Passion

24: weakness

עברו שעתיים מאז שהגעתי לדירה, והשיעמום הורג אותי, אבל זה עדיף מאשר להיות עם ג׳ייקוב כרגע.
אני כל כך כועסת עליו, על הדרך הכל כך מזלזלת שבה דיבר אליי, זה הזכיר לי את הימים שבהם ההורים שלי היו חלק מחיי. הנימה המזלזלת יכלה להרוג אותי כשהיא באה מאנשים שאני אוהבת כל כך.
לא עברתי התעללות מההורים שלי, הם כן אהבו ואוהבים אותי, אני יודעת את זה. אולי בגלל זה הם דיברו אליי כמו שדיברו, כי הם חשבו שהם עושים לי טובה.
הם חשבו שאם יטיחו בי האשמות שחלקם היו נכונות, אני אמנע מלעשות את אותם הדברים.
אבל מעולם לא הייתי מסוג הנשים שנותנים לאנשים לדבר אליהן איך שהם רוצים, גם אם מדובר בהורים שלי. ביום שמלאו לי שמונה עשרה ארזתי את חיי יחד עם טס ועזבתי. אפילו לא הודעתי להם, התקשרתי אליהם מהדרך ואמרתי שאני אוהבת אותם, אבל שאני רוצה לחיות לבדי. הם לא ניסו לעצור אותי.
לטס יש פחות או יותר את אותו הסיפור, רק שאצלה זה מעט עמוק יותר.
המשפחה שלה מתוסבכת יותר משלי, ובכנות; אני לא יודעת את כל הסיפור שלה. היא מעולם לא סיפרה לי.
אני לא אתן לג׳ייקוב לדבר אליי ככה, אם לא יסביר את עצמו ויתנצל על כל שיחזור, אני לא אשאר.
אני חושבת שאני יותר מאוכזבת מכועסת, עדיין אין לי מה לומר. הדרך שבה דיבר אליי, באמת הפתיעה אותי.
זה נראה שהכוונה היחידה שלו הייתה לפגוע בי, ובכן, הוא יכול לסמן וי ענק. הוא הצליח.
אני מעבירה ערוצים בטלוויזיה, ומחפשת משהו מעניין לראות, אבל שום דבר לא מעניין אותי.
שלוש דפיקות מעירות אותי מהבהייה הארוכה שלי בטלוויזיה, אני קמה לפתוח את הדלת.
אני יודעת שזה לא ג׳ייקוב, הוא לא היה דופק כדי להיכנס לדירה שלו. אני מתלבטת אם לפתוח או לא, אולי זה מישהו שלא אמור לראות אותי פה. המון ספקולציות עולות לי לראש, אבל הדפיקות מתחזקות מרגע לרגע, אז אני מחליטה לפתוח את הדלת, אבל לא לגמרי.
אני משאירה את השרשרת למעלה סגורה, ופותחת את הדלת מספיק כדי שאוכל להציץ לבחוץ.
״כן?״ קולי שקט וזהיר, אני יכולה לראות רק עיניים, זה בחור, גבוה ושחום אבל חיוור בו זמנית, הוא מסתכל עליי מופתע מעט, הוא מתנשף כאילו רץ עכשיו, וידיו שעונות על המשקוף של הדלת.
״שלום, ג׳ייקוב נמצא?״ קולו צרוד ועמוק, הוא נשמע לחוץ, אני מנענעת בראשי, והבחור נאנח במעט ייאוש.
״אפשר לשאול מי אתה?״ אני שואלת בנימוס, והוא ממלמל דברים שאני לא מבינה.
״אני אחיו הקטן, סיימון...״ הוא ממלמל לעצמו דברים בזמן שמדבר איתי, ומסתכל לאחור בלחץ, הוא טופח עם אגרופו על מצחו, ואני שמה לב לזיעה שמופיעה על צווארו, ״את יכולה לפתוח לי?״,  הוא פונה בחזרה אליי, ואני מהנהנת. הוא אח של ג׳ייקוב, אני לא יכולה לסרב לפתוח לו את הדלת.
אני פותחת את הדלת לרווחה, והוא נכנס במהירות, וסוגר אחריו את הדלת בטריקה.
״הכל בסדר?״ אני שואלת ומכווצת את מצחי באי הבנה, למה הוא לחוץ כל כך, כאילו מישהו רודף אחריו.
הוא מחייך אליי חיוך חושף שיניים רקובות וצהובות, ואני מבינה ישר שהוא האח הבעייתי.
הרקיבות הזאת בשיניים יכולה להיגרם רק מדבר אחד בגיל צעיר כל כך, סמים. הבגדים שלו מלוכלכים ומקומטים, נעליו מלאות חורים, שיערו זקוק לתספורת ולחפיפה. הוא זנוח לגמרי. ההפך המוחלט של ג׳ייקוב.
ובכל זאת, מאחורי כל הלכלוך, אני רואה את הדימיון לג׳ייקוב.
הצורה של העיניים היא בדיוק כמו של ג׳ייקוב, הצבע לעומת זאת לא. בזמן שלג׳ייקוב יש עיניים תכולות בהירות כל כך, לסיימון יש עיניים כחולות-שחורות, וכמעט כבויות, אבל הקמטים העדינים שמופיעים לג׳ייקוב סביב העיניים כשהוא מחייך, מופיעים גם על פניו של ג׳ייקוב ברגע זה, כשהוא מחייך לכיווני.
הגוף הגמלוני של סיימון מזכיר לי מאוד את של ג׳ייקוב, אבל גופו של סיימון צנום ונפול, לעומת הגוף החזק, הזקוף והשרירי של ג׳ייקוב.
״הכל בסדר. אכפת לך שאחכה לג׳ייקוב? הגעתי הנה מרחוק כדי לפגוש אותו, הוא כנראה שכח שאני אמור לבוא...״ הוא שואל בנימוס, שמזכיר לי את ג׳ייקוב מעט. אין ספק שהם בילו לא מעט שעות יחד. אני מהנהנת, ומחייכת לכיוונו חיוך מרגיע.
״הייתי מציעה לך משהו לשתות, אבל הדירה הזאת היא יותר הבית שלך מאשר הבית שלי.״ אני מנסה להתבדח איתו, כדי לשבור מעט את המתח, ונראה שאני מצליחה.
הוא צוחק, צחוק שמלווה בשיעולים ובקולות גרוניים מוזרים מאוד, ואני ממהרת לתת לו מים למרות מה שאמרתי כרגע.
הוא מתיישב ונאנח אל ידיו. אני מרגישה צורך לעודד אותו, מפני שהוא נראה מדוכדך מאוד.
״בדיוק עמדתי להזמין לי אוכל, אתה אוהב סיני?״ אני שואלת בנימה קלילה, הרמתי את הנייד שלי, וחיכיתי לתשובה מסיימון, שהינהן בחיוך קטן.
נראה שהוקל לו מעט, הוא נשען לאחור על משענת הספה, וצפה בטלוויזיה עד שסיימתי להזמין את הסושי.
צפינו יחד בטלוויזיה, כשג׳ייקוב סימס לי.
אני בבית מרקחת, את צריכה עוד משהו חוץ מהגלולה?
אני אמורה לקבל מחזור בימים אלו, והיום הראשון שלו מלווה תמיד בכאבים חזקים שגורמים לי לרצות למות, כי עד כדי כך המזל שלי גרוע.
כדורים לשיכוך כאבים יעזרו לי מאוד, תודה.
שלחתי את ההודעה, ולפני שהספקתי להניח את הנייד שלי, הוא זימזם שוב.
מה כואב לך, ולמה? זה בגלל אתמול והיום?
יכלתי לדמיין את הפרצוף הזעוף שלו, וחייכתי לעצמי, למרות שכעסתי עליו, היה נחמד לדעת שהוא דואג.
לא. בקרוב מגיע הזמן הרגיש שלי בחודש, אני אוהבת להיות מוכנה מראש לכאבים.
הוא לא ענה הפעם, הנחתי שהוא לא מצא מה.
לאחר חמש דקות, הפעמון צילצל, ולקחתי כסף מהארנק שלי מספיק בשביל לכסות על האוכל ועל הטיפ.
כשהגעתי הנה, דבר ראשון שעשיתי היה לשים את הסכום כסף המוגזם שג׳ייקוב שם לי בכיס במגירה שלו.
אני לא מבינה למה שאקח ממנו כסף כשיש לי משלי.
שילמתי לשליח ולקחתי את האוכל לשולחן בסלון.
״האוכל הגיע״ הכרזתי בחיוך ופתחתי את האריזות על השולחן, סיימון אכל בתיאבון גדול, וחייכתי לעצמי כשראיתי שמצב הרוח שלו מתעודד.
הוא עבר המון בחיים, יותר ממה שאנשים עוברים בחיים שלמים. לא יכלתי שלא לכאוב על הילד הקטן שניסה להעיר את אמא שלו, כשהיא הייתה מתה מבפנים.
מיצמצתי במהירות כדי להעלים את הדמעות שניסו לגלוש על פניי, והצטרפתי אל סיימון בזלילת האוכל הטעים.
סיימנו לאכול, ומצאתי את עצמי מדברת עם סיימון על נושאים רבים, וצוחקת המון. הוא בחור מצחיק כשהוא רוצה.
הדלת נפתחה בתנופה, וסובבתי את ראשי אל כיוונה, ג׳ייקוב עשה את דרכו למטבח ולא העיף מבט לעברינו.
״קניתי לך את הכדורים, ועוד כמה דברים שקראתי באינטרנט שעוזרים. לא ידעתי איזה כדורים את אוהבת, אז קניתי כמה סוגי...״ ג׳ייקוב קלט אותי ואת סיימון יושבים על הספה, ומיד השתתק.
זעם טהור הופיע בעיניו, התכווצתי במקומי.
ג׳ייקוב צימצם את עיניו ואת אגרופיו. הוא חשק את שיניו וורידים החלו להופיע על צווארו ועל מצחו.
מעולם לא ראיתי אותו כועס כל כך.
לפני שהצלחתי להגיד משהו, ג׳ייקוב נהם נהימה גרונית, עמוקה וכמעט חייתית , וזינק לכיוון סיימון המפוחד.
ידיו הבולטות מורידים של ג׳ייקוב לפתו את צווארון חולצתו של סיימון, ומיד קמתי על רגליי כדי לנסות לעזור לסיימון המסכן.
״ג׳ייקוב!!!״ זעקתי ומיהרתי לנסות להיכנס בניהם.
ג׳ייקוב לא ויתר, הרים את סיימון מהחולצה שלו והצמיד אותו אל הדלת.
״אמרתי לך שאם רק תעז להראות את הפרצוף שלך אני אהרוג אותך!!!״ ג׳ייקוב צורח, ואני נרתעת מהכעס שזורם ממנו. אני מפחדת לנסות להתערב שוב, מפני שנראה שג׳ייקוב לא שולט בעצמו כרגע.
״ג׳ייקוב, תשחרר אותו!״ אני מבקשת ומניחה את ידי על כתפו. הוא מתנער מידי במהירות כדי שלא אגע בו, ונוהם שוב.
״תלכי לחדר, ואל תצאי ממנו עד שאגיד לך.״ הוא מורה לי, ואני מנענעת בראשי.
״אני לא יכולה לעזוב אותך כשאתה ככה...״
״ליילה!!! תעשי מה שאני אומר לך״ הוא זועק ואני קופצת בבהלה. מה לעזאזל עובר עליו?
״תלכי!!!״ הוא מזנקת לכיוון החדר ושומעת את סיימון נאנק כדי לקבל אוויר.
אני שומעת חבטות וזעקות, אבל יודעת שלא כדאי לי לצאת החוצה, או שארגיז את ג׳ייקוב עוד יותר.
״איך אתה מעז?״ אני שומעת את ג׳ייקוב שואל, ולא יכולה כמעט להחזיק בעצמי מלצאת החוצה כשאני שומעת את סיימון מנסה לדבר אבל לא מצליח.
אני פותחת את הדלת לחריץ קטן, ומנסה לראות אם המצב יוצא משליטה. איזו סיבה יש לג׳ייקוב לכעוס כל כך על סיימון המסכן?
״אחי, תן לי להסביר...״
״לא! אני לא אח שלך, אחי הקטן מת. במקומו קיבלתי חתיכת זבל מסומם ושיכור, שימכור את אחיו בשביל מנה של קוקאין!!! אתה לא תקרא לי אחי, לא אחרי כל מה שעשית. תסתלק מפה ואל תחזור בחיים, או שאני נשבע לך סיימון, באמא ואבא, שאני אהרוג אותך.״ אני יכולה לשמוע את הכאב בקולו של ג׳ייקוב, יותר מאת הכעס.
סיימון נופל על הברכיים כשג׳ייקוב משחרר אותו, ומשתעל. אני רואה את הפחד בעיניו, אבל משהו אומר לי שכל זה כבר קרה בעבר, ושזו לא תהיה הפעם האחרונה.
״אם אצא מפה אני בן אדם מת... טוני למטה, לא שילמתי לו את מה שאני חייב לו. הוא רק מחכה שארד למטה כדי לתפוס אותי, הוא יודע שהוא לא יכול להיכנס לפה ולעצבן אותך. בבקשה ג׳ייק...אני צריך את העזרה שלך... בבקשה״ סיימון עומד על ברכיו ומחבק את ג׳ייקוב ממותניו בתחינה. דמעות גולשות על פניו, וליבי כואב בשביל האחים שהחיים עינו אותם מאז שהיו רק ילדים קטנים. אף אחד לא אמור לעבור את מה שהם עברו.
״גנבת ממני כל כך הרבה כסף במשך כל כך הרבה זמן, ואתה עדיין מרשה לעצמך לבקש את העזרה שלי?
אתה יותר שפל ממה שחשבתי. לא דאגתי לך מספיק בחיים המזוינים האלה? לא ביזבזתי עליך את כל מה שיכלתי לבזבז? מה לעזאזל נהיה ממך?״ ג׳ייקוב לא צועק עכשיו, ובניגוד למילים הקשות שהוא אומר לאחיו הקטן, הוא מניח את ידיו על ראשו ומחבק אותו אליו. דמעה חומקת מעיני, ואני מבינה שכשג׳ייקוב סיפר לי על החבר הטוב שגנב ממנו, הוא בעצם דיבר על אחיו הקטן.
לכן זה כאב לו כל כך, ולכן הוא הרגיש אשם על שנאלץ לגרש אותו מפה.
״אני מצטער ג׳ייק, אני כל כך מצטער. אני יודע, אני יודע שאני בן זונה עלוב ופתטי... אבל אני לא רוצה למות, בבקשה אל תתן לי למות...״ סיימון מתחנן אל אחיו הגדול שיעזור לו, למרות כל מה שעשה לו בעבר.
ואני יודעת עוד לפני שג׳ייקוב מדבר, שהוא יעזור לו, ולא ישאיר אותו לבדו.
אני יכולה לראות את כתפיו של ג׳ייקוב עולות ויורדות בתבוסה, ואת ידיו תופסות את חולצתו של סיימון ומרימות אותו על רגליו.
״אני אטפל בזה. אני ארד למטה ואדבר איתו, ואתה בא איתי.״ ג׳ייקוב מתרחק מאחיו המפוחד.
״השתגעת? אם הוא רק יראה אותי אני מת...״ ג׳ייקוב מסתובב בחדות ושולח לו מבט שמשתיק אותו.
״לא אם הוא יראה אותי קודם״ הוא ממלמל, והולך לכיוון חדר השינה, לכיווני.
הוא מסתכל עליי, ומיד עיניו מתרככות. הוא דוחף אותי בעדינות אחורה, נכנס וסוגר את הדלת מאחוריו.
״למה את בוכה?״ הוא שואל אותי, ומושיט את ידיו אליי, אני הולכת צעד אחורה מבלי שאני שמה לב, ומיד מתחרטת על כך כשאני רואה את המבט שעולה פניו.
״ג׳ייקוב..״
״לא, זה מגיע לי, אני יודע. אני כל כך מצטער על איך שדיברתי אלייך. כל כך כל כך מצטער, הייתי עצבני, וניסיתי להרחיק אותך ממני כי אני לא יכול להתרחק בעצמי.״ הוא מתקרב אליי שוב, ואני לא זזה ממקומי.
״למה? למה שתנסה להרחיק אותי ממך?״ אני שואלת, לא מבינה איזו סיבה בעולם יש לו להרחיק אותי ממנו, ולמה דווקא עכשיו.
הוא מסתכל בעיניי, ומבט כאוב נמצא על פניו. הוא בוחן את כל פניי, כאילו מנסה לזכור כל קו וכל עיקול, כאילו עוד מעט לא יוכל להסתכל עליי מתי שרק ירצה, המבט הזה מפחיד אותי.
״בגלל זה...״ הוא מחווה אל הדלת הסגורה, שמאחוריה נמצא סיימון ״בגלל שיש כל כך הרבה סיכונים בחיים שלי, סיכונים שאני לא מוכן שאת תיקחי...״ הוא מחייך אליי חיוך אוהב, ואני יכולה לראות את הכנות בעיניים שלו. ״מגיע לך כל הטוב בעולם הזה, טוב שאני לא יכול לתת לך...״ הוא לוקח אינסטיגטיבית צעד אחורה, ואני מתקרבת אליו במהירות, לא נותנת לו אפילו את האופציה להתרחק ממני.
המבט המובס שעל פניו מפחיד אותי כל כך, כאילו הוא כבר הגיע להחלטה שאין לי חלק בה. אני תופסת בצווארון חולצתו, נאחזת בו בכוח.
״שלא תעז להרחיק אותי. זאת בחירה שלי אם לקחת את הסיכונים האלה, ואני בוחרת בך, ובכל מה שמגיע איתך!״ אני אומרת בקול בטוח וחזק, כשבפנים אני מתה מפחד.
חיוך עצוב מופיע על פניו, וידיו מכסות את צווארי משני צידיו, עיניו בהירות כל כך עכשיו, אני מרגישה שאני תובעת בתכול המדהים הזה.
״האנשים שם למטה הם אנשים מסוכנים. הם מפחדים ממני, חלק גדול מהפחד הזה הוא מפני שהם יודעים שאין שום דבר שהם יכולים לקחת ממני, עד שאת הגעת.
לי אין ברירה, אני לא יכול לבחור בדרך אחרת מפני שזה אומר שאצטרך לתת לאחי הקטן למות, ולא משנה מה הוא הפך להיות, אני לא יכול לעזוב אותו.״
אני נותנת לו לחבק אותי, ולהישען עליי כשהוא צריך אותי יותר מתמיד. אני מרגישה את זה בחיבוק שלו, ובדרך שבה מצמיד את שפתיו אל שערי, הוא צריך אותי.
״אני לא רוצה שתסכן את עצמך עם האנשים האלה, בבקשה אל תלך...״ אני מחזיקה בחולצתו, ומתחננת אליו שלא יסכן את עצמו.
״ששש...״ הוא מרגיע אותי, ונושק על שפתיי בעדינות, כשאצבעותיו מלטפות את פניי בעדינות.
״כמו שאמרתי, האנשים האלה מפחדים ממני. אני יודע את זה, הם יודעים את זה וסיימון יודע את זה. זאת הסיבה שבגללה הוא בא לפה מבלי לפחד שהם יתפסו אותו, הם יודעים שאם הם נכנסים לפה זה הסוף שלהם. אני זה שמסכן אותם, ולא להפך.״ אני לא יודעת אם לפחד יותר או לפחד פחות. למה שעבריינים יפחדו מג׳ייקוב?
ג׳ייקוב מבין על מה אני חושבת, וממהר להסביר את עצמו.
״אני לא אשקר לך, עשיתי דברים שגרמו להם לפחד ממני. לא דברים אלימים, אני לעולם לא אעשה לאנשים מה שעשו לי.
״יש לי קשרים בכל המקומות שבהם אני צריך קשרים, הם יודעים שאני יכול לקחת מהם הכל עם שיחת טלפון פשוטה. אני לא כמוהם, אני פשוט חכם יותר, ו..אממ.. מבוסס יותר.״ הוא מעביר את ידיו בשיערי וחיוך רך מופיע על פניו כשהוא רואה שאני עדיין דואגת. הוא נושק על מצחי שוב, ועוזב אותי כדי ללכת לחדר ארונות.
״אז מה תעשה עכשיו?״ אני שואלת והולכת אחריו.
הוא מזיז את הקולבים עם החולצות המגוהצות שלו, עד שאני יכולה לראות כספת גדולה בתוך הקיר.
הוא מקליד את הקוד הארוך, ומוציא מהכספת שקית גדולה. אני פוערת את שפתיי כשאני שמה לב לכמות המזומנים שיש בה.
ג׳ייקוב סופר כמות עצומה של כסף, שם את השאר בשקית, ומחזיר אותה לכספת.
״אין לי זמן להסביר, תנעלי אחרי. אל תדאגי, אני חוזר בעוד כמה דקות.״ ובמילים אלו הוא נושק על שפתיי נשיקה קטנה וארוכה, יוצא מהדלת עם סיימון, ומשאיר אותי מתה מדאגה. ספק מהאנשים המחכים לו למטה, וספר מהרעיון המטורף הזה שהוא צריך להרחיק אותי ממנו.