Passion

14: give me my burger, bitch

ליילה

ג׳ייקוב ממהר לתפוס את ידי כשאנחנו יורדים מהמכונית אל כיוון המסעדה שהוא בחר, ואני מחייכת אליו חיוך קטן ומשלבת את אצבעותיי באצבעותיו.
אני לא מאמינה שעשינו את מה שעשינו היום, על השולחן במשרד שלו, ולאחר מכן במכונית שלו.
הוא גורם לי להרגיש כל כך... תמימה.
המבטים שהוא מעניק לי מעלים סומק על לחיי, ועורי הופך ברווז כשג׳ייקוב מעביר את ידיו עליי.
נגיעה אחת ממנו, נשיקה אחת, ואני שלו. כל כך שלו.
ג׳ייקוב נכנס לי לנשמה, אני לא יכולה להכחיש זאת.
אני מוצאת את עצמי מסדרת את השיער כשאני קולטת את מבטו עליי, ופרפרים מציפים את בטני כשאני רואה חיוך קטן עולה על פניו כשאני עושה זאת.
גם כשכעסתי עליו, והוא צרח עליי ואני צרחתי עליו, זה היה שווה את זה כי זה אומר שאכפת לו. אכפת לו ממני.
ההרגשה כשאני עם ג׳ייקוב, היא שונה.
לא חשתי תשוקה כזאת, וגם לא הזדקקות כזאת בכל חיי. אני מכירה אותו פחות משבועיים, ואני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו.
ברור שלא, הוא מממן את כל הצרכים שלך. מה בעצם עשית בשבילו בכל הזמן הזה? כלום. רק הוא עשה בשבילך. הקול המעצבן בראשי מעיר אותי מהמחשבות העמוקות שלי על ג׳ייקוב, ואני מזיזה את ראשי כדי להסתכל קדימה, ולא עליו.
זה נכון. מאז שהכרתי אותו הוא רק הוציא עליי כסף.
על טיפול רפואי, וכל האוכל שאנחנו מזמינים זו בטח חתיכת הוצאה. שלא לדבר על הטיפול האישי שהוא בעצמו נתן לי בכל הזמן הזה, כל המקלחות שהוא הכין לי, וכל המבטים המודאגים כשהמחשבות האפלות הטביעו אותי. אפילו את השינה בלילה לקחתי ממנו, וגם את הריצות. הוא לא יכול לעזוב אותי למקרה שיתחיל סיוט חדש, והוא תמיד ממלמל באוזני מילים מרגיעות שעות אחרי שאני מתעוררת בצרחות.
״אני פה, את בטוחה איתי.״
״הכל בסדר, אני לא אעזוב אותך.״
״תנשמי, זה רק סיוט. הוא לא כאן, רק אני פה.״
״זה יעבור, אני מבטיח לך. הכל יעבור.״
המשפטים שלחש באוזני בכל פעם שנשמתי הפכה רדודה ופוחדת, ידיו שעטפו אותי חזק וחזהו שחמימותו הרגיעה אותי במשך כל שארית הלילה. פעימות ליבו האיטיות שנשמעו כמו מנגינה מרגיעה באוזני.
הוא לא יכל להיות טוב יותר אליי.
אני לא יכולה להמשיך להתעלק על חייו, אני לא יכולה לתת לו לדאוג לי כל הזמן, כלכלית, פיזית ורגשית.
זה לא בסדר, אני לא כזאת. לא משנה מה קרה לי, זה לא מצדיק את זה.
ידו של ג׳ייקוב לוחצת את שלי, ואני נשלפת החוצה ממחשבותיי.
״הכל בסדר?״ ג׳ייקוב שואל, ומצמיד אותי אליו קצת יותר.
״כן, הכל בסדר.״ אני מרגיעה אותו, ורואה שהוא לא מאמין לי, אבל מחליט לעזוב את זה.
אנחנו נכנסים למסעדה קלילה ונחמדה, קולות האנשים מסביב גורמים לי להרגיש קצת יותר נמצאת, ולא רחוקה.
אנחנו מתיישבים בתא צדדי אחד מול השני, וג׳ייקוב ממשיך להביט בי בדאגה. אני שולחת לו חיוך קטן כדי לסמן לו שהכל בסדר, אבל הוא רק מכווץ את מצחו ומתבונן בתפריט, בדיוק כמוני.
הפכתי את האווירה לכבדה ורחוקה.
״מה את רוצה לאכול?״ ג׳ייקוב שואל, ואני עונה אוטומטית ״האמת היא שמתחשק לי המבורגר״.
חיוך קטן מעטר את פניו, ואני מצייצת ״מה?״ קטן.
״לא כלום, אני פשוט שם לב שהתאבון מתחיל לחזור אלייך״ הוא אומר, ואני בועטת בו ברגלי מתחת לשולחן.
״כן, אני שמנה בנפשי. תתרגל לזה אדוני.״ אני אומרת, ומזיזה את התפריט הצידה, כשמבטו של ג׳ייקוב מתקדר לפתע, ועיניו מתכהות. הוא מזכיר לי פנתר, עם עיניו הכחולות ושיערו השחור. פנתר רעב.
האווירה בנינו משתנה שוב, ואני מוצאת את עצמי לא עומדת בקצב.
״אם תקראי לי שוב אדוני במקום ציבורי, אני אנשק אותך כמו שלא נישקו אותך מעולם ולא יהיה לי אכפת מי סביבנו.״ הוא אומר בקול צרוד, ולא מסיט את מבטו מעיניי.
אני משתנקת בהפתעה, ופוערת את שפתיי בצורך שיקיים את מילותיו. אני כמעט ומתפתה לקרוא לו שוב אדוני, רק כדי שיעשה את מה שאמר.
המלצרית בחרה רגע מצוין לגשת אלינו בחיוך, ולפתוח את פנקסה.
״כן אדוני, מה תרצה להזמין?״ היא פחות או יותר מתעלמת מכיווני, ופונה אל ג׳ייקוב בחיוך פלרטטני.
היא מתכופפת לכתוב בפנקס על השולחן, ומבליטה את שדיה היישר לתוך פניו של ג׳ייקוב המשועשע.
אני תוהה אם ג׳ייקוב נדלק גם מכך שהיא קראה לו אדוני, ולא רק ממני.
״שני המבורגרים עם צ'יפס וקולה״ ג׳ייקוב עונה לה, ומגיש לה את שני התפריטים שהיו על השולחן.
״אם תרצה עוד משהו, אני אהיה ממש שם.״ היא שוב מתעלמת לגמרי מקיומי ופונה רק אל ג׳ייקוב.
אני מרגישה את גופי מתחמם מעצבים, ומרגישה צורך לגרום לה לנקות שוב את השולחן רק כדי לתת לה יותר עבודה, ולהזכיר לה שאני נמצאת פה. ממש מולו.
כמה שפלה בחורה צריכה להיות כדי להתחיל עם בחור רק בגלל שהוא נראה טוב ממש מול בחורה אחרת שבבירור הוא נמצא איתה?
אני רוצה למשוך בשיערה המחומצן ולצעוק לה שהוא שלי. אני שונאת את הרגשת הקנאה, אבל לא שולטת בזה.
״תודה רבה לך. אני אזכור את זה.״ ג׳ייקוב עונה לה, ואני מופתעת מעט מהתשובה שנתן לה. כמעט כאילו הוא מפלרטט איתה בחזרה.
חיוך יודע סוד עולה על שפתיה, והיא לא טורחת להביט בי כשהיא מתרחקת מאיתנו סוף סוף.
אני לא אומרת מילה כשג׳ייקוב מסתכל עליי, ורק תופסת את הסכין שמונח על מפית מולי ומשחקת איתו בידיי. אולי בפעם הבאה שהיא תתקרב היא תבין את הרמז.
״תפסיקי, את תיפצעי״ ג׳ייקוב אומר, ואני לא מקשיבה לו. אני רוצה לעצבן אותו בחזרה.
״ליילה, שמעת אותי? תפסיקי.״ ג׳ייקוב אומר שוב, ואני שומעת בקולו שהוא מתחיל להתעצבן.
אז מה? שיתעצבן. מגיע לו.
הוא מבהיל אותי כשהוא חוטף את הסכין מבין ידיי ומניח אותו בחוזקה על ידו.
אני מרימה אליו את מבטי, יורה אליו גיצים דרך עיניי.
למה אני כל כך מתעצבנת מזה שהוא מפלרטט עם בנות אחרות? זה שעשינו כמה דברים אינטימיים, לא אומר שהוא החבר שלי עכשיו.
״מה עובר עלייך?״ הוא שואל, ואני מתעלמת ממנו במופגן, ומסיטה את מבטי למקום אחר. בוחנת את המסעדה.
מבטה של המלצרית עדיין דבוק אל ג׳ייקוב, ואני מצמצמת אליה את מבטי בזעם עצום.
תביאי לי את ההמבורגר שלי, זונה.
ג׳ייקוב עוקב אחר מבטי, ומתחיל לצחוק כשהוא קולט על מה אני מסתכלת.
״מה לעזאזל מצחיק אותך?״ אני שואלת דרך שיניים חשוקות, ומרגישה צורך לתפוס בחזרה את הסכין רק כדי לעצבן אותו, או סתם כדי להפחיד אותו.
״את מקנאה? בה?״ הוא שואל, ומרים את גבותיו בפליאה. אני נוחרת בזילזול, ומגלגלת את עיניי, עושה עצמי לא מבינה מאיפה הפליץ את הרעיון הזה.
אני לגמרי מקנאה.
״תעשה לי טובה..״ זה כל מה שאני אומרת, מה כבר יש לי להגיד?
״למה לעזאזל שתקנאי בה?״ הוא שואל לא מבין, ואני מסתכלת על מבטו המבולבל. נבוכה מעט.
״זה לא ברור שאת היחידה שמעניינת אותי?״ הוא שואל, כאילו זה מובן באליו.
לא, ג׳ייקוב. זה לא ברור. אני רוצה להגיד, אבל לא רוצה להיות שקופה מדי, או תלותית מדי.
אני לא אומרת כלום, וג׳ייקוב נאנח.
״ליילה, אני לא יכול לחכות לרגע שאוכל להניח עלייך שוב את הידיים. היא-״ הוא אומר ומצביע על המלצרית בקלות דעת, כאילו היא לא קלטה את זה והסיטה את המבט במהירות ״-לא יכולה לעניין אותי פחות. רק את מעניינת, ואני אראה לך את זה בדרך הכי טובה שאני יודע ברגע שנגיע הביתה.״ הוא אומר בקול צרוד, וגורם לי להאדים עמוקות, ולצפות.
אני לא יודעת עד איפה אתן לזה להגיע, עם ג׳ייקוב זה לא ברור, כי כמו שאמרתי, נגיעה אחת ממנו, ואני שלו.