until our lips meet again

chapter twenty

I felt too much,that I started to feel nothing.

אלינור קמה לבוקר של בית ספר,בית ספר חדש.
היא התקדמה למקלחת שבחדרה והסתכלה על פניה העייפות,עיניה הנפוחות מעט ובשפתייה מלאות החתכים שהיא בעצמה יצרה.
היא הורידה את חולצת הלילה הארוכה שלבשה וחשפה בידה הימנית צלקת ארוכה ודהויה,כזאת שבקושי רואים,צלקת שמזכירה לאלינור את הסבל שעברה ואת הכאב שגרמה לעצמה.
היא התלבשה,בבגדים רחבים כמובן ושמה שפתון מבריק על שפתייה,שמסתיר את החתכים ששרפו.
היא לקחה את הטלפון שלה מהמטען ונכנסה לוואצאפ,לענות לאמה ששלחה המון הודעות מרוגשות לקראת תחילת השנה.
היא יצאה מהחדר עם התיק החדש שקנתה והתקדמה שני צעדים,עד שנפלה.
״אני מצטער״ בן אמר בחיוך והושיט את ידו לכיוונה.
היא העיפה את ידו וקמה לבדה,לא מוכנה לקבל עזרה מהבחור שהרס את ליבה.
״בוקר טוב גם לך״ הוא אמר וקיווץ את גבותיו בבלבול.
״נסיכה הכל בסדר?״ הוא שאל כשהיא לא הגיבה.
היא הרימה את מבטה אליו,עיניה מלאות בדמעות חמות שזלגו לבסוף על פניה,היא עצמה את עיניה בכאב והסתובבה לכיוון המדרגות,לא מגיבה לקריאותיו החוזרות של בן שתעצור.
בן עמד במעלה המדרגות,גבותיו מקווצות ושפתו התחתונה בין שיניו.
הוא הבין,הוא ידע.
הוא ידע שהיא שמעה,הוא ידע וזאת הסיבה שדמעה קטנטנה זלגה במורד לחיו,דמעה שלא ירדה במשך כמה שנים.
הוא אהב אותה,גם אם לא רצה להאמין בזה,אבל הוא אהב אותה,וזאת הסיבה שהלב שלו החסיר פעימה כשבכתה,וזאת הסיבה,שבשנייה שראה את הדמעות על לחייה התחרט על כל מה שאמר אתמול,כי אלינור יפיפה,והדבר האחרון שרצה אי פעם היה לגרום לדמעות לרדת מאותן עיניים שרודפות את דמיונו מהשנייה הראשונה שפגש אותה בחוף הים.