Passion

16: just the beginning

אני מנגבת את כל גופי מטיפות המים, ועוטפת מגבת סביב שיערי הרטוב. המצב רוח האטום שלי חזר אליי ברגע שג׳ייקוב הוריד ממני את ידיו.
אני יודעת שלא הייתי צריכה לתת לו לעשות את מה שעשה עד שנדבר, אבל אני לא יכולה לחשוב על משהו אחר בזמן שידיו עליי.
אני בוחנת את גופו הגבוה והרחב בזמן שהוא כורך מגבת סביב מותניו, ומנער את שיערו, משפריץ עליי טיפות מים קרירות.
אני מסיטה את מבטי, ועוטפת גם כן מגבת סביב גופי.
אני לא יודעת למה מצב הרוח בנינו משתנה כל הזמן.
גם מבלי שאני מתכוונת, הוא פשוט משתנה במהירות.
כעס, רוך, תשוקה, כבד, אוהב, משועשע, קליל.
יש לי סחרחורת מכל היום הזה, לכן אני לא מסתכלת בעיניו של ג׳ייקוב כשאני רואה שהוא מתסכל עליי, ופשוט יוצאת מחדר המקלחת אל חדר השינה, כדי להתלבש.
כשאני שמה תחתונים, ג׳ייקוב נכנס לחדר, ואני רואה שהוא מתחיל להתרגז, אני רוצה להגיד משהו, אבל לא יודעת מה, ובכינות, הייתי רוצה לקבל כמה הסברים.
רעש המגירה נטרקת מבהיל אותי, ואני קופצת בהפתעה.
אני מסובבת את מבטי הכועס אל ג׳ייקוב, שבבירור עשה זאת בכוונה. הוא לובש מכנסי טרנינג, ואינו מסתכל עליי. כן, הוא בהחלט כועס.
אני שמה חולצת פיג׳מה, ומצטערת שאני לא יכולה לשים חולצה של ג׳ייקוב, כמו בלילות הקודמים.
אני מניחה שהמון דברים ישתנו עכשיו.
ג׳ייקוב מסתכל על החולצה שלבשתי, ומהדק את לסתו בכעס. צעדיו הגדולים נשמעים חזק בחלל הקטן בזמן שהוא עושה את דרכו לסלון, ואני מתאפקת לא לתפוס את ידו ולמשוך אותו איתי למיטה.
אז מסתבר שכן אשן לבד הלילה.
אני נכנסת למיטה הגדולה בחולצה ותחתונים בלבד, ומקווה בכל ליבי שלא יהיו לי סיוטים גם הלילה.
איכשהו אני יודעת שחסרונו של ג׳ייקוב איתי במיטה, ישפיעו על השינה שלי.
דמעה חומקת מעיני, ואני מרגישה מטופשת על שאני בוכה משום שג׳ייקוב לא ישן איתי במיטה לילה אחד.
לא, אני בוכה משום שאני מרגישה שאני צריכה שג׳ייקוב ישן איתי במיטה, פיתחתי תלות בבחור שאני בקושי מכירה, שיכול לבקש ממני לעזוב בכל רגע, או גרוע יותר, יעזוב בעצמו.
פחד ממלא אותי, ולפני שאני מבינה מה אני עושה, אני כבר מחוץ לחדר השינה בדרכי לסלון.
ג׳ייקוב חצי שוכב חצי יושב על הספה, השלט בידו, והוא מזפזף בין הערוצים בטלוויזיה כדי לבחור מה לראות.
אני הולכת לכיוונו בצעדים קטנים ושקטים, ומשחקת בידיי כשאני מקווה שלא ידחה אותי, או יבקש ממני לעזוב אותו במנוחה.
״אממ.. ג׳ייקוב?״ אני אומרת בשקט, כשאני עומדת מאחוריו, אני יכולה לראות את פרופיל פניו.
הם מהמהם לכיווני, ולא טורח להסתכל אליי.
אני משפילה את ראשי כשהוא בקושי מתייחס אליי, וכמעט עושה את דרכי בחזרה אל החדר.
״אתה רוצה שאלך?״ אני שואלת בשקט בשקט, עד שאני חוששת שלא שמע אותי.
הוא שמע אותי, ראשו זז באדישות לכיווני, וחוזר ישר אחרי זה לטלוויזיה. הגוש בגרוני גודל, ואני מתפללת שלא אבכה מולו, לא שהוא ישים לב...
״תעשי מה שאת רוצה״ הוא אומר, ודמעה קטנה חומקת לה וזולגת על הלחי שלי עד לריצפה.
אולי הוא רוצה שאלך, אבל לא רוצה לסלק אותי מפה.
״א-אני רוצה להישאר, אבל... לא אם א-אתה רוצה שאלך.״ אני אומרת, וקולי נשבר באמצע, כשעוד דמעה נופלת לה.
לקול קולי הנשבר, ג׳ייקוב מסיט את מבטו אליי במהירות, ואני לא רוצה להסתכל עליו, אז אני מסיטה את מבטי הצידה. זה כל כך משפיל, לבכות מולו ולהגיד לו שאני רוצה להישאר בזמן שהוא רומז לי ללכת.
אבל אני לא רוצה ללכת, אני לא מוכנה להיות לבדי, להיות בלעדיו.
אני רואה אותו קם ממקומו בספה, ומתקדם אליי באיטיות. אני עדיין לא מסתכלת עליו מרוב בושה, ומתחננת בליבי שלא יבקש ממני ללכת.
אני מרגישה את ידיו על זרועותיי, ואז את גופו הגדול מחבק אותי. אני לא מחבקת אותו בחזרה.
״אני מצטער, לא התכוונתי. ברור שאני לא רוצה שתלכי, אמרתי לך שאני רוצה שתישארי איתי. אני פשוט... כועס, זה הכל.״ הוא אומר בקול אשם ומלטף את שיערי הלח.
אני רוצה להגיד לו שגם אני כועסת, ושהוא פגע בי, אבל רק מצמידה את ראשי אל חזהו, ומחבקת את גבו.
התייפחות נוספת נפלטת מבין שפתי הרטובות מדמעות, וג׳ייקוב ממהר להסתכל עליי.
״פאק״ הוא אומר בלחישה, ומבט אשם נראה על פניו כשהוא מנגב את הדמעות מפניי במהירות.
״אל תבכי, בבקשה אל תבכי בגללי.״ הוא אומר וממשיך למחוק כל זכר לדמעות שממשיכות לרדת במורד פניי.
אני מושכת באפי, וחושבת אם כדאי להגיד לו את מה שאני חושבת.
״פ-פשוט... חשבתי שאתה רוצה שאלך מפה, אבל אני ל-לא רוצה ללכת.״ אני אומרת בשקט, ומושכת
שוב באפי. מסתכלת על ידיי שמשחקות זו עם זו.
ידיו שוב מחבקות אותי אליו, ואני נאנחת בהקלה.
״לא, לא. אני לא רוצה שתלכי. זה הדבר האחרון שאני רוצה.״ הוא אומר, ומנשק את ראשי.
״אוקיי״ זה כל מה שאני אומרת.
״בואי הנה״ ג׳ייקוב מושך אותי אל הספה, ומושיב אותי עליו, ומשעין את גופי על שלו, כך שאני שוכבת על רגליו, וראשי וידיי על חזהו החשוף.
״למה כל כך כעסת עליי היום?״ הוא שואל לאחר כמה דקות שבהם אני מלטפת את חזהו, והוא מלטף את שיערי. אני רוצה להגיד לו הכל, ויודעת שכדאי לי לנהוג בהגינות כדי שנוכל ליישב את הבעיות בנינו. אני לא רוצה להמשיך לריב איתו או לכעוס עליו, והוא צריך לדעת מה מרגיז אותי.
״אני שונאת את זה שאתה משלם עליי כל הזמן.
אני חיה כאן על חשבונך, ואני פשוט שונאת להרגיש נטל. זאת לא מי שאני, אני עצמאית, לפחות הייתי לפני מה שקרה. אני רוצה לחזור להיות עצמאית, ואתה צריך לתת לי.״ אני מסבירה לו את מה שאני חושבת הכי טוב שאני יכולה, ומרגישה את בטנו החמימה עולה מעלה ומטה באיטיות מרגיעה.
״אני מבין, אני פשוט רוצה לדאוג לך. זה הכל.״ הוא אומר בשקט, וליבי מתחמם, אבל עם זאת אני צריכה להגיד לו שאני לא רוצה שידאגו לי. לא ככה.
״ואני מודה לך על כך, אבל הדרכים האחרות שבהן אתה דואג לי הן מספיקות. אתה לא יכול לממן אותי.״ אני אומרת, ומרגישה שהוא מבין אותי סוף סוף. בסך הכל היינו צריכים לשבת ולדבר כמו בני אדם, בשקט.
במקום זאת צרחנו אחד על השנייה וגרמנו לריב מיותר.
״אוקיי, אני מבטיח להפסיק עם זה. עד כמה שאני יכול.״ הוא אומר, ואני מצחקקת על חזהו.
״זה מספיק לי לעת עתה.״ אני אומרת, ויודעת שיש עוד משהו שאני צריכה לדבר איתו עליו. או לפחות לחקור אותו בסתר עליו, רק כדי שאדע איפה אני עומדת.
״מי זאת הייתה? הבחורה ההיא במעלית?״ אני שואלת, ומרגישה את חזהו של ג׳ייקוב מתקשח מעט. מי זאת לעזאזל?
״זאת רק השכנה.״ הוא אומר, ולא נדיב במילים. אני מקמטת את מצחי ורוצה לדעת הכל.
״כן, אבל למה החולצה שלך הייתה אצלה?״ אני שואלת, ומנסה להישמע כמה שיותר קלילה. אני מרגישה אותו נאנח, ויודעת שהיא יותר מסתם שכנה.
״מפני שעד לפני שבוע היא הייתה... סוג של... יזיזה?״ הוא אומר-שואל, ואני מתקשחת על בטנו.
ידיו מיד עולות אל שיערי ומלטפות אותו.
אני יודעת שאין לי זכות לעשות סצינה של חברה קנאית, מפני שאני לא החברה שלו. אני לא רוצה לתת לו הרגשה שהוא חייב לי משהו.
אבל לעזאזל אם זה לא שורף לדעת שהיזיזה של ג׳ייקוב גרה קומה מתחתינו. שורף יותר משחשבתי.
אני סוגרת את שפתיי כדי לא לפלוט את המאה שאלות שיש לי אליו, ויודעת שזה לא בדיוק הסוף.
״פשוט תגידי מה שאת רוצה, ואני מבטיח לענות על הכל. אני רק רוצה שתפסיקי לכעוס עליי ושנחזור להיות כמו קודם.״ ג׳ייקוב אומר, ואני שורטת מעט את חזהו עם ציפורניי, ומרגישה אותו רועד תחתיי.
״הפעם ההיא ששכחת את החולצה אצלה, הייתה כשהייתי פה?״ אני שואלת באדישות שאני ממש לא מרגישה, ומרגישה את גופו שמתקשח אפילו יותר תחתיי. הוא מפתיע אותי כשהוא עונה בקול חלש.
״לא. זה היה באותו היום שמצאתי אותך במועדון. לפני שמצאתי אותך במועדון, מן הסתם. החולצה נעלמה בזמן ש... אממ.. בזמן שעשינו את מה שעשינו, וכנראה שהיא מצאה אותה לאחר מכן.״ הוא אומר, ואני עוצמת את עיניי כשהוא מזכיר את אותו הלילה.
״מתי הייתה הפעם האחרונה שהיית איתה?״ אני שואלת עוד שאלה, וחוששת שיתעצבן מכל השאלות שאני שואלת אותו, ויגיד לי שאני לא החברה שלו ושאין לי זכות לשאול אותו את כל השאלות האלו.
״לפני שבוע.״ הוא אומר, ונאנח לפני שהוא מוסיף ״באותו הלילה שהיה לך את הסיוט שלא הייתי פה כדי להעיר אותך.״ נשימתי נעצרת. הוא שיקר לי שהיה בריצה?
״לא היית בריצה?״ אני שואלת, ומקווה שיהיה תירוץ אחר כלשהו. תירוץ שהוא לא חייב לי.
״הייתי, וכשעליתי בחזרה הביתה, פגשתי אותה במעלית, ומשם זה התגלגל״ הוא אומר, ואני מרגישה, להפתעתי, אכזבה. אני לא יודעת למה, אבל לדעת שכשהיה לי הסיוט ההוא ג׳ייקוב היה איתה, גורם לי לעצב עמוק.
״מאז לא נפגשתי איתה. סיימתי איתה את העניינים.״ ג׳ייקוב ממהר לומר, ואני מופתעת מעט. החיוך ששלחה לו במעלית לא היה חיוך של עניינים גמורים.
״לא היית צריך לעשות את זה.״ אני אומרת, אבל בלב מאושרת. תאכלי את זה ליבי!
אני מחייכת חיוך קטן, אבל מוודאת שג׳ייקוב לא יכול לראות אותו.
״כן אני כן. אני לא יודע למה בכלל הלכתי אליה לאחר שפגשתי אותך, מתוך הרגל, אני מניח.״ הוא אומר ומפתיע אותי לגמרי. אני מתרוממת מגופו, ומתיישבת עליו טוב יותר כך שפני מול פניו.
עיניי מבקשות הסבר, והוא נותן לי אותו.
״באותו הלילה שהלכתי אליה, אפילו לא שכבנו. אמרתי לה שאני צריך ללכת עוד לפני שקרה משהו ומיהרתי לפה, אלייך, ואז מצאתי אותך פה צורחת ובוכה. יום למחרת גמרתי איתה.״
הוא אומר, ומסיט את שיערי אל מאחורי אוזני. אני מחייכת חיוך קטן, ודואגת שהוא יוכל לראות אותו.
״רק את מעניינת אותי, כמו שאמרתי לך במסעדה. אני עוד לא יודע מה זה-״ הוא אומר ומזיז את ידו ביני לבינו
״-אבל אני הולך לברר״ הוא מסיים, ואני רוכנת לנשק אותו ברגע שההבהרה האחרונה יוצאת מבין שפתיו. הנשיקה הזאת עדינה ואיטית, ואיכשהו הכי טובה.
ג׳ייקוב מנתק את שפתינו כדי לנשק במהירות את לחיי, את אפי, את מצחי, ואני צוחקת בקול כשהוא מנשק את כל כולי.
שנינו נרגעים מפרץ הצחוק, ומסתכלים אחד לשני בעיניים.
״את לא מתחרטת על מה שהיה במקלחת, נכון?״ הוא שואל לפתע, והבנה נדלקת בי.
״זה מה שחשבת, בגלל זה כעסת עליי אחרי זה? חשבת שאני מתחרטת?״ אני שואלת, ומלטפת את פניו היפים.
״לא כעסתי עלייך, כעסתי על עצמי. חשבתי שאת לא מוכנה לזה עדיין, ושאולי לחצתי עלייך...״ הוא אומר ואשמה ממלאת את פניו, אני ממהרת להשתיק אותו עם נשיקה, ולסלק את כל הפחדים שלו במילים.
״זוכר שאמרת לי שיום יבוא, וההרגשה הרעה תעבור, שיבוא בחור שיעביר את הכאב בתשוקה ואהבה?״ אני שואלת, ורואה איזשהו רגש נדלק בעיניו, רגש חזק ומסנוור.
״אני כבר לא מרגישה אותו״ אני מסיימת, וצוחקת כשג׳ייקוב מדביק את שפתיו אל שפתיי חזק כל כך, שאנחנו נופלים אחורה על הספה, כך שהוא שוכב עליי, וזה נעים כל כך. הוא מנתק את שפתינו, ואני מייללת בצורך, הוא מלטף את שפתיי, ומחייך חיוך זדוני ורעב,
״וזאת רק ההתחלה״.