until our lips meet again

chapter twenty four

How many suicides does it take for people to realize the shit they say hurts.

"מלאך שלי״ היא שמעה לחישה שקטה.
היא הרגישה רטיבות על שפתיה,משהו רטוב שנפל על שפתייה העבות.
היא הרגישה את אגודלו על שפתיה,הוא העביר את אגודלו על שפתייה הרכות,מוחה את הדמעה שזלגה מעיניו.
״קשה לי ככה,כשאת לא זוכרת אותי״ הוא מלמל ונשק למצחה.
היא לא רצתה לפקוח את עיניה,היא הקשיבה לו,נצרה את מגעו בזכרונה,את מילותיו היפות,היא הרגישה כאילו זה נועד להיות.
״התגעגעתי אלייך מאוד״ הוא מלמל ומשך באפו.
״אני מפחד ממה שיקרה כשתזכרי בהכל,בכל מה שהיה בנינו,בכל מה שעשיתי לך״ הוא אמר וגוש הדמעות רק גדל בגרונו.
״אני לא יודע מה הולך להיות מעכשיו״ הוא התחיל בשנית.
״רוי ואני לא נחזור להיות אותו הדבר עכשיו..כשגם הוא מאוהב בך״ הוא מלמל ונאנח,חושב על גורל החברות שלהם.
מילותיו חילחלו למוחה וגרמו לה לבלבול רב, מה זאת אומרת ׳כשגם רוי מאוהב בך׳ היא חשבה בבלבול.
מי עוד אוהב אותה?,מוחה החל להסתחרר מרוב שאלות,אבל עדיין,היא לא רצתה לפקוח את עיניה,כי היא ידעה שלפקוח את העיניים אומר לחזור למציאות,מציאות שבה היא לא יודעת מי זה בן,או רוי,מציאות שבה היא ניסתה להתאבד.
״את זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו?,בחוף הים״ הוא גיחך והמשיך.
״ברור שאת לא זוכרת״ הוא מלמל.
״בדיוק גילית שהמאור הזה בגד בך עם החברה הכי טובה שלך וברחת לשם״ היא זכרה את זה,היא זכרה לאן ברחה.
״הייתי שם עם אנני,אני זוכר כמה סרטים היא עשתה לי על זה שגירשתי אותה״ הוא צחק מעט והיא דמיינה את חיוכו המלאכי במוחה.
״אני זוכר שחשבתי לעצמי מי לעזאזל יפגע בך,את כזאת קטנה ועדינה״.
דיבורו החשיד את אלינור,הוא דיבר על מישהו שאוהב אותה,בסתר ליבה היא קיוותה שזה הוא,שבן אוהב אותה,כי הייתה לה מן תחושה כזאת,שכשתיזכר פתאום תבין שגם היא אוהבת אותו.

שרה ,קרלוס,רוי ואמה ישבו מחוץ לחדרה בבית החולים,היא ישנה ובן היה בבית הספר,אמו הכריחה אותו,שלושה ימים הוא ישב ליד מיטתה,לא אכל,התקלח והלך לבית הספר,במשך שלושה ימים הוא רק דיבר אליה.
היא לא רצתה,לא פקחה את עיניה.
בכל פעם שנכנסו לדבר איתה,היא עצמה את עיניה ושיחקה ישנה,היא לא ידעה אפילו למה,היא פשוט לא רצתה לדבר עם אף אחד,אבל היא כן נהנתה להקשיב,הם דיברו איתה,אמה סיפרה לה בדיחות שגרמו לה כמעט לצחוק בקול,שרה וקרלוס נשארו בעיקר בחוץ,אבל כשנכנסו שרה ליטפה את פניה ומלמלה כמה יפיפיה היא.
רוי דיבר איתה בלי סוף,הוא סיפר לה איך נפגשו,איך שרו יחד,איך דיברו יחדיו דקות ארוכות,אבל בדיוק כמו בן,הוא לא סיפר לה למה בדיוק הם רבו,את הדברים הרעים,הוא ניסה לגרום לה להיזכר,אבל רק בדברים הטובים.
השעה הייתה אחת בצהריים,ואלינור הייתה לבדה,כולם היו צריכים ללכת לעבודה ולבית הספר,למען האמת היא אהבה את השקט,הוא נתן לה זמן לחשוב.
היא חשבה על כל מה שבן סיפר לה,על איך שנפגשו לראשונה,היא ניסתה כל כך להיזכר.
בראשה חלפו תמונות,מילים,רגשות,הכל חלף כמו סרט נע במוחה.
״מישהי פה מקנאה?״ היא שמעה את קולו המתגרה של בן בכניסה לחדרה.
״ברור,כי מי לא רוצה ליהיות בת זוג של בוגד ושקרן״ היא אמרה והניחה את הדברים על המיטה,מסתובבת אליו בכעס.
״אני לא בוגד,ובחיים שלך אל תגידי לי שקרן״ הוא אמר וכעס נשמע בקולו.
״אה כן?,אז איך בדיוק לקרוא לך?,לא יודעת בוא נחשוב ביחד איך קוראים למישהו שבוגד בחברה שלו ושיקר לי בפנים״ טון קולה עלה ממילה למילה.
״שקרן״ הטיחה בו.
״רק לפני שעה נישקת אותי וכבר הלכת אליה,אני שונאת אותך,אתה שקרן ובוגד״
הזיכרון פרץ ממוחה של אלינור,גורם לדמעות לזלוג מעיניה ולכאב ראש לתקוף אותה,שנייה לפני שזיכרון נוסף פרץ ממנה.
״שמנה,את מסתירה לנו את הדרך״ בן צעק וגרם לגל צחוק חדש לעלות,כולם באוטו צחקו חוץ מאחד,נער שישב במושב הקדמי ליד בן,שחייך אליי חיוך קטן,בבירור מופתע מהתנהגות חבריו.
״אני שונאת אותך״ הנערה צעקה בקול רועד והבחינה במשהו בפניו שנשבר.
הוא חייך חיוך זדוני ונסע משם,גורם לעוד מים להישפך על בגדייה הסחוטים ממילא.