until our lips meet again

chapter twenty one

And when the tears came down on your face,my heart broken a little bit,and when i understand it was because of me,my heart broken a lot.

אלינור נכנסה לבית הספר במעט חשש,מחפשת בעיניה את המזכירות,אמה מאחרת היום ולכן תצטרך להסתדר לבדה עד שתגיע.
היא התקדמה בביניין הגדול שתלמידים רבים מילאו אותו מכל כיוון,כשבליבה נושאת תפילה לכך שהשנה הזו תיהיה טובה,טובה יותר מהשנים עברו.
״צריכה עזרה?״ שמעה קול בעברית מה שגרם לה להסתובב בבלבול.
היא גלגלה את עינייה ורצה משם בשנייה שראתה מאחוריה את רוי ובן שנראו נבוכים מעט,האשמה על פניהם נראתה בברור אבל לאלינור זה לא שינה,היא מתכוונת להתחמק מהם בכל הזדמנות שתיהיה לה.
היא רצה עד שהתנגשה במשהו מוצק והתגלגלה בחוזקה על הרצפה,ממלמלת קללה עסיסית בעברית.
הנער שמולה הביט בה בבלבול ברור,לא מבין מהי השפה המוזרה שדיברה בה.
״סליחה״ היא מלמלה ונעזרה בידו של הנער כדי לקום.
״זה בסדר״ הוא החזיר לה בחיוך קצת מרוחק.
״הכל בסדר?״ היא שאלה בחשש.
״אני מצטער״ הוא מלמל והיא לא הבינה על מה,עד שהרגישה את ידו הגדולה של בן על כתפה.
״בוגד״ היא רשפה לעברו והסתובבה,כשעל פניה הבעה ריקה,שבשנייה השתנתה לפחד.

בן הרים את הטלפון שלו מהשידה וחייג לרוי במהירות.
"הלו" קולו הישנוני של רוי בקע מהצד השני.
"מה אתה מפגר אתה עדיין ישן?" בן אמר בלחץ ורגלו רעדה מעצבים.
"אני?,מה פתאום אני כבר כמעט מוכן" הוא אמר ובן יכל לשמוע אותו קופץ ממיטתו בכדי להתלבש.
"כן בטח,בקיצור תקשיב,אלינור שמעה אותנו אתמול,היא שמעה כל מה שאמרנו"בן אמר במהירות כשהמילים מתבלבלות בפיו.
רוי הרגיש את הלחץ מתפשט בגופו,הוא לא יכול לאבד אותה.
היא בטח שונאת אותו.
"לא יכול להיות" הוא מלמל לעצמו ובן יכל לשמוע בקולו שכמעט ובכה.
"תתלבש מהר,ותביא את הקמח" בן אמר וניתק במהירות לפני שרוי יספיק להגיב,הוא קם מהמיטה ופנה לכיוון המטבח,הוא ידע מה הוא הולך לעשות.
בן החליט בליבו החלטה כואבת,הוא יגרום לאלינור לדבר איתו,גם אם לא במובן שהוא רוצה,וזאת הסיבה שכשאלינור הסתובבה,בידיו של בן הוחזקו ביצים,ובידו של רוי הוחזק הקמח,היא תדבר איתם,גם אם לא בצורה שרצה.
לאלינור הכל עבר בהילוך מהיר,הביצים הרבות שנשברו על ראשה ביחד עם הקמח שגרם לפניה ליהיות לבנות,צחוק התלמידים שנשמע מכל עבר והדמעה הבודדה שירדה על לחיה שנייה לפני שפתחה בריצה לכיוון ביתה,היא לא מתכוונת להישאר שם.
אלינור נכנסה כשכאב חד פילח את אזור ליבה.
היא סבלה כל חייה,גם אם אף אחד לא יודע,היא ניסתה לגמור הכל פעם,ניסתה ולא הצליחה,כי בשנייה האחרונה תפסו אותה.
ועכשיו,כשאין אף אחד בבית היא יכלה לעשות זאת,לגמור עם הכאב.
וזו הסיבה שאלינור ירדה במדרגות לכיוון ארון התרופות,מוציאה משם קופסאות שונות של כדורים,ובדיוק כמה שניות לפני שנפלה לעלטה,כל מה שהיה על פנייה היה חיוך,שלאט לאט נמוג כשנפלה באפלה.