Passion

10: bad boss

״מוכנה לצאת?״ ג׳ייקוב מושיט את ידו בדלת הכניסה, ואני מהנהנת ותופסת את ידו שמושטת אליי.
אני לובשת את הבגדים של ג׳ייקוב, ואנחנו נעצור עכשיו בדירה שלי כדי שאוכל לקחת כמה דברים שיהיו לי בדירה של ג׳ייקוב לזמן שאשהה שם.
אנחנו יורדים במעלית, וכל הזמן הזה ידי נמצאת עטופה בידו, הוא לא משחרר את ידי גם כשאנחנו מגיעים לאלפא רומיאו ג׳ולייטה השחורה שלו.
אני מתרשמת מהאוטו היפה, ומחליקה למושב הקידמי כשג׳ייקוב פותח לי את הדלת.
אני מכוונת אותו לאיזור הדירה שלי, ופותחת את החגורה כשג׳ייקוב חונה ממש מתחת לבניין.
״ארד בעוד כמה דקות.״ אני אומרת לפני שאני פותחת את הדלת, ושמה לב לכך שפניו של ג׳ייקוב נראים מתוחים מאוד.
״אולי אני פשוט אעלה איתך.״ הוא אומר בקשיחות, ואני מחייכת אליו בהערכה.
״אני אהיה בסדר. כדאי שאדבר עם טס על הימים שנעלמתי, וכשהיא תראה אותך היא תחשוב דברים לא נכונים.״ אני אומרת, ומחכה לאישור מצידו.
״אולי כדאי שתגידי לי את הקומה ומספר הדירה, רק ליתר ביטחון.״ ג׳ייקוב אומר ונראה ששוקל ברצינות אם לתת לי ללכת. אני מצחקקת ונותנת לו את הפרטים שביקש.
״בסדר, אני אהיה פה. אל תמהרי״ הוא סוף סוף מאשר, ואני לא יכולה שלא לתת לו נשיקה על הלחי, ולהפתיע אותו לפני שאני יוצאת.
הוא דואג מידי, אבל זה מחמם לי את הלב.
אני עולה לדירה המוכרת במדרגות, ותוהה אם טס נמצאת עכשיו בבית, או בעבודה.
״לא מעניין אותי הטיפים שלך, את לא תפלרטטי עם הלקוחות כמו זונה מזדיינת מול הפנים שלי ותשפילי אותי!!! את שומעת???״ אני נבהלת כשאני שומעת צעקות מהדירה שלי ושל טס.
צרחות של טס ושל בחור נוסף עם קול מוכר ממלאים את אוזניי, ואני ממהרת להיכנס כשהצעקות מתגברות ומתגברות.
״טס? מה קורה פה?״ אני ממהרת לטס הבוכה, ומופתעת לראות את אולי, הבוס של בית הקפה שבו אני וטס עובדות, ללא חולצה או מכנס, ועם מבט משוגע ומפחיד על פניו. זיכרונות ממלאים אותי, ואני לוקחת צעד אחורה ממנו עם טס בין ידיי.
״אתה צריך לעזוב״ אני אומרת בשקט, ולא משחררת את טס מידיי, אני מיד מצטערת שלא נתתי לג׳ייקוב לעלות יחד איתי כשאני רואה שאולי לא מתכוון לוותר.
היו שמועות בקרב צוות העובדים שלאולי יש בעיית כעסים, ושאישתו לשעבר התגרשה ממנו מפני שהרביץ לה. אני רוצה לנזוף בטס על שנכנסה למקום הזה איתו מלכתחילה, אבל אז מבינה שאני לא יותר טובה ממנה.
״עוד זונה שמנסה להגיד לי מה לעשות. עם איזה גבר ברחת הפעם? אהה? תעופי מפה ואל תתערבי בעניינים שלא שלך!!!״ הוא צורח קרוב לפניי, ואני מאבדת שיווי משקל מהפחד שתוקף אותי.
אני עומדת לפניי טס, ומחזיקה את ידה בחוזקה כשהיא עומדת מאחוריי.
״אני לא אבקש שוב, תלך מפה.״ אני אומרת שוב, מנסה לצבור ביטחון למול הגבר המפחיד הזה, או לפחות לשדר ביטחון. רק שילך.
אני מתחילה לרעוד מעט כשאני שומעת את הצחוק המרושע שלו, ושוב זיכרונות כואבים מאותו הלילה תוקפים אותי, ואני מאבדת אחיזה בכוח שעוד נותר לי למולו. מה קורה לי? אם זה היה קורה פעם הייתי בועטת לו בביצים וזורקת אותו החוצה ממש אחרי שהייתי מטיחה בו את כל מה שאני חושבת בלי פחד.
אני בחיים לא אחזור להיות מה שהייתי.
אולי לוקח צעד קדימה, ואני מועדת אחורה עם טס.
״היא ביקשה ממך להזדיין מפה. מה לעזאזל לא הבנת?״ קולו של ג׳ייקוב גורם לי לעמוד שוב זקופה בביטחון, ואני מחייכת אליו חיוך אסיר תודה.
אולי מסתובב לכיוון דלת הכניסה כדי לפגוש במבטו הרושף של ג׳ייקוב, ומתחיל לצחוק כמו משוגע.
״אז הנה גבר השבוע של ליילה הזולה שלנו. אל תתלהב גבר, היא תחליף אותך מיד אחרי שתתחיל להשתעמם ממך. עכשיו תזוזי הצידה ותני לי לדבר עם טס, לפני שאזיז אותך בעצמי, כלבה.״ אולי מתקדם לכיווני, ותופס בידי בחוזקה ממש לפני שג׳ייקוב מתקדם אליו במהירות ותופס בגרונו בחוזקה. מעולם לא ראיתי כך את ג׳ייקוב, אבל אני מניחה שזה ראוי לסיטואציה.
אולי הכמעט עירום מנסה להתנגד לג׳ייקוב שמחזיק אותו בצווארו כעת צמוד לקיר, כמעט ומרים אותו באוויר. אני רואה שאולי מתחיל להאדים, ומתחילה לחשוש מעט.
״אם תניח את היד המטונפת שלך עליה שוב, אני פאקינג אוריד לך אותה.״ ג׳ייקוב אומר, והוא נשמע רציני לגמרי.
אולי משתעל ומנסה להסיר את ידו של ג׳ייקוב מצווארו כדי שיוכל לנשום, ואני ממהרת להרגיע את ג׳ייקוב.
אני מניחה את ידי על כתפו, ומרגישה אותו רועד מעצבים.
״זה בסדר ג׳ייקוב, אנחנו בסדר.״ אני לוחשת, ורואה אותו מרפה מעט מצווארו, אולי שואף את האוויר בשקיקה ופולט כמה קללות לבחור שיכול בקלות להרוג אותו.
״אנשים כאלה צריך ללמד לקח״ ג׳ייקוב אומר ומסתכל בעיניו של אולי, מעביר את המסר בצורה הכי ברורה שיש, ומחזק בשנית את אחיזתו על צווארו של אולי. אני מהנהנת, ומחייכת חיוך קטן.
״אני יודעת, אבל זה לא הזמן.״ אני אומרת, ומבקשת ממנו במבטי לשחרר אותו.
מבטו של ג׳ייקוב עובר אליי, ולא זז ממני, ואני רואה את עיניו כהות מרוב עצבים, ואת ורידיו בצווארו ובידיו בולטים.
הוא משחרר את אולי שנופל על הריצפה בשיעולים ומילמולי קללות, ולא מסיר את עיניו ממני.
״תודה לך ג׳ייקוב.״ אני אומרת בכנות, ומחבקת אותו בהכרת תודה. אני לא יכולה לדמיין מה היה קורה אם לא היה בא הנה אחרי.
אני ממהרת לטס שנראית מעט בהלם, ומחבקת אותה אליי.
״חתיכת בן זונה, יש לך מושג מי אני? אני יכול להרוס אותך בשיחת טלפון פשוטה אחת!!! אותך ואת הזונה שלך!!! אני אהרוס אותך, וישר אחרי זה אני אהרוס את הכלבה שלך!!״ אני מסתכלת על אולי בזעם, ורוצה להשתיק אותו בעצמי.
בדיוק כשהמחשבה הזאת עוברת בראשי, ג׳ייקוב מכניס לו אגרוף לפנים, ומעלף אותו.
אני רואה את לסתו של ג׳ייקוב מתהדקת, ואת ידיו מכווצות לאגרופים. אולי כדאי לא אגיד דבר בנתיים, הוא נראה רותח לגמרי.
אני מובילה את טס לכיוון החדר, ומצפה לשאלות רבות מצידה.
כמו שחשבתי, מיד אחרי שהיא יוצאת מההלם שנכנסה אליו, היא ממהרת להתקיף אותי בשאלות רבות.
״איפה לעזאזל היית בכל השבוע האחרון? יש לך מושג כמה דאגתי? נמאס לי שאת נעלמת בכל פעם מבלי להגיד כלום, אבל הפעם הגזמת לגמרי, ומי זה לעזאזל הבחור הזה שפירק את אולי כאילו הוא כלום? זה ההוא שהסתכל עלייך בבית הקפה באותו יום שיצאנו? ולמה...״ היא ממלמלת וממלמלת ואני מקבלת כאב ראש.
״אולי תסתמי לרגע?״ אני אומרת, ומשתיקה אותה.
אני לא יודעת אם לספר לה על מה שקרה, היא בטוח תגיד לי שאני טיפשה, ושהיא ידעה שזה יקרה לי מתישהו, ושאני התגריתי במזל שלי או משהו כזה.
טס הייתה כזאת, היא לא תנחם אותי, היא תגיד לי את מה שהיא חושבת, גם אם זה כואב.
החלטתי לספר לה את הסיפור, ולהחסיר כמה פרטים חשובים.
״הבחור שהציל אותנו הוא ג׳ייקוב, וכן, פגשתי אותו בבית הקפה באותו יום, וגם בערב במועדון, שדרך אגב, שייך לו. הלכתי איתו לדירה שלו, ומאז אני איתו, שם.״ שיקרתי לה, ושמחתי על כך שהסימנים שהיו חשופים על רגליי נעלמו עד שכמעט ולא רואים אותם, ואת החתכים והפצעים שעוד לא עברו, אי אפשר לראות.
אני לא יכולה לספר לה מה קרה, היא תגיד דברים מרושעים, ותאשים אותי בכל. אולי זאת כן אשמתי, אבל אני לא מוכנה לשמוע זאת ממישהו אחר כרגע.