מוקה מושלם, והרגליים שלה נראות כלא נגרמות לעולם.
בדיוק הטעם שלו.
היא מסתכלת עליו באותה הצורה, אבל במקום להירתע, נראה שהיא רק נמשכת אליו. היא נראית שמחה לראות אותו.
היא עושה צעד לכיוונו, אבל ג׳ייקוב תופס את ידי ומושך אותי לאחור. אני מעבירה את מבטי בניהם, מבולבלת לחלוטין. מה לעזאזל קורה פה?
״נעים להכיר אותך, קייטי, אנחנו חייבים ללכת. בואי.״ ג׳ייקוב לא נותן לי או לקייטי הזדמנות להגיב, וכמעט מרים אותי באוויר כדי שאלך מהר יותר.
אני נותנת לו להוביל אותי כמה שיותר מהר אל המכונית בחוץ, ולנסוע משם בחריקת גלגלים צורמת.
מי זאת הבחורה הזאת?
YOU ARE READING
Passion
Romansa״הוא תפס בישבני, מוחץ אותו בין אצבעותיו. שרטתי את גבו עם ציפורניי הארוכות, הרגשתי את זיקפתו נצמדת אל ביטני התחתונה, חייכתי לעצמי. ריח השירותים המסריח כבר לא הסיח את דעתי, אלא החתיך הזה שקפץ עליי משום מקום. הוא הרים את שמלתי הקצרה מעט מעלה, חושף י...
