Passion

6: sweet girl

שיחקתי באוכל שמונח מולי על הצלחת, ג׳ייקוב הכין המון דברים, ואני מתחילה להרגיש רע מעט שאני לא אוכלת. הרמתי חתיכת ירק והכנסתי לפי בחוסר חשק.
המחשבות על מה שקרה לא מפסיקות להטריד אותי, האם אצליח להמשיך הלאה מתישהו?
״ליילה?״
הרמתי את ראשי לקול היפה, שכאילו ושולף אותי מהאפלה שאני שרויה בה לעיתים קרובות כל כך.
״מממ...״ המהמתי לכיוונו.
״אני יכול לספר לך משהו?״ הוא שואל, ואני מניחה את המזלג שבידי על שולחן כדי להראות לו שכל תשומת ליבי נתונה לו.
העניים היפות שלו הסתכלו עליי באדיבות שלמדתי לחבב, זאת לא אדיבות שקופה, או מרחמת. זו עדינות שמנסה להסתתר מאחורי מסך קשיחות, זאת עדינות שיוצאת מבלי שהיא שמה לב.
הבחור הזה נכנס לי ללב בכל שעה שעוברת לי בחברתו, אני מתרגלת לנוכחותו, אני לא יודעת אם אני אוהבת את זה או לא.
״לא סיפרתי לך איך איבדתי את כל המשפחה שלי.״ הוא מתחיל, ואני עוצרת את נשימתי. ג׳ייקוב לא נפתח אליי לעיתים קרובות, יש לי הרגשה שהוא עושה זאת כעת רק מפני שהוא רוצה להסיח את דעתי מהמחשבות שלי, אני לא יכולה להעריך זאת יותר.
הוא מניח את המזלג על השולחן בדיוק כמו שאני עשיתי, ונשען קדימה מעט על מרפקיו.
״ההורים שלי נרצחו. לילה אחד כשהייתי בן ארבע עשרה, חבורת גנבים פרצו לביתנו.
הם עשו יותר מסתם לגנוב כמה דברים, הם גם עשו הרבה יותר מלרצוח את ההורים שלי.״ הוא מספר, ומסתכל לי בעיניים עם כל מילה שיוצאת מפיו.
ידיי רועדות מעט, מפני שאני חושבת שאני מבינה למה הוא מתכוון. אני משפילה את מבטי, ומשלבת את ידיי חזק חזק כדי להפסיק לרעוד. זה לא הסיפור שלי, זה הסיפור שלו, אין לי זכות לבכות על כך ולגרום לכך שיצטרך הוא לנחם אותי במקום להפך, למרות שאני מאמינה שג׳ייקוב לא יתן לי לחבק אותו מפני שאני חושבת שהוא צריך חיבוק. הוא אמנם מספר לי את סיפורו הכואב, אבל לא מהסיבות הנכונות.
״הם עשו באמא שלי דברים נתעבים, דברים שהייתי צריך לצפות בהם; אני, אבא שלי, ואחי הקטן שהיה אז בן 9. הוא לא באמת הבין מה הם עושים לה. אבל הוא הבין שזה כואב לה, הוא הבין שזה לא בסדר, הוא הבין את הצרחות שאבא שלי צרח, ואת הדמעות שלא הפסיקו לרדת לאמא שלי.
לאחר שהם ירו באבא שלי, הם הרביצו לי עד אובדן הכרה. הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתעוררתי על הריצפה מלא בדם שלי ושל אבי, אמא שלי הייתה ערה, אבל גם מתה. המבט שלה לא זז מאבי המת, גם לא כשאחי הקטן לא הפסיק לנער אותה, לגרום לה להגיד משהו, לעשות משהו.
הם השאירו אותה בחיים, כדי שתהרוג את עצמה כמה חודשים בודדים לאחר מכן.״
עד פה פניי מלאות בדמעות, שפתיי רועדות ושורפות מעט מכמות הפעמים שנשכתי אותן, כדי להתאפק לא לבכות, לשווא.
התייפחויות והשתנקויות נפלטות ממני, ואני לא יכולה להפסיק להסתכל עליו, על עיניו שכהות מאוד כעת.
ישבנו ככה דקה ארוכה, מסתכלים אחד על השנייה, הוא חזק ובטוח מולי, ואני בוכה ושבורה מולו, בשבילו.
אני לא מצליחה לדמיין ילד בן ארבע-עשרה, מפוחד, מול האנשים האכזריים האלו. ילד בן ארבע-עשרה שמרגיש שהוא חייב להיות חזק, בשביל אימו, בשביל אחיו הקטן, ואיכשהו אני יודעת שבגלל זה הוא כל כך קשוח כל הזמן, כי הוא מרגיש שהוא חייב.
קמתי על רגליי, רועדת בכל גופי, והתקרבתי אליו, ג׳ייקוב הבין מה אני מנסה לעשות, וראיתי שהוא לא רוצה את הנחמה שלי, אבל בחרתי לתת לו אותה בכל זאת. הוא נשען אחורה על משענת הכיסא, ואני התיישבתי על ברכיו.
חיבקתי אותו חזק, ובכיתי בשקט לצווארו, מגניבה נשיקה קטנה ללסתו.
״אני כל כך מצטערת שזה קרה לך״ לחשתי באוזנו, ונישקתי אותו שוב, הפעם בצווארו החמים. קברתי את פניי בצווארו, והרגשתי את ידיו מחבקות אותי אליו.
״זה בסדר ליילה, זה קרה לפני המון זמן.״ שמעתי אותו לוחש לי, אבל לא עזבתי, אלא הידקתי את ידיי אפילו יותר על גופו.
״זה לא משנה, דבר כזה לא צריך לקרות לאף אחד. זה אכזרי כל כך, אני לא מסוגלת לעלות בדעתי אנשים שמסוגלים לדברים כאלו. זה... זה פשוט...״ לפני שהספקתי לסיים התפרצתי בבכי, ולא העזתי להרים את ראשי מגופו של ג׳ייקוב, שהרגיש לי כמו חומה מגנה סביבי.
הרגשתי אותו נאנח, ומלטף את שיערי, מלטף את רגליי, מלטף את כל כולי.
״לא ניסיתי לגרום לך לעצב, ניסיתי לגרום לך להבין שאפשר להתגבר על הכל. את תעברי את זה, כמו שאני עברתי את זה, ואני אהיה לצידך לכל אורך הדרך.״
הוא אמר לי באוזני, ונשק לרקה שלי.
הרמתי את ראשי לאט מצווארו, כמו חתולה מפוחדת שמציעים לה אוכל, ומשכתי באפי.
הסתכלתי למעלה, אליו, והוא הסתכל מטה, אליי.
ראיתי חיוך קטן מעטר את פניו, והתרוממתי מעט כשאני מנגבת את עיניי.
ידיו של ג׳ייקוב עלו לפניי, וליטפו אותן כשהוא לא מפסיק להסתכל עליי ולחייך חיוך קטן.
״מה אם אני לא חזקה כמוך? מה אם אני אשבר, כמו אמא שלך?״ אמרתי בשקט, ושיחקתי בצווארון חולצתו כמו ילדה קטנה.
הרגשתי את ידיו מרימות את ראשי אליו, כדי שאסתכל עליו. משכתי שוב באפי, והרמתי את מבטי אליו.

ג׳ייקוב

המבט התמים והפגוע על פניה של ליילה גרמו לג׳ייקוב לרצות להגן עליה, ובכלל, לא לתת לה לעזוב את הדירה הזאת אף פעם.
היא הסתכלה עליו כשעניה רטובות, אפה אדום, שפתיה היפות רועדות ונפוחות, שיערה רטוב ופרוע, היא נראתה כמו ילדונת קטנה, טובה מדי לעולם הזה.
המבט הזה מעלה אליו, עם הריסים הארוכים והיפים האלה, וגופה הקטן והחמוד, שיושב עליו ומתכרבל בו כאילו מבקש הגנה, הוא התאפק בכל כוחו כדי לא לקחת אותה לחדר השינה עכשיו, או לפחות לנשק אותה. הוא ידע שזה לא רעיון טוב עכשיו, אחרי כל מה שעברה, הדבר האחרון שהיא צריכה זה להרגיש שהבן אדם היחיד שדואג לה כרגע מעוניין בדבר אחר לגמרי פרט לשלומה.
הוא חיבק אותה, והתאפק.
כשהוא סיפר לה משהו שאף אחד לא יודע עליו, הוא לא חשב על זה שהוא בקושי מכיר אותה, או שהוא גורם לה להיקשר אליו, וגרוע מכך, גורם לעצמו להיקשר אליה. הוא רק חשב על המבט הזה שמשתלט על פניה בכל כמה דקות, המבט הזה שהכל אבוד, הוא רק רצה להסיח את דעתה מהמחשבות האלה, רק לכמה דקות, ולגרום לה להבין שהיא תעבור את זה, וחשוב מכך, שהוא ידאג לכך שהיא תעבור את זה. הוא לא יתן לה ליפול.
״מה אם אני לא חזקה כמוך? מה אם אני אשבר, כמו אמא שלך?״ היא שאלה בקול נמוך, לא מסתכלת אליו, אצבעותיה הקטנות משחקות בצווארון חולצתו.
הוא רצה לצרוח לה את המובן מאליו, אבל הסתפק בלהרים את מבטה אליו, ולהראות לה את הביטחון במילותיו.
״אני לא אתן לך״.