until our lips meet again

chapter fifteen

One day i will run,one day they won't hurt me anymore.

השעון הורה על השעה 12 בלילה.
אמה הלכה לפני שעתיים והבטיחה שתתקשר אל אלינור דבר ראשון מחר בבוקר.
היא שכבה במיטתה כשעיניה נעוצות בתקרה,מעט אדומות מהדמעות שהפסיקו לזלוג רק דקות ספורות קודם לכן.
היא חשבה על בן,הוא לא חזר הביתה עדיין,היא ידעה שזה לא עיניינה.
היא ידעה שהוא יעזוב,כולם עוזבים בסוף.
דלת חדרה נפתחה כאילו כסימן ועיניה נעצמו מעצמן,היא ניסתה לשחק את עצמה ישנה.
״מלאך שלי״ היא שמעה לחישה מצידה הימני ויכלה להרגיש את המיטה שוקעת תחת משקלו.
״אני מצטער״ הוא דיבר כל כך בשקט.
״לא התכוונתי לפגוע בך״ הוא המשיך בלחישה.
״אני לא יודע איך מתנהגים כשמאוהבים,אני לא בנוי לזה,לזוגיות״ הוא המשיך.
״ואז את הגעת,צוציקית בכיתה י״ הוא גיחך מעט ונשם עמוק.
״את כל כך יפה״ הוא לחש והיא יכלה להרגיש את נשימותיו החמות על צווארה.
״אני מצטער״ הוא לחש,משיכת אף נשמעה מכיוונו.
״אני רוצה להשתנות,בשבילך,אבל אני לא יכול,אני מצטער אלינור״ הוא לחש והניח נשיקה ארוכה על מצחה,ויצא מהחדר,מותיר אותה המומה ממילותיו.
״הלו״ היא ענתה לטלפון המצלצל בשעה שמונה בבוקר,בבירור לא רוצה לדבר יותר מידי.
״לא התגעגעת אליי?״ קולה המשועשע של אמה נשמע מהצד השני.
״כן אבל לא בשמונה בבוקר״ אלינור מלמלה שוב ועצמה את עיניה.
״אז אני מצטערת לאכזב אבל את צריכה לקום אנחנו הולכות לבית קפה שאני אוהבת״ ההתלהבות שבקולה הייתה גורמת לה לצחוק אם היא לא הייתה כל כך עייפה.
לפתע צרחה נשמעה וגרמה לה לעוף מהמיטה בבהלה.
״בסדר בסדר אני קמה״ מלמול לא מובן נזרק מכיוונה לאמה שצרחה לה באוזן.
״משוגעת״ היא אמרה בלחש.
״שמעתי את זה״ היא החזירה.
״אני שמחה בשבילך״ אלינור אמרה ביובש וקמה מהמיטה.
״אני מגיעה עוד חצי שעה,לאב יו״ היא אמרה בשמחה ונתקה,גורמת לה להאנח בשקט ולקום מהרצפה הקרה.
היא יצאה מחדרה בשקט,סוגרת את הדלת אחריה,משתדלת לא להעיר את האנשים שעוד ישנים בבית.
דלת חדרו של בן הייתה פתוחה במעט וסקרנותה של אלינור פעם נוספת גברה עליה וגרמה לה להציץ מעט פנימה.
המיטה שלו הייתה מבולגנת,אך הוא לא היה שם,מה שגרם לה לכווץ את גבותיה בבלבול.
״נהנת להציץ?״ קולו נשמע לפתע כל כך קרוב אליה מה שגרם לנערה לקפוץ ולהסתובב באחת,כך שפניה קבורות בחזה השרירי שלו.
״אני מצטערת״ היא מלמלה וניסתה להשתחרר.
״גם אני״ הוא אמר לאחר שניות ארוכות של שתיקה מביכה.
״אלינור אנ-״ הוא התחיל להגיד אך הנערה קטעה אותו,לא מעוניינת לשמוע מה יש לו להגיד.
״לא״ אמרה ודחפה אותו לאחור.
״לא,אם באמת היה אכפת לך ממני לא היית עושה את זה״ טון קולה גבר מעט עם כל מילה.
״נכון,אז זה אומר שלא אכפת לי ממך״ הוא אמר בסתמיות וזרק חיוך מרושע.
״ידעתי את זה״ העצב נשמע בקולה בבירור,לא משנה כמה ניסתה להסתיר זאת.
״אני לא חייב לך כלום״ הוא אמר,כל מילה מכאיבה לה יותר ויותר.
״נכון״ היא השפילה את ראשה.
״אז אל תצפי לכלום״. הוא המשיך.
״אני לא מצפה״ היא החזירה לו והרימה את ראשה,עיניו הירוקות ננעצו בעינייה השחורות וגרמו לליבה להישבר,הלב שלה נשבר כבר,ועכשיו שוב,ובכל מילה שאמר ליבה נשאב לתוך חור שחור,רסיס אחר רסיס,וכל מה שיגיד בהמשך רק ישבור אותו יותר,עד שישאר מליבה רק חור,חור שפעם היה לב שמח.