Passion

1:tough guy

״ליילה?״ שמעתי מישהו קורא בשמי, גורם לכאב הראש להתעורר יחד איתי. אני שונאת את הבוקר שאחרי החגיגות. האנגאובר מטורף.
״אל תצעקי, בבקשה״ התחננתי לטס שעמדה מולי עם פרצוף משועשע.
״אני לא צועקת, זו את שלא יודעת לשתות בגבול הטעם הטוב. אז אני רואה שנהנהית אתמול״ היא אמרה והרימה מהריצפה את התחתונים הקרועים שאתמול הבחור קרע. חייכתי לעצמי בגאווה.
״הו אין לך מושג כמה״ עניתי בהתחכמות והתיישבתי, גורמת לכאב הראש להתחזק אפילו יותר.
״כדור, בבקשה״ אמרתי בהתחננות וטס נאנחה ביאוש. היא יצאה מהחדר וחזרה עם כדור
וכוס עם מים שניראים כל כך מגרים עכשיו.
לקחתי את הכדור מידה ולאחר מכן את כוס המים, שותה כאילו לא שתיתי שבועיים.
״היה מטורף אתמול״ אמרתי בחיוך כשנזכרתי בבחור שעשה לי את הלילה, הוא היה מדהים.
״כן כן, כמו תמיד, חתיך אחר מופיע ואתם חוגגים כאילו אין מחר״ טס אמרה בפרצוף נגעל והסתכלה על התחתונים הקרועים שלי.
״אני נהנית מהחיים, אף אחד לא יכול לשפוט אותי, כולל אותך״ אמרתי בחיוך וחזרתי לשכב על המיטה בנוחות.
״כן כן, קומי, יש עבודה עוד חצי שעה״ היא אמרה וזרקה עליי את התחתונים ויצאה מחדרי.
גנחתי בתסכול, אני אוהבת את הלילות הרבה יותר מאת הימים.
״מתי נמצא עבודה שכיף לקום אלייה?״ שאלתי את טס שישבה על הבר ושתתה את הקפה בוקר שלה, ועוד ספל בדיוק כמו שלה היה מונח על יד, מחכה רק לי.
היא הזיזה את הספל לכיווני והתיישבתי ממולה, שותה בשקיקה את הקפה המעורר.
״אני לא חושבת שיש דבר כזה״ היא אמרה בגיחוך ונשענתי על הבר, מנסה לתפוס עוד כמה שניות של מנוחה לפני העבודה המעיקה.
״אין זמן לזה, תסיימי את הקפה וקומי״ היא הורתה לי ונאנחתי ביאוש.
סיימתי את הקפה ולקחתי את התיק הקטן שלי.
״אני שונאת את הבוקררר !!!״ צעקתי כשיצאנו לכיוון הבית קפה שאנחנו עובדות בו כבר שנתיים שלמות ומעיקות.
״קדימה, די להתלונן, אז זאת שרצתה לעבור לעיר הגדולה ולהיות עצמאיות סוף סוף, אז תעבדי בשקט!״ היא נזפה בי והזעפתי את פניי אלייה כשנכנסנו לבית קפה אחרי של דקה וחצי של הליכה, כמו כל בוקר.
״היי אולי״ צעקנו יחד לבוס שישב במשרד שלו. כמו תמיד קיבלנו משהו שאמור להיות חיוך בחזרה והתחלנו בעבודה אחרי ששמנו סינר.

עברו שלוש שעות מתחילת המשמרת, רק עוד שלוש שעות וסיימתי, עודדתי את עצמי.
פעם אהבתי את העבודה שלי, אבל זה השתנה בחודשים האחרונים. זה כבר לא כיף. אני לא אוהבת שגרה, וזה מה שיש לי כבר שנתיים.
אני צריכה שינוי. משהו שירגש אותי, משהו שאני יחשוב עליו כשאני קמה בבוקר. משהו טוב.
הפעמונים צילצלו, מעידים על לקוחות נכנסים.
״היי, את מטפלת בהם?״ טס שאלה אותי כשהורידה את הסינר שלה, כבר מוכנה לצאת להפסקה שלה, מראה לי שאני לא יכולה לסרב. גילגלתי את עיניי והנהנתי. מתקדמת אל חמשת הבחורים שהתיישבו בשולחן הגדול בפינת המקום. התפללתי בליבי שהם לא יהיו מהמציקים, אני אולי אוהבת בחורים, במיוחד חתיכים כמו אלה, אבל אני לא אוהבת שהם מציקים. במיוחד לא כשאני עובדת.
״שלום, ברוכים הבאים למלבורן, אם תרצו המלצות אני אהיה פה.״ אמרתי להם את המשפט הקבוע והנחתי מול כל אחד שתי תפריטים, אחד של קינוחים, ואחד של הארוחות ושל השתייה הקרה והחמה.
״טוב לדעת״ שמעתי את אחד מהבחורים אומר בשובבות והסטתי את מבטי אליו.
מהבחורים הטיפוסים שנכנסים לפה תמיד, בלונדיני, עיניים ירוקות וגדולות, גוף רחב, וחיוך שובב של ילד בן שמונה . אם הייתי רואה אותו במועדון עם החיוך הזה רוב הסיכויים שזה היה מדליק אותי, אבל לא עכשיו, לא פה. חייכתי חיוך מזויף וקטן וגילגלתי את עיניי. מסתובבת וחוזרת לדלפק.
״מלצרית״ שמעתי קול גברי וצרוד לאחר דקה של שקט, הפניתי את מבטי למקום ממנו בקע הקול, אל השולחן של הבחורים הצעירים והתקדמתי אליהם.
״כן?״ שאלתי ברישמיות כשנעמדתי מולם.
״אנחנו ניקח חמש קפה, וחמש עסקיות״ הקול אמר ולא יכולתי שלא לבחון אותו, הוא היחיד שלא הסתכל על הגוף שלי כאילו היה חתיכת בשר עסיסית, הוא הסתכל לי בעיניים כשדיבר איתי, עמוק, לא מסיט את מבטו, כאילו עיניו ממוסמרות אל עיניי. השפלתי את ראשי אל הפנקס, מתחמקת ממבטו החודר. לא היה אכפת לי שיסתכל על גופי ממש כמו החברים שלו, אבל שלא יצור קשר עין כזה עמוק וארוך. מביך. מפשיט אותי במבטו בלבד. רשמתי את ההזמנה שלו והרגשתי את גופי מתחמם, הרמתי את מבטי והסתכלתי עליו בלבד, מתעלמת מכל השאר, בחנתי אותו מספר פעמים.
שיערו שחור בוהק, פחם, שחור כל כך, מבריק כל כך. עשה לי חשק להעביר את ידי בו ולתהות איך הוא מרגיש. עיניו כה כחולות, כה צלולות, עד שכמעט וראיתי את השתקפותי דרכן. אפו גברי, נדמה כי נוצר בדיוק לתווי פניו, שפתיו עבות ומסורטתות, בצורה הכי גברית שיש, זיפיו מעטרים את פניו היפות ואת עצמות הלחיים המובנות שלו, מרובעות ומהודקות. כמעט כאילו הוא מתאפק.
יכולתי לראות רק את כתפיו ואת חזהו מבעד לשולחן שנראה כל כך מפריע עכשיו.
כתפיו היו רחבות, זה נראה שהחולצה השחורה שלבש איימה להיקרע בכל רגע, למרות שבכלל הייתה רחבה על גופו.
אחרי מבט ממושך עליו, הרמתי את מבטי אל עיניו שנראו קשוחות, וברגע שראה את תגובתי למבטו עליי, זיק של שעשוע עבר בעניו, ושבריר של חיוך עקום, אבל אחרי שנייה הוא חזר ללבוש ארשת פנים רצינית וזרק את התפריט בחזרה על השולחן, ונשנען אחורנית על הספה בניחוחות.
״עוד משהו?״ שאלתי הקול שקט שלא מתאים לי כלל, כיכחתי בגרוני כדי להחזיר את הקול החזק שלי אליי, זה לא הבחור החתיך הראשון שאני רואה, למה התגובה שלי כזאת? למה גופי מגיב למבטים שלו בצורה כזאת? כמעט כאילו וזה מציק לי. אחרי שלא הראה שום עניין בגופי, הוא הרשה לעצמו להעביר את עיניו על כל גופי, מטה ומעלה, וככה שוב, מטה ומעלה. סורק כל פיסת עור שנתגלתה לפניו. העברתי את משקלי מרגל לרגל, מחכה שיענה לי ואוכל לברוח מכאן ישר לשירותים ולראות איך אני נראית אחרי שלוש שעות עבודה שבהן מראי לא עניין אותי כלל, ועכשיו באורח פלא, אני לא יכולה להתאפק וללכת לראות עד כמה אני נראית נורא.
״לא״ קולו נשמע סוף סוף, הנהנתי ואספתי את התפריטים מהשולחן במהירות הבזק. כשהתכוונתי להרים את התפריט האחרון, משהו עצר אותי, הבחנתי ביד שמחזיקה אותו מהצד השני, וראיתי את הבחור הבלונידי מחזיק בו ולא משחרר, בחיוך משועשע ופלרטטני. נאנחתי ביאוש ומשכתי את התפריט חזק יותר אליי.
״אולי מספיק?״ שאלתי מעוצבנת לגמרי ושוב ניסיתי את מזלי, הוא גיכך והעצבים שלי בערו, מי הוא חושב שהוא?
״אולי תצטרפי אלינו?״ הוא שאל וגיכחתי בזילזול.
״אני אוותר״ אמרתי וכמעט וויתרתי גם על התפריט שהוא מסרב לשחרר.
״טובי, עזוב את התפריט״ הקול הצרוד נשמע שוב, הבחור הבלונדיני הסתכל על הבחור המיסתורי ושיחרר את התפריט ונראה כעוס מעט.
חייכתי חיוך קטן ומנצח לכיוון הבחור הבלונדיני והלכתי משם במהירות.
מנסה להתחמק מהעניים המהפנטות שלא הפסיקו להסתכל עליי לשנייה.