until our lips meet again

chapter forty seven

I can see the way you look at him,I know because you used to look at me that way,and believe me,that hurts so bad.

השיר של עידן עמדי העיר את אלינור לבוקר יום שבת כשמישהו חייג אליה.
״הלו״ קולה הצרוד ענה לטלפון וחיוך נפרש על פניה שקולו של דניאל נשמע מהקו השני.
״בוקר טוב יפה״ הוא בירך אותה והחיוך נשמע בקולו.
״בוקר״ היא איחלה בתגובה ופיהקה.
״התקשרת מסיבה מסויימת או שפשוט רצית לשמוע את הקול שלי על הבוקר?״ היא שאלה בציניות לאחר שניות ארוכות של שתיקה.
״רציתי לשאול אם את רוצה לעשות משהו היום״ הוא שאל והמבוכה נשמעת בקולו.
״בטח למה לא״ היא השיבה במשיכת כתפיים וליבה החל לפעום בחוזקה.
״רוצה ללכת לסרט?״ הוא שאל והיא עיקמה את אפה.
״לא ממש״ היא הודתה.
״גן חיות?״ הוא שאל בהתלהבות ואלינור הרגישה רע לבאס אותו.
״לא ממש״ היא השיבה בשנית.
״ים?״ הוא הציע וחיוך נפרש על פניה.
״כןןןןן אני אוהבת את הים״ ההתלהבות בקולה הצליחה לשמח את דניאל שבסך הכל רצה לבלות איתה יום שלם.
״סגור,אאסוף אותך עוד שעה תתארגני״ הוא הודיע והיא המהמה ורצה להתארגן.
היא בחנה את שני בגדי הים שהיו אחוזים בידיה,אחד שלם והשני ביקיני שהתחתון שלו מסתיר את הבטן.
היא עיקמה את אפה כמו שתמיד עשתה כשלא מרוצה ממשהו וזרקה את הביקיני על הרצפה בעצבים.
צפירות שנשמעו מבחוץ גרמו לאלינור לקפוץ בבהלה ולהכניס את קופסאת הפירות לתיקה במהירות האפשרית.
היא פתחה את דלת האוטו ונשקה לדניאל ללחיו המחוספסת מעט בזמן שחיוך גדול טיפס על פניו.
״שלום יפה״ הוא בירך אותה והיא חייכה חיוך מובך.
״שלום חנפן״ היא החזירה והוא צחק צחוק ששבה את ליבה של אלינור.
״לא חנפן,אומר את האמת״ הוא השיב והיא הסמיקה והמהנה בראשה בזלזול.
שיר של עידן עמדי החל להתנגן ברדיו וחיוך גדול נפרש על פניה למשמע קולו של הזמר האהוב עליה.

״לאט אני אשכח,
את כל הרע הזה,
את העיניים שלך, שלימדו אותי הרבה.
עד אז אלבש כל יום
פרצוף יפה עם אלף חיוכים,
בסוף כולנו משקרים.

לאט אני אשכח,
את הייאוש הזה,
עם כל סיגריה, נשאף עמוק אל תוך הלב.
עד אז אומר כל יום
מחר זה יעבור לי בוודאי,
הלוואי שכבר יבוא מחר.

אולי בסוף הדרך,
אני אהיה אדם אחר,
יותר פתוח, פחות נוטה להסתתר
ואת תבואי אליי,
את תחייכי, תגידי,
שניצחנו את הכל
שמעכשיו מגיע טוב.
ושם בסוף הדרך,
אני אחזור להאמין,
באהבה אחרת, אתעקש להיות תמים
כמו שהיית אומרת שזה עושה את ההבדל,
עד אז אלמד להסתגל, אמצא חיים ואתרגל,
שאין אותך.

לאט אני אברח
מהמרירות הזו,
פרשה כנפיים לימדתי אותה לחיות.
ֿעד אז ארוץ כל יום,
אתיש עצמי עד שאכנע,
בגוף עייף נפש שקטה.

אולי בסוף הדרך,
אני אהיה אדם אחר,
יותר פתוח, פחות נוטה להסתתר
ואת תבואי אליי,
את תחייכי, תגידי,
שניצחנו את הכל
שמעכשיו מגיע טוב.
ושם בסוף הדרך,
אני אחזור להאמין,
באהבה אחרת, אתעקש להיות תמים
כמו שהיית אומרת שזה עושה את ההבדל,
עד אז אלמד להסתגל, אמצא חיים ואתרגל,
שאין אותך.״

אלינור סיימה לשיר ודמעה קטנה וכמעט בלתי נראית ירדה במורד לחייה כשחשבה על המשפט האחרון של השיר שהעלה את כל הזכרונות על בן.
״את שרה מושלם״ דניאל אמר כמהופנט וחיוך ביישני עלה על פנייה.
״על מה השיר?״ הוא שאל במעט סקרנות.
״אני לא ממש יודעת להסביר״ היא הודתה.
״לדעתי זה שיר על זוג שהיה להם המון רע ובסוף הם וויתרו ונפרדו,הוא מאוד מתגעגע אליה,הוא רוצה שהיא תחזור ותגיד לו שהם התגברו על הכל למרות שהוא יודע שזה לא יקרה כי זו סוף הדרך,ואחרי שעבר הזמן הוא רוצה למצוא אהבה אחרת אבל קשה לו בלעדיה,קשה לו שהיא לא לידו והוא לא יודע איך להסתגל לזה,אבל הוא יודע שבסוף הוא יצליח להתרגל ולמצוא חיים אחרים למרות שהיא כבר לא לידו״ היא סיימה את פרשנותה לשיר ודניאל חייך חיוך עצוב מעט כשידע שהיחיד שבמחשבותיה הוא בן.