Passion

15: tasty

אני מתקשה להשאיר את הצחוק שלי בפנים, כשג׳ייקוב מהדק את לסתו בריכוז.
הוא ניסה לשפר את מצב רוחי הכבד בכך שהציע למתוח את המלצרית שהתחילה איתו.
בהתחלה היו לי הסתייגויות, אבל אז חשבתי על זה עוד שנייה אחת, וזה נראה לי ראוי בהחלט להתנהגותה כלפיי.
ג׳ייקוב מרים את ידו על מנת להזמין חשבון, ולהוציא את המתיחה שלנו לפועל.
המלצרית הבלונדינית מתייצבת תוך שנייה אל מול ג׳ייקוב בחיוך פלרטטני, וג׳ייקוב מחייך אליי חיוך משועשע.
״תהיתי אם אוכל לקבל את המספר טלפון שלך.״ הוא אומר בשאת נפש, ואני נושכת את שפתי התחתונה כדי לא לצחוק אל מולה, ולהרוס לגמרי את התוכנית.
חיוך גדול יותר מופיע על פניה, והיא ממהרת להנהן.
״הידידה שלי פה שמה עלייך עין מהרגע שנכנסנו. היא הייתה רוצה להכיר אותך, לעומק.״ הוא מוסיף, ומחווה עליי עם ראשו על מנת שתשים לב אליי, בפעם הראשונה להיום.
אני מחליטה לקחת את התפקיד ברצינות, ומחייכת אליה חיוך קטן ופלרטטני, החיוך הכי טוב שאני יכולה לשלוף.
אני מעבירה את מבטי אל ישבנה, באיטיות, ומעלה אותו לאט לאט בחזרה אל פניה המבועתות.
אני משעינה את ידי על השולחן על מנת להסתכל עליה מקרוב יותר.
״כמו שאת רואה, היא להוטה להתחיל את ההיכרות איתך. אז, את מעוניינת?״ ג׳ייקוב מוסיף, ושולח אליי את אחד מהחיוכים היותר סקסיים שראיתי בחיי, הוא שעון על משענת הספה, וראשו שעון מעט לאחור בקלילות.
ידיו מונחות בטבעיות מאחורי ראשו, ואני צריכה להכריח את עצמי להעביר את המבט הבוהה שלי שמוקדש אל ג׳ייקוב, היישר אל המלצרית המפוחדת.
המבט הזה כנראה מבעית אותה קצת יותר, משום שהיא מפילה את העט שהיה בידה, וממהרת לקחת צעד הצידה.
״רק רגע, לאן את הולכת? חשבתי שאת בקטע שלי.״ אני אומרת בחיוך מתלהב, ומשחקת את המשחק הכי טוב שאני יכולה, אני רואה את ג׳ייקוב מתפתל במושבו, ומתאפק לא לצחוק.
״א-אני מצ-מצטערת. אני... אני ל-א...״ היא מגמגמת במבוכה וממהרת להתרחק מאיתנו בצעדים גדולים.
״אוקיי, אז אנחנו מחכים לחשבון ולמספר שלך!״ ג׳ייקוב צועק אחריה, ואני פורצת בצחוק גדול.
ג׳ייקוב צוחק צחוק מתגלגל ומנגב דמעת צחוק קטנה מזווית עינו.
״זה היה קורע!!!״ הוא אומר, ואני מהנהנת בהתלהבות, מחזיקה את הבטן הכואבת והמלאה שלי.
״אוי, הפרצוף שהיה לה שווה הכל״ אני אומרת, ונשענת על השולחן בסיפוק.
״את שחקנית די טובה״ הוא אומר, ונשען גם הוא על השולחן, קרוב יותר אליי.
אני מעבירה את מבטי על המסעדה, ורואה את מבטה דבוק אלינו שוב, אבל הפעם בכעס. כנראה שהיא הבינה שבסך הכל עבדנו עליה, אני חושבת שכולם במסעדה הבינו עקב הצחוק הגדול שלנו.
נופפתי אליה בפלירטוט עם חצי חיוך, והיא פנתה עם מבטה למקום אחר בהתרסה, עם סנטר למעלה ומבט זעוף. ג׳ייקוב שוב צחק, וביקש ממלצרית אחרת שעברה לידנו חשבון, משום שההיא כבר לא תשרת אותנו היום.
אני וג׳ייקוב פיטפטנו על כמה דברים אחרים עד שהחשבון הגיע, ומיהרתי להוציא את הארנק שלי, שגם אותו לקחתי מהדירה שלי כשעברנו לקחת בגדים בשבילי.
״מה את חושבת שאת עושה?״ ג׳ייקוב שואל, ובילבול וכעס נראים על פניו.
אני נאנחת בייאוש, ומחייכת חיוך קטן על מנת לרכך אותו מעט.
״ג׳ייקוב בבקשה, אני מרגישה רע על כך שאתה משלם עליי כל הזמן. זה גורם לי להרגיש כאילו אני מנצלת אותך או משהו כזה. זה תורי לשלם.״ אני אומרת, ומניחה את כרטיס האשראי שלי על קופסת הפלסטיק הקטנה עם הקבלה.
אני רואה את פניו של ג׳ייקוב מתקמטים בכעס, והוא ממהר לתפוס את כרטיס האשראי שלי ולהזיז אותו משם, ובמקומו להניח שטר.
״אמרתי לך כבר להפסיק עם זה, את לא מנצלת אותי.
אני רוצה לשלם.״ הוא נוהם, ואני ממהרת להחזיר לו.
״גם אני רוצה לשלם, אתה שילמת בכל הפעמים הקודמות. זה תורי!״ אני אומרת, מזיזה את השטר ושמה במקומו את הכרטיס אשראי.
״זה התפקיד שלי לשלם, אני זה שמזמין אותך.״ הוא אומר, ושוב מזיז את הכרטיס אשראי ושם במקומו את השטר.
אני מקמטת את פניי בכעס, ושולחת אל ג׳ייקוב מבט בוחן. ״אתה טוען שבגלל שאתה גבר ואני אישה, אתה אמור לשלם ואני אמורה לתת לך?״ אני שואלת, ומראה לו עם מבטי שכדאי לו לשקול טוב טוב את המילים שהוא עומד לומר. הוא נוחר בזילזול, ומנפנף עם ידו כדי לבטל את דבריי, מה שמרגיז אותי אפילו יותר.
״אל תוציאי לי מילים מהפה, לא הערתי שום הערה סקסיסטית. אני אומר שאני אמור לשלם, מפני שאני לקחתי אותך לאכול.״ הוא אומר, אבל אני רואה שהוא לא באמת מתכוון לכך, הוא רק לא רוצה ללבות את הלהבה, אז הוא מצא תירוץ אחר. אני מכווצת את ידיי לאגרופים. למה אנחנו רק רבים היום?
אני מנסה לשמור על מילותיי בפנים, מפני שאני לא רוצה לריב איתו שוב. אני שונאת לריב איתו.
למרות מאמציי לשתוק, אף פעם לא הייתי באמת הטיפוס השתקן, אם יש לי משהו להגיד, אני אגיד אותו הכי חזק וברור שיש. אז אני אומרת את מה שיש לי לומר לג׳ייקוב.
״לא נכון, התכוונת לכך שאתה הגבר ואני האישה וזה התפקיד שלך לשלם. תיכף תגיד גם שהתפקיד שלי הוא להיות במטבח ולהכין אוכל בזמן שהגבר עובד!!״ אני אומרת דרך שיניים חשוקות, ויודעת שאני אולי מגזימה בתגובתי. משהו בג׳ייקוב גורם לי להיות ביישנית מבחינה מינית, קנאית יותר כשזה נוגע אליו, ובהחלט עצבנית יותר כשזה נוגע למילים שלו.
הוא שוב נוחר בזילזול, ומעביר את הקופסא הקטנה עם השטר עליו למלצרית שעוברת לידנו, כאילו הרצון שלי לשלם הוא כלום ושום דבר.
״כבר הבנו שהמקום שלך הוא לא במטבח...״ הוא ממלמל, אבל אני שומעת. הוא צוחק עליי בפני שניסיתי להכין לו ארוחת בוקר ולא הצלחתי?
אני מאדימה לגמרי, ומכווצת את עיניי לחרכים קטנים.
במקום לעשות סצינה ולקלל אותו כמו אישה מטורפת, אני קמה על רגליי והולכת.
אני שומעת אותו קורא בשמי מאחור, אבל לא מסתובבת או עוצרת. כדאי לו מאוד לתת לי כמה דקות לבדי או ש... ״את מוכנה להפסיק להתנהג כמו משוגעת כל היום הזה ולחפש סיבות לריב איתי?״ אני מרגישה אותו מושך בידי ומסובב אותי בחוזקה אליו.
אני מעניקה לו מבט שגורם לו לעזוב את ידי, ולהסתכל עליי מבלי להוסיף כלום.
״אני לא מחפשת סיבות לריב איתך, אתה פשוט נותן לי אותן על מגש מזהב!״ אני אומרת, ומודעת לכך שהמון מבטים מסתכלים עלינו, כולל זה של המלצרית המעצבנת, עם חיוך.
אני מסתובבת וממשיכה ללכת, מקווה שלפחות אספיק לצאת מהמסעדה הדפוקה לפני שג׳ייקוב יתפוס את ידי שוב ויגיד עוד משהו שיעצבן אותי.
אני בטוחה שלא רק ההורמונים שלי קשורים לעצבים שמחלחלים בגופי עכשיו, לג׳ייקוב יש חלק נכבד בהם, וגם למלצרית הכלבה.
ג׳ייקוב לא אומר מילה נוספת בזמן שאנחנו נוסעים לדירה שלו, רק מסתכל עליי מדי פעם בזמן הנסיעה.
אני תוהה אם לבקש ממנו להוריד אותי בדירה שלי רק כדי לעצבן אותו, אבל מחליטה שאני רוצה להיות שם בדיוק כשם שהוא רוצה שאהיה שם, ואולי אפילו יותר.
אני מתחילה להרגיש די מטופשת על ההתפרצות שלי, אבל לא אומרת דבר מחשש שהוא כועס עליי ואני רק אגרום לעוד ריב מטופש להתפרץ.
אני לא יודעת מה לעזאזל השתבש בנינו בכל היום הזה, אבל אני לא אוהבת את זה. אנחנו רק רבים ומתווכחים, אבל לעומת הריבים הקודמים, הריב הנוכח נמשך יותר. זה מתחיל להלחיץ אותי. מה אם הוא לא ירצה שאהיה אצלו יותר? מה אם מתחילות להיות לו הסתייגויות לגביי? הוא בטח יגיד לי.
זה בסדר, אני אסתדר בלעדיו. כמו שהסתדרתי עד עכשיו. אני ממצמצת במהירות כשאני מרגישה רטיבות בעיניי, ומפנה את ראשי אל החלון כדי שג׳ייקוב לא יראה את עיניי הנוצצות.
ג׳ייקוב חונה בחניה הקבועה שלו, ואני ממהרת לקחת את התיק שלי עם הבגדים וללכת לפניו אל הדירה.
לפני שאני מספיקה לעשות שלושה צעדים, אני מרגישה את התיק הכבד נמשך מכתפי, ומסתובבת בהפתעה אל ג׳ייקוב, שלא מתסכל עליי.
הוא מחזיק את התיק בקלילות, והולך לפניי אל הבניין מבלי להגיד מילה.
השתיקה במעלית מביכה, ואני שמחה על כך שהמעלית מספיקה לעלות רק קומה אחת לפני שהיא נעצרת ובחורה גבוהה חומת שיער, ויפה מאוד, נכנסת למעלית.
מבטה מתביית על ג׳ייקוב בהפתעה, והיא ממהרת לחייך אליו. אני מתכווצת בפינה כשאני רואה את החיוך שהיא מעניקה לו, וכבר לא כל כך שמחה על שהיא נכנסה למעלית. היום המזורגג הזה לא רוצה להיגמר?
״הו היי ג׳ייקוב, בדיוק הייתי בדרך אלייך.״ היא אומרת בקול נעים, וממהרת לחבק אותו, קצת יותר זמן מהרצוי.
מה העניין עם כל הבחורות האלה שפשוט מתנפלות עליו? על מי אני עובדת, ג׳ייקוב הוא חתיך הורס, ברור שהן יתנפלו עליו, לא משנה איפה יהיה.
אני רק רוצה שהיום הזה יגמר כבר, ותוהה אם הוא יגמר כשאני מכורבלת בזרועותיו של ג׳ייקוב כמו בימים האחרונים, או שאסיים אותו לבד.
״היי ליבי, מה שלומך?״ ג׳ייקוב אומר לה, ונראה שהוא חש לא בנוח. הוא מסתכל לאחור אליי בלחץ, ואני משפילה את מבטי בחוסר נוחות.
״מצוין. רציתי לתת לך אותה, שכחת אותה אצלי בשבוע שעבר״ היא אומרת, ומושיטה לו חולצה מכופתרת שחורה. אני מרגישה צביטה בליבי, ומתפללת שאוכל לצאת כבר מהמעלית הזאת. להיות דחוסה במעלית מטר על מטר עם ג׳ייקוב ואחת הבחורות שלו זה הדבר השנוא עליי ביותר מעכשיו.
אני נעה בין עצב, לבין כעס.
שבוע שעבר? הוא היה אצלה שבוע שעבר? זה היה בזמן שהייתי אצלו, או לפני?
אני אומרת לעצמי שהוא לא באמת חייב לי משהו, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה עם מי שהוא רוצה.
אני לא החברה שלו.
״תודה, מצטער על הטרחה״ ג׳ייקוב אומר, ואני רואה שהוא רוצה לצאת מהמעלית הזאת בדיוק כמוני, טוב, לא בדיוק כמוני. אני מתה לצאת מהמעלית הזאת, גם אם זה אומר שאצטרך לדרוס את שניהם.
המעלית נפתחת, ואני מחכה שליבי ארוכת הרגליים תפנה את הכניסה ותתן לי לצאת, היא לא זזה ממקומה.
אני מרגישה את הטמפרטורה עולה מסביבי, אני לא יודעת אם זה מחונק או מכעס.
כנראה שג׳ייקוב פירש את הצעד שלקחתי לא נכון, וחשב שאני מחכה שיציג אותי.
״ליבי, תכירי, זאת ליילה.״ ג׳ייקוב אומר, ומחווה לעברי עם ידו. אני שולחת לו מבט שאפילו אני לא יודעת לפענח. הוא לא בדיוק כועס, טוב, לפחות לא רק כועס.
הוא ברצינות מכיר לי את אחת מהחברות שלו? מתחשק לי להכות אותו, ואותה.
אני מגייסת את החיוך הכי מזויף שלי, ושולחת אותו לעברה. אני לא רוצה שידע שאני מקנאה, שוב.
״היי, נעים להכיר״ אני אומרת בשקט, ורואה שהיא לא מרוצה מכך שאני כאן. היא מקמטת את אפה בחוסר שביעות רצון, ומעבירה את מבטה עליי מבלי להסתיר את זה. ואז, היא עושה דבר שגורם לי לאבד את העשתונות, היא מתעלמת ממני, ומעבירה את מבטה בחזרה אל ג׳ייקוב.
ברצינות? עוד אחת? מה, אני הופכת לאוויר כשאני ליד ג׳ייקוב או משהו?
אני חושקת את שיניי, וממלמלת ״סלחי לי״ כשאני דוחפת אותה בעדינות יתרה הצידה ויוצאת מהמעלית החונקת.
אני שואפת בהקלה, ומחכה ליד הדלת שג׳ייקוב יסיים את ענייניו המחורבנים איתה, משום שאין לי מפתח.
אני צריכה שהיום הזה יסתיים. הוא ארוך מדי.
לאחר שתי דקות ארוכות מדי, ג׳ייקוב מתקדם לעברי, ואני נושמת בהקלה כשליבי לא באה אחריו.
אולי הוא ילך אליה עוד מעט, משום שכאן אני מפריעה לו? אני שונאת להרגיש כאילו אני מפריעה לג׳ייקוב בחייו, גם אם זה אומר שאני מפריעה לו לעשות דברים עם בחורות אחרות. אני לא אהיה גלגל חמישי.
ג׳ייקוב מגרד את צווארו בזמן שהוא עושה את דרכו אליי, ואני רואה שהוא לא יודע מה להגיד.
הוא פותח את הדלת עם המפתח, לאט מדי.
ברגע שהדלת פתוחה, אני עושה את דרכי אל המקלחת, אני חייבת להירגע קצת מהיום הזה, ולשטוף אותו מעליי.
בזמן שאני מתפשטת, ופותחת את ברז המים, אני קולטת שזו המקלחת הראשונה שאני עושה בלי ג׳ייקוב מאז שאני נמצאת כאן. זה גורם לי לעצב.
אני אוהבת להתקלח עם ג׳ייקוב, זה תמיד מרגיע יותר.
אני נכנסת תחת זרם המים, מרטיבה את שיערי, וחושבת על כל היום שעבר.
אני שומעת את הדלת נפתחת, ומסובבת את ראשי -אבל לא לגמרי- לכיוונה.
אני רואה את ג׳ייקוב נכנס, וסוגר את הדלת מאחוריו.
הוא נראה לא בטוח בעצמו, וזה שינוי לעומת הדמות החזקה והבטוחה שאני מכירה.
אני מסובבת בחזרה את מבטי אל הצד השני, ומעמידה פנים שלא אכפת לי שהוא נמצא כאן, איתי, במקלחת, בזמן שאני ערומה ורטובה. גופי מתחמם כשאני נזכרת בכל מה שעשינו היום. אני יכולה להרגיש את מבטו עובר על כל גופי, וזה מחרפן אותי. לא משנה כמה נכעס אחד על השני, התשוקה הזאת תמיד תישאר.
אני קופצת מעט כשאני מרגישה את ידו של ג׳ייקוב על מותני, וצמרמורת כמעט ולא הגיונית עוברת בי.
אני מסתובבת, ורואה שהוא עירום לגמרי, לעומת המקלחות האחרות שלנו. הוא ללא בוקסר הפעם.
אני משתדלת לא לנעוץ מבטים, אבל זה ממש קשה.
הגודל שלו גדול יותר ממה שראיתי עד כה, והוא מתוח מעלה, אני שמחה שלפחות גופו מגיב לשלי כמו ששלי מגיב לשלו, גם אם זה אומר שאני לא היחידה שהוא מגיב אליה, ובטח יש עוד המון.
אני פוערת את שפתיי מעט, וממקדת את מבטי על חזהו, שקרוב עכשיו מאוד לפניי. אני רוצה לנשק אותו על חזהו, אבל לא עושה את זה.
אני עומדת מולו, ולא מרימה את מבטי אל פניו, גם כששתי ידיו מוצאות את דרכן לגופי.
אני קולטת עכשיו כמה קטנה אני לעומתו, אני מגיעה לו לחזה, וכתפיו רחבות כפליים משלי, כמו גם כפות ידיו, זרועותיו, בטנו. הוא גם כהה יותר ממני, עורי תמיד היה בהיר מאוד וחיוור מעט, אף פעם לא אהבתי את זה בעצמי, אבל לא עשיתי עם זה כלום. לעומתי, ג׳ייקוב נראה מושלם עם עור הקרמל שלו, שמבהיק עכשיו תחת זרם המים.
״כבר אמרתי שאני ממש שונא לריב איתך?״ הוא אומר בקול חלש, צמוד למצחי. אני לא עושה דבר, מלבד לעצום את עיניי, להנהן לאט ולתת לו לנשק את מצחי.
אני נאנחת בהקלה כשאני מרגישה את עורו החמים מקרין חום אל גופי, ואת ידיו הגדולות עליי, מכסות כמעט לגמרי את מותני.
״את עדיין כועסת?״ הוא שואל בשקט, ואני יכולה להרגיש את שפתיו זזות צמוד למצחי.
אני שוב מהנהנת בשקט, אבל לא זזה ממנו.
״את רוצה שאלך?״ הוא שואל שוב, והפעם אני מנענעת את ראשי מצד לצד לשלילה. אני לא רוצה שילך.
אני מרגישה יד אחת עוזבת את מותני, ומיד לאחר מכן מלטפת את פניי, ואת שיערי הרטוב.
הוא מרים את ראשי מסנטרי כדי שאסתכל עליו, וכל מה שאני רואה בעיניו זה רוך, עדינות ותשוקה מאופקת.
אני מרגישה אמיצה כשאני מניחה את ידיי על מותניו, ומלטפת את בטנו באיטיות, כמו שאני יודעת שהוא אוהב.
אני מרגישה את עורו מצטמרר, ואת נשימתו הופכת רדודה.
״אני לא חושב שאני מוכן להתקלח לבד״ הוא אומר בחיוך קטן, ואני מחייכת לכיוונו בהקלה.
אגודלו מלטפת את סנטרי, וידו השנייה עוברת ממותני אל גבי התחתון, ומקרבת אותי אליו אפילו יותר.
״גם אני״ אני אומרת בשקט, וממש רוצה להוריד את ידי מטה, אבל יודעת שזה לא צריך לקרות הלילה.
ג׳ייקוב, לעומת זאת, חושב אחרת.
ידו שנמצאת על גבי התחתון יורדת קצת יותר מטה, אל ישבני. אני שואפת בחדות, ומרגישה סומק עולה על לחיי, כמו תמיד כשג׳ייקוב שם את ידיו עליי.
הוא רוכן מטה, אליי, ומנשק אותי כל הדרך אל אוזני.
״תני לי לעשות לך טוב?״ הוא לוחש באוזני, ולפני שאני שמה לב מה אני עושה, אני מהנהנת.
ג׳ייקוב נושך בעדינות את תנוך אוזני, ואני נושפת בציפייה.
הוא דוחף אותי לאט אחורה, אל הקיר הקר, ואני נשענת עליו.
רגליי הופכות לג׳לי, ואני שמחה על הקיר שמספק לי משענת.
ג׳ייקוב יורד על ברכיו לפניי, ואני פוערת את עיניי בהפתעה. לא נתתי לאף אחד לעשות לי את זה, וגם לא הסכמתי לעשות את זה לאף אחד, מפני שזה הרגיש לי אינטימי מדי, אישי מדי. אני לא יודעת למה עם ג׳ייקוב אני מוצאת את עצמי מחכה.
אני מרגישה אותו תופס את רגלי השמאלית, ומרים אותה אל כתפו. זה באמת קורה.
אני משעינה גם את ראשי על הקיר כשאני מרגישה את נשימתו החמה של ג׳ייקוב ממש שם, ועוצמת את עיניי.
כשאני מרגישה את שפתיו של ג׳ייקוב מנשקות אותי שם, אני נאנחת בעונג.
״תסתכלי עליי בזמן שאני טועם אותך, ליילה״ אני שומעת את ג׳ייקוב, אבל לא יכולה להביא את עצמי להרים את ראשי מהקיר.
״אם את רוצה שאטעם אותך, תצטרכי להסתכל עליי עושה את זה.״ הוא נוהם, ואני שומעת את האיפוק בקולו.
אני מרימה את ראשי מעט, ופותחת את עיניי לחרצים קטנים. ראשו נמצא בין רגליי, ויריכי מונחת על כתפו הרחבה בזמן שידו מחבקת אותה, מספקת לו אפילו יותר מקום.
המראה הזה גורם לי לדחוף את מותני קדימה, כדי שיניח את שפתיו עליי כבר. אני לא יכולה לחכות.
ג׳ייקוב צוחק, ואני חושקת את שיניי כשאני מרגישה את לשונו מלקקת אותי באיטיות, מלמעלה ללמטה.
אני מתקשה להחזיק את עיניי פתוחות, אבל המראה הזה שווה את זה.
לאף אחד לא הייתה השפעה כזאת עליי, לאף בחור אי פעם. רק לג׳ייקוב.
אני קוברת את ידי בשיערו הנעים והרטוב מעט, ומושכת קלות.
לשונו ממשיכה ללטף אותי, אני גונחת את שמו, ומתחננת לעוד.
לשונו מוצאת את הנקודה הרגישה שלי, ואני קופצת מעט. בזמן ששפתיו של ג׳ייקוב מתחילות למצוץ את
הנקודה ההיא, ידיו החזקות מחזיקות אותי במקום.
לפתע אני מרגישה את אצבעותיו המחוספסות והארוכות מצטרפות, וגורמות לי להתנשם אפילו מהר יותר.
״ג׳ייקוב...״ אני גונחת שוב, בתשובה אני מרגישה את ידו שהייתה על יריכי במשך כל הזמן הזה עולה אל שדיי. מלטפת אותם ומוחצת אותם בעדינות. אצבעותיו עוברות על הנקודות הרגישות והקשיחות, וגורמות לי לזרוק את ראשי לאחור.
״כל כך טעימה...״ אני שומעת את ג׳ייקוב לוחש, ומכריחה את עצמי להרים את מבטי כדי להסתכל עליו.
זה המראה הכי מדליק שראיתי בחיי.
״אני יכול... להכניס אצבע?״ אני שומעת אותו שואל בין ליקוק לליקוק, ומרגישה את לחיי מסמיקות אפילו יותר. אני מצליחה רק להנהן.
רגליי מתחילות לרעוד כשאני מרגישה את אצבעו החמימה של ג׳ייקוב ממלאת אותי. אני מתקשה לעמוד על הרגל היחידה שנותרה מחזיקה אותי, וכנראה שג׳ייקוב מרגיש את זה, מפני שהוא מחזיק גם בירך השנייה שלי, ומרים גם אותה על כתפו. אנחנו נמצאים כעת בתנוחה שבה שתי רגלי מחבקות את צווארו של ג׳ייקוב, ואני באוויר לגמרי, מלבד גבי שמושען על הקיר הקר.
כל משקלי מונח עליו, וזה גורם לי להידלק אפילו יותר, לדעת שרק הוא מחזיק אותי מליפול, בזמן שראשו בין רגלי, טועם אותי ביסודיות.
אני נושכת את שפתיי כדי לא לצרוח ולגלות לכל הבניין מה אנחנו עושים, למרות שאשמח ליידע את ליבי שג׳ייקוב איתי עכשיו, ולא איתה. אני מנערת אותה ממחשבותיי, ומתרכזת בכל הדרכים שבהן ג׳ייקוב נוגע בי כעת.
מבלי ששאל אותי, אני מרגישה את ג׳ייקוב מכניס עוד אצבע, ומוציא. מכניס ומוציא, מכניס ומוציא.
הלחץ בבטני מתהדק, ומשתחרר.
גלים של עונג עוברים בגופי, ואני גונחת את שמו של ג׳ייקוב שוב ושוב. ג׳ייקוב לא זז ממקומו, ונותן לי כמה דקות כדי להפסיק לרעוד ולייצב את נשימתי.
לאחר מכן, הוא תופס ביריכיי, ומניח אותי שוב בזהירות על רגליי. אני תופסת בכתפיו, בזמן שהוא נעמד בחזרה אל מולי.
ואז הוא עושה משהו שגורם לי לרעוד שוב, הוא מעביר את אצבעו בעדינות שוב על איברי, ומכניס אותה אל פיו, מלטף איתה את שפתיו היפות והנפוחות, בזמן שחיוך רעב מופיע על פניו.
״ידעתי שתהיי טעימה״ הוא לוחש, ומנשק אותי עם לשונו, אני כולי ג׳לי, ולא מצליחה לעשות כלום פרט להזיז את לשוני עם לשונו. הטעם מוזר, וזה משגע אותי לדעת שאני טועמת את עצמי דרך שפתיו של ג׳ייקוב.
זה כל כך אינטימי, ונעים.
״נכון שאת טעימה?-״ הוא לוחש לי שוב בטון צרוד ונמוך, אני לא חושבת שאני יכולה להסמיק יותר ממה שאני מסמיקה עכשיו ״הכי טעימה...״ הוא לוחש לי שוב, ומעמיד אותי על טעותי, אני מסמיקה אפילו יותר.
ג׳ייקוב מחבק אותי אליו, ומניח את ראשי על חזהו החמים, ואני מרגישה את ראשו רועד כשהוא צוחק.
״אני אוהב את זה שאת מסמיקה מכל מילה מלוכלכת שאני אומר, אבל אני יודע שאת אוהבת את זה.״ הוא לוחש באוזני, ואני קוברת את ראשי אפילו יותר בחזהו, שרועד שוב בצחוק.
״קדימה, בואי ננקה אותך.״ הוא אומר, ולוקח את הסבון בידיו, בזמן שהוא דוחף אותי תחת זרם המים החמים.
על מה כעסתי עליו בדיוק?