until our lips meet again

chapter thirty nine

Sometimes its better to be alone,nobody can hurt you.

בן שכב במיטתו כשעיניו דומעות ונשימתו כבדה מתמיד.
היא לא עונה לו,לא רוצה לדבר איתו,הוא לא יכל להוציא מראשו את המבט השבור שלה כשראתה אותו ואת זואי.
הוא שכב במיטתו כשהמחשבות על כמה טיפש הוא יצא לא עוזבות אותו לרגע.
צעקה מיוסרת נפלטה מפיו כשהדמעות ממשיכות לזרום.
הוא תפס את חזהו בכאב וצעקות מיוסרות נפלטו מפיו.
הכאב היה כה חזק עד שיכל להרגיש אותו ככאב פיזי.
הוא שנא את אלינור,שנא אותה על איך שגרמה לו להרגיש,על איך שגרמה לו לבכות ולהישבר כמו תינוק.
הוא שנא אותה על כך שהייתה חייבת להגיע לחוף הים בדיוק באותו זמן כמוהו ועל כך שהייתה כל כך יפה.
הוא שנא אותה על כך שגרמה לו להתאהב בה בלי רצונו.
הוא שנא אותה כי שברה את הלב שלו.
הוא שנא את אלינור כי היא הילדה המדהימה ביותר שפגש.
הוא שנא אותה על כך שהוא לא מסוגל לדמיין את החיים שלו בלעדיה.
הוא שנא אותה כל כך בגלל שאהב אותה יותר מאת החיים שלו.
הוא שנא אותה כי רצה להתחתן איתה,שהיא תיהיה אישתו והאמא של ילדיו.
הוא שנא אותה כי אהב אותה יותר מאת חייו.
"אני אוהב אותך" הוא צרח לתיקרה ואחז בליבו כשהתייפח.
"אני אוהב אותך כל כך"

אלינור ישבה בפינת חדרה כשרגליה מקופלות ומתרטבות מהדמעות שזולגות ללא הפסקה.
היא יכלה להרגיש את הכאב הרב שבחזה שלה שפועם ללא שליטה.
היא אוהבת אותו כל כך.
"אני אוהבת אותך" היא לחשה לתיקרה הלבנה,כמעט כאילו שמעה את הצרחה של הנער מקליפורניה,שמתייסר מכאבים בחדרו.