Passion

23: happiness with no future

אני כאן- נתן גושן.

הבטן שלי מקרקרת. עד שיצאנו מהמקלחת וחזרנו למטבח התר וטס כבר גמרו את כל האוכל שג׳ייקוב הכין.
לא ניראה שזה הפריע לו במיוחד, אבל אני חושבת ששום דבר לא היה מפריע לו באותו רגע. הוא נראה מהורהר.
הוא פשוט תקוע במחשבות שלו וניראה בעולם אחר.
אני נוגעת בכתפו, הוא לא נרתע או משהו כזה, אבל גם לא מתנהג כרגיל. הוא מסתכל עליי, ואני שואלת אותו בעיניי מה קורה איתו, הוא מחייך חיוך קטן ומזויף, וחוזר למחשבותיו.
״אתה רוצה ללכת אלייך?״ אני שואלת אותו בשקט, התר וטס עסוקות בשלהן. הוא מסתכל עליי, וחושב לדקה.
״אני חושב שכדאי שתישארי פה בזמן שאלך לקנות לך את הגלולה, בכל מקרה אני צריך לעבור באחד המועדונים...״ הוא ממלמל ואני מרגישה כמו אגרוף בחזה. הוא לא רוצה שאבוא איתו. אתמול הוא התחנן אליי שאבוא איתו, ועכשיו הוא מתרץ תירוצים למה לא כדאי שאבוא איתו, ואשאר מאחור.
אני מהנהנת באיטיות, חושבת. ״אוקיי, אתה רוצה לישון לבד היום?״ אני מנסה להישמע רגועה, ולא לחוצה כמו שאני באמת. ג׳ייקוב ממקד את מבטו בי, אבל זה מרגיש כאילו הוא רואה דרכי. לבסוף הוא מנענע בראשו, ונאנח תוך כדי.
״לא, ברור שלא. את מעדיפה להישאר פה עד שאבוא לאסוף אותך, או שאקח אותך הביתה כבר עכשיו?״  הוא שואל במבט מרגיע, והלב שלי כמעט מתפוצץ כשהוא מכנה את הדירה שלו כבית לשנינו. ״הביתה״.
אני אוהבת את הצליל הזה, מלא זמן שלא היה לי מקום שבו הרגשתי בבית.
אני מחייכת אליו, חיוך שאומר הרבה מעבר למה שהוא מבין, ואומרת ״הביתה בבקשה״.
הוא סוף סוף כורך את ידו סביב צווארי, ונושק לרקה שלי, נשיקה ארוכה וחמימה. שפתיו רכות על עורי, ואני נאנחת בהקלה כשחום גופו עוטף אותי. עברו בסך הכל כמה דקות מאז הפעם האחרונה שהוא נגע בי, וזה מרגיש לי כמו ימים שלמים.
אנחנו הולכים לכיוון הדלת אחרי שאני אומרת לטס ולהתר להתראות, וג׳ייקוב -כמו הבחור המנומס שהוא- אומר לטס תודה על שעזרה לו לילה קודם, ולהתר שהיה נחמד להכיר אותה.
ג׳ייקוב לא משחרר את אחיזתו בצווארי כל הדרך לאוטו, וכשאנחנו נכנסים לרכב, הוא מניח את ידו על הירך שלי.
אני מרגישה צורך להתייעץ איתו בקשר לטס, אז זה מה שאני עושה.
״אתה חושב שאני אמורה לספר לטס על... אממ אתה יודע, אותו לילה?״ ידו לפתע מתהדקת על יריכי, ואני מניחה את ידי על ידו, כדי להרגיע אותו.
״את רוצה לספר לה?״ הוא שואל ברוגע, אבל אני מודעת לגופו שהתקשח לפתע.
״כן. זאת אומרת, הייתי רוצה שהיא תדע, מאוד קשה לי לדבר איתה כמו פעם כשאני מסתירה ממנה משהו כזה, אבל אני מפחדת מהתגובה שלה. היא לא בדיוק ניחנה בסימפטיות...״
אני מסבירה לו, ויודעת שהוא מבין למה אני מתכוונת, הוא היה עד לדיבור ולהתנהגות האימפולסיבים שלה.
אני לא שומעת תגובה, לכן אני מסובבת את ראשי להסתכל עליו. הוא בוהה בהגה. בוהה עמוק.
אני קוראת בשמו, אבל הוא לא מגיב.
״מה קרה?״ אני שואלת כשהוא סוף סוף משתחרר מהבהייה, אבל עדיין לא מסתכל עליי.
״אני לא חושב שאת צריכה לספר לה, את צריכה לנסות לעשות את מה שאמרת. את צריכה לתת לזמן לעשות את שלו, ולשכוח מזה. לחזור לחיים שלך ולהיות מאושרת, את צריכה למחוק כל זכר ללילה הזה.״ קולו כמעט רובוטי, צמרמורת עוברת בגבי לנוכח הטון הזה. טון קר.
״אני חושבת שבשביל להיות מסוגלת לעשות את זה, אני צריכה לדעת מה בדיוק קרה.״ אני מגיעה למסקנה הזאת בקול, חשבתי שלא אצטרך לדעת, חשבתי שאני לא רוצה לדעת. אבל אני כן.
״מה את רוצה לדעת?״
״מי זה הבחור ש... עשה לי את זה, ומה קרה לו לאחר מכן...״ קולי רועד מעט, ידו של ג׳ייקוב מתהדקת עליי.
״זה לא רעיון טוב.״ הוא פוסק, ואני מכווצת את מצחי באי הבנה. למה הוא מתנהג ככה? קר וכועס.
״ובכל זאת...״ אני מראה לו שאני בטוחה בהחלטה שלי.
״ליילה, אמרתי שזה לא רעיון טוב.״ הוא חושק את שיניו ולסתו רוקדת מתחת לעורו. למה הוא מבטל את רצונותיי? זה מרגיז אותי.
״אולי, אבל אני מרגישה שאני לא אצליח לשחרר עד שאדע מה בדיוק קרה, ואם הוא קיבל את המגיע לו ו...״
״אולי מספיק עם זה, הוא נענש וזה כל מה שאת צריכה לדעת.״ הוא מרים את קולו, צועק עליי בזעם, ומושך את ידו ממני באגרסיביות, כאילו לא יכול לסבול את מגע עורי לעוד שנייה. ידיו מהודקות חזק כל כך על ההגה שקצות אצבעותיו מלבינות, והמבט החודר והקר שנמצא על פניו גורם לעצב עמוק לנחות לי על הלב.
אני לא אומרת דבר, לא מפני שאין לי מה להגיד, אלא מפני שיש לי כל כך הרבה, שאני לא מצליחה למצוא משפט הגיוני בכל המחשבות שמתרוצצות לי בראש.
אני מתקרבת לדלת, ומתרחקת מג׳ייקוב עד כמה שאני יכולה. פתאום אני מצטערת שבאתי איתו ולא נשארתי בדירה עם טס.
ג׳ייקוב לא מתנצל, הוא לא אומר דבר, למעשה, הוא נראה אפילו כועס יותר עם כל דקה שעוברת.
רגלו נלחצת כל הגז חזק יותר עם כל שנייה שמוסיפה לעבור, המכוניות שאנחנו עוקפים במהירות מצפצפות כדי לגרום לג׳ייקוב להאט, אבל הוא לא עושה את זה.
״ג׳ייקוב, תאט.״ אני אומרת בשקט, ומתחילה להילחץ כשאני לא מצליחה לראות משהו ברור, והכל מטושטש סביבי. המנוע שנוהם ברקע, ונשיפותיי הרמות הם כל מה שאני שומעת.
״ג׳ייקוב, תאט. עכשיו!!!״ נראה שקולי לא חודר את החומה סביבו, והוא לא שומע אותי בכלל.
אני מניחה את ידי האחת על עורפו, ואת השנייה על ידו הרועדת, הוא לא נרתע.
אני לוחשת באוזנו ״בבקשה תאט, אני מפחדת.״ דמעה קטנה זולגת על פניי. ספק מהכעס הלא מוסבר של ג׳ייקוב וספק מהפחד שנתרסק.
אחיזת ידיו נחלשת על ההגה, ורגלו משחררת מעט מהגז, אנחנו עוצרים לאט לאט בשולי הדרך, ואני נושמת לרווחה. אני יוצאת מהרכב וטורקת את הדלת מאחורי.
אין מצב שאני חוזרת לשם.