chapter nineteen

684 52 1
                                    

Feelings that come back,are feeling that never left

"ראיתי את אלינור מתלבשת״ רוי הודה לבסוף לאחר דקות ארוכות של שתיקה והשפיל את מבטו.
״אתה מה?״ בן שאל בקול מאופק,מרגיש את עצביו מבעבעים בגופו.
״אני לא התכוונתי,אני נשבע״ הוא מיהר להסביר.
"היא החליפה חולצה והייתי בטוח שהיא סיימה אז הסתובבתי" הוא מיהר להסביר,מפחד שחברו יכעס עליו.
״יש לה מן סימנים כאלה על הבטן״ רוי מלמל וכאילו ניסה להיזכר בשמם.
״סימני מתיחה״ הוא נזכר לפתע.
״כן..ראיתי״ בן מלמל בחוסר נוחות וגירד בעורפו.
״למה יש לה את זה?,זה די מכוער״ רוי אמר בטון סתמי.
״כי היא עלתה במשקל אני חושב״ בן ענה וקיווץ את גבותיו מעט,לא באמת יודע או מרגיש בנוח לדבר על זה.
״וזה באמת די מכוער״ הוא אמר במעט בושה.
״אז כאילו בגלל שהיא די מלאה אז יש לה את זה?״ הוא שאל בבלבול.
בן הנהן "אני חושב" .
״וזה עובר?״ הוא שאל שוב בסקרנות.
״אני לא יודע״ הוא מלמל ונשכב על המיטה של אלינור.
רוי הנהן ונשכב על המיטה לידו.
״זה די מוזר להיות עם מישהי שיש לה את זה לא?״
הוא שאל את בן שעצם את עיניו בעצב.
״אני מניח,אבל זה תלוי,יופי או אופי״ הוא מלמל בשנית.
אלינור יפייפיה לדעתו,גם מבפנים וגם מבחוץ.
״שנינו יודעים שהדבר המרכזי אצלנו בקליפורניה זה יופי״ רוי אמר והתרומם.
״על זה אין וויכוח״ בן הגיב וחייך חיוך קטן כשחשב על עיניה היפיפיות של אלינור.
הם המשיכו לדבר,להעביר עליה ביקורת,בזמן שהם לא יודעים,שבצד השני של הדלת יושבת ילדה עם עיניים שחורות,שדומעות ללא הפסקה,ילדה שבזה הרגע וויתרה,ילדה שלא רוצה להילחם עוד.

until our lips meet againWhere stories live. Discover now