Passion

19: a game for two

ידו של ג׳ייקוב משחררת את ידי כשאני פותחת את הדלת, ומיד תופסת בה שוב כשרגלי כבר נוגעת ברצפה.
״אל תשכחי לצאת ולהודיע לי שהכל בסדר״ הוא אומר שוב, ואני מחייכת ומהנהנת. פרנואיד מדי. אבל אני לא אומרת כלום.
אני נכנסת למסעדה דרך דלתות הזכוכית, ורואה את טס לוקחת הזמנה משולחן די גדול של בחורות. היא מבחינה בי ומהנהנת לי עם הראש שהיא כבר איתי.
אני מתיישבת על הבר, ומתרשמת לבינתיים מהמסעדה עם האווירה הנעימה. הבר בצורת חצי עיגול, ומתחבר לחלון גדול שמשם אפשר לראות אנשים עם מדים לבנים זזים ממקום למקום במהירות, מקפיצים אוכל במחבתות, וצועקים במהירות ובאגרסיביות אחד לשני.
כן, המקום הזה בהחלט לא כמו מלבורן. לעומתו, במקום הזה יש טבחים רבים, וגודלו גדול פי שלושה ממלבורן.
גם מספר הלקוחות, והעובדים מחוץ למטבח, עולה בהרבה על מלבורן.
פה מרגיש פחות אישי, אני אוהבת את זה.
מלצרים רבים, בנים ובנות, זזים ממקום למקום מבלי להסס, וברמנים מכינים במיומנות משקאות, חמים, קלים ואלכוהוליים גם כן.
רעש אנשים, ופעמונים המבשרים על מישהו נכנס או יוצא נשמעים ברקע. יש לי תחושה שאסתדר במקום הזה.
״למה ידעתי שתאחרי ואמרתי לך לבוא רבע שעה לפני שבאמת היית צריכה להיות פה?״ טס מבהילה אותי כשהיא מדברת בווליום גבוה מדי -שמתאים לה- ומתיישבת על הכיסא לצידי.
אני מחייכת חיוך מתנצל, ומסמיקה מעט כשאני מרגישה את עורי מתחמם, כשאני נזכרת למה איחרתי.
מה שמזכיר לי, ג׳ייקוב מחכה בחוץ, ולמרות שאני יודעת שהוא יגיד שזה לא מפריע לו לחכות לי, אני לא רוצה לתת לו לחכות בחוץ רק כדי לשמוע שהכל בסדר.
״ג׳ייקוב מחכה לי בחוץ, אני הולכת להגיד לו שהכל בסדר וכבר אחזור.״ אני אומרת, וממהרת לקום מהכיסא לפני שטס תוכל להתלונן על שאני נותנת לה לחכות כל הזמן.
אני רואה את ג׳ייקוב מחוץ למכונית, מדבר בפלאפון.
גבו מופנה אליי, והוא מכופף מעט, כמו בכעס.
אני לא רוצה להפריע לו, אז אני מחכה שיסיים את השיחה.
״... זה לא מעניין אותי...״ הוא נשאר בשקט כמה שניות, מקשיב לבן אדם שנמצא בצד השני של הקו ומתנשף לפני שהוא אומר ״אם תחזור, אני אדאג שתשלם. אני מתכוון לזה.״ הוא מנתק את השיחה, והרגשה רעה ממלאת אותי.
אני נבהלת כשג׳ייקוב נוהם, מסתובב ומטיח את ידו על גג המכונית בחוזקה. עיניו נפערות כשהוא רואה אותי מולו, ואני לא כל כך יודעת מה להגיד. אני לא רוצה שזה יראה כאילו צותתתי לו, אף על פי שעשיתי זאת גם מבלי להתכוון באמת.
״אממ... היי, רק רציתי להגיד שהכל בסדר.״ אני אומרת, ומחכה שיגיד משהו, הוא רק מסתכל עליי בריכוז, ונראה חושב. הוא נאנח ועוקף את המכונית כדי להתקרב אליי. ידיו מחזיקות במותניי, והוא נראה טרוד מאוד.
״אני מצטער, לא היית צריכה לשמוע את זה״ הוא אומר בשקט, ואני מהססת כשאני שואלת ״הכל בסדר?״.
הוא מסתכל בעיניי, וכנראה מתלבט אם לספר לי או לא.
״כן, מסתבר שאחד המנהלי חשבונות שלי גנב ממני. הוא היה חבר, כך שזה מאכזב קצת יותר. הייתי צריך לנקוט בצעדים לא כל כך נעימים.״ הוא אומר, ומסתכל על ידי שכעת נמצאות בין ידיו הגדולות. אשמה נמצאת על פניו.
אני רואה עצב אמיתי בעיניו, ומבינה שכנראה החבר הזה היה קרוב אליו, ועצובה בשבילו.
אני מחבקת אותו ומצמידה את ראשי אל חזהו.
״אני מצטערת.״ קולי כנה, וידיו של ג׳ייקוב מלטפות את גבי, זה מרגיש נעים כל כך.
״כן, גם אני.״ הוא אומר, ואני רוצה לנחם אותו קצת יותר.
״חברות מבוססת על אמון, ואם לא יכולת לבטוח בו, אז כנראה שהוא לא באמת היה חבר שלך. אתה לא צריך להרגיש אשם על שהענשת אותו.״ אני אומרת, ומרימה את ראשי כדי שאוכל להסתכל עליו.
אני מרגישה צביטה קטנה בליבי כשאני מבינה שזה באמת כואב לו. מהניסיון שלי, קשה מאוד לגרום למבט הזה לעלות על פניו של ג׳ייקוב, מפני שצריך הרבה על מנת לגרום לו להרגיש אשם או עצוב.
רוב הפעמים שראיתי את המבט הזה עליו, לא ידעתי למה הוא שם. לא הבנתי למה הוא מרגיש את מה שהוא מרגיש.
ג׳ייקוב משפיל את מבטו, ומחייך חיוך קטן ועצוב.
״תאמיני לי, אני צריך להרגיש אשם.״ הוא ממלמל כל כך בשקט שאני צריכה להישען קדימה על מנת לשמוע אותו, אבל שמעתי. כל שאני יכולה לעשות זה לתת לו לנשק אותי בעדינות.
אגודלו מלטפת את לסתי, וידו השנייה עוברות בשיערי החלק מאוד היום. העדינות שנמצאת בתנועותיו ממלאת אותי פחד, מבלי להבין למה. אני הבנתי כבר לפני כמה ימים שג׳ייקוב הוא לא מסוג האנשים שנחמה או מילים עוזרים להם, אלא רק זמן. אז אני לא מנסה להגיד עוד משהו כדי לנסות לסלק את האשמה, הוא כבר יבין שזו לא אשמתו.
״הכל בסדר שם? איך הבוס שלך?״ הוא שואל, עיניו כל כך בהירות עכשיו, ונוצצות. הניגוד בין הלבן-תכול לבין המסגרת השחורה מסביב להם, והריסים השחורים והארוכים, מהפנט. אני יכולה לבהות בעיניים היפות והמיוחדות האלו שעות.
אני כמעט שוכחת מה הוא שאל אותי, אבל מתעשתת במהירות.
״הכל בסדר, הבוס נחמד מאוד.״ אני משקרת, אבל אומרת לעצמי שזה בסדר עקב הסיטואציה.
אני רואה שהוא עסוק מאוד, ועם כל מה שקרה עם החבר שלו, הוא לא צריך לשבת פה ולחכות לי עד שאפגוש את הבוס. בכלל, מי יודע אם זה יקרה היום? אין שום סיבה להחזיק אותי כאן. חוץ מזה, טס אמרה שהבוס נחמד, אז אני בוטחת בה.
ג׳ייקוב מסיט את שיערי אל מאחורי האוזן, ומשחק בו בקצוות באצבעותיו.
״אני אוהב את השיער שלך. בכל יום מחדש הוא תופס צורה חדשה מבלי שתעשי כלום. אני אוהב הכי את התלתלים הפרועים והסקסיים.״ הוא אומר, כמעט ולעצמו. בלי קשר לכלום. ואני מוצאת את עצמי מתפעלת מהכישרון שלו להחליף נושא שיחה באופן הטבעי ביותר שיש. הוא פשוט אומר את מה שהוא חושב, וזה מחמיא לי נורא.
לא כל כך האמנתי לו כשהוא אמר שברגע שהוא ראה את השיער שלי הטעם שלו השתנה, מארוך וחלק לקצר ופרוע. אבל אני יודעת שעכשיו הוא מתכוון לזה.
אני מסמיקה ומרימה את ידי אל שיערו גם כן.
״גם אני אוהבת את השיער שלך. אבל יותר כשהוא בצורה כזאת...״ אני אומרת, ומבלגנת את שיערו עם ידי במהירות כך שהוא שוכב על מצחו ומעט על עיניו, ונראה כאילו הוא קם משינה ארוכה הרגע.
ג׳ייקוב צוחק, ומחזיר לי באותו המטבע כשידו הופכת את שיערי ממקום למקום, ואני כבר יודעת שיהיה לי קצת יותר קשה לאסוף אותו.
״הלווווו אני עדיין מחכה פה.״ קולה של טס שולף אותנו מהבועה הקטנה הזו. אני נזכרת שאמרתי לה שאני כבר באה, וממהרת לחבק את ג׳ייקוב לפרידה. הוא דורש קצת יותר כשידיו תופסות את ראשי ושפתיו נצמדות אל שפתיי, לשונו מלקקת את שפתי התחתונה. אני פותחת את שפתיי,  וג׳ייקוב מכניס כמעט מיד את לשונו.
הנשיקה עמוקה מדי לאמצע הרחוב, וזה מרגיש לי כאילו זאת פרידה לשבועות, ולא לכמה שעות בודדות.
למרות זאת, אני חושבת לעצמי שאם הייתי צריכה לבחור הרגשה אחת שהייתי צריכה להרגיש כל חיי, זאת הייתה זאת, ללא כל ספק.
שפתיו של ג׳ייקוב נפרדות משפתיי, אני ממצמצת בהפתעה, וכמעט ומייללת על האובדן.
״נתראה בעוד כמה שעות בייבי.״ ג׳ייקוב לוחש באוזני בקול צרוד וסקסי להחריד, והרכושנות והתשוקה שנשמעו בקולו גורמים לרגליי לרעוד, ולתחתוניי להירטב, והדרך שבה קרא לי בייבי לא עוזרת בכלל.
הוא קורץ לי בטבעיות לפני שהוא נכנס למכונית, ומתחשק לי לגנוח.
הוא ללא ספקות, ללא תהיות, וללא היסוסים הגבר הכי יפה, מושך וסקסי שפגשתי בכל חיי.
הרכב מתרחק מגופי הנוטף והלוהט, ואני לא מאמינה שאני צריכה לחכות שעות עד שאוכל להגשים את כל הפנטזיות שרצות לי בראש כרגע. הייתי צריכה להסכים להצעה שלו לעבוד אצלו, זה נשמע כמו רעיון טוב להיות איתו לבד, במשרד שלו, על השולחן.
יד מושכת אותי בחוזקה, ומנערת אותי מהמחשבות הסוטות שלי.
״וואו, הבחור יודע להיפרד״. טס ממלמלת בסרקסטיות, והאסימון נופל לי.
זה מה שהוא ניסה לעשות. הוא ניסה לגרום לי לחשוב מחשבות כאלה, לרצות אותו כל כך, ולהתחרט על שסירבתי לעבוד אצלו.
אני פוערת את שפתיי כשטס מסתכלת עליי כמו על משוגעת.
״טוב, שניים יכולים לשחק במשחק הזה.״ אני ממלמלת ומושכת את ידי מידה של טס המבולבלת.
״את משוגעת יותר ממני, ושתינו יודעות עד כמה אני משוגעת.״ טס ממלמלת כשאני פותחת את הדלת למסעדה, ״הו אין לך מושג״.