השומר מהצללים

פרק 1- התאונה

הנסיעה עברה לה בדממה ובאיטיות מייסרת מכמות הפקקים שבכביש.
כל האנשים באוטובוס המחניק הזה היו עסוקים בענינייהם ונראה שרק אני ניסיתי לגבור על הבחילה שאיימה לתקוף אותי.
אבא ואמא ישבו במושב שלפניי כשהם צופים במסך הטלפון של אבא שמראה להם את הסרטון שדוד נח שלח להם.
"עוד כמה זמן נשאר?" שאלתי את אמא, היא הסתובבה אליי והעיפה מבט לשעון שבידה "בערך חצי שעה, נח שלח לאבא סרטון של הילדות שלו, רוצה לראות?" הציעה לי אבל הנדתי את ראשי לשלילה.
"אני אראה אחר כך, שלא אקיא פה באוטובוס" 
אמא הינהנה בהבנה וחזרה להסתובב להביט במסך הקטן שהראה לה סרטון בצבע שחור ולבן.
דוד נח הוא אח של אבא, שדרך אגב ברגע זה אנחנו בדרכינו אליו בשביל לאחל לו מזל טוב לכבוד אירוסיו.
נח התחתן לפחות ארבעה פעמים (ויש מצב שיש אולי עוד כאלה שלא ידעתי עליהן), אבל זה אף פעם לא החזיק מעמד. תמיד יצא לי לתהות איך עדיין יש בחורות שמאמינות שאצלהן זה לא יקרה...
זה לא שהוא עושה זאת מכוונה רעה, אלא פשוט לא מסוגל להתחייב למישהו יותר מידי, והבעיה העיקרית היא שהוא אינו מודע לכך במיוחד...
למזלו הרב אבי היה מחובר אליו קשות ולא משנה מה היה עושה הוא היה תומך בכל צעד בחייו גם אם היה שגוי ביותר.
נח הוא האח הקטן של אבי, וכרגע נראלי בסביבות גיל שלושים וחמש, קטן מאבי בערך בחמש שנים.
הנסיעה המשיכה והבטתי בנוף שהראה החלון המטונף של האוטובוס הישן.
הסתכלתי על החלון של הנהג שהיה הרבה יותר גדול ונקי אבל משהו לחד את עיניי לפתע.
מצד ימין הייתה משאית שנראה שהנהג נראה מתוח ולא מרוכז.
הייתה לי הרגשה רעה לגביו ולפני שהספקתי לומר מילה נשמע קול חבטה והמשאית התנגשה באוטובוס שהנהג כנראה איבד שליטה עליה.
צעקות החלו להישמע מסביב וכל אחד עזב את עיסוקיו ומיהר להביט במשאית בבהלה.
"הנהג תיסע!" הבחור שישב במושב לידי, ג'יימי, צעק לעבר הנהג אבל כבר היה מאוחר מידי, היינו לכודים בין המשאית לתהום.
בחורה גבוהה צרחה בבהלה "הנהג משאית התעלף שם!"
המשאית התנגשה שוב באוטובוס והפילה אותו לתהום שבצד הכביש.
                     ~•~•~•~°~•~•~•~
קול צפצוף נשמע, והרגשתי שאני מתעוררת בהדרגה משינה עמוקה.
פקחתי באיטיות את עיניי ובקושי הצלחתי להתרגל לאור החזק שבחדר.
ניסיתי להיזכר מה קרה אתמול אבל ראשי בגד בי והחל לפעום בחוזקה מבלי לתת לי לחשוב.
הבטתי סביבי וגיליתי שאני כלל לא בחדר שלי.
חדר לבן, מכונות לידי, מיטה גבוהה, ועליי חלוק של...
בית חולים.
מה אני עושה פה?
ניסיתי להאחז בזיכרון אבל מוחי היה ריק ולא הצלחתי לעכל את מה שקורה.
אז פשוט עשיתי מה שתמיד מרגיע אותי בשלב של בילבול, התחלתי לחשוב על עובדות שאני בטוח זוכרת-
אני קייטי סמית', הבת של סטיב ולאורה סמית'...
ההורים שלי.
זיכרונות על הנסיעה שהייתה אתמול הגיעו אליי לאט לאט ולפתע ניזכרתי בהכל.
הנסיעה עצמה, הנהג משאית, הצרחות של האנשים, ההתנגשות השניה והנפילה לתהום.
החזרה להכרה לאחר שהאוטובוס כבר סיים את הנפילה. 
מוות מסביב. דם. קולות של אמבולנסים. קולות של כאב.
קולות של אובדן.
ההורים שלי שוכבים בערך שני מטר לידי על אדמה שמכוסה בדמם.
לא שמתי לב שצרחתי עד שאישה עם בגדי אחות פתחה את הדלת במהירות ומיהרה לקרוא למישהו שהיה במסדרון.
"היא התעוררה!" היא צעקה לו והיא והרופא נכנסו.
האחות עם שיער חום ארוך שאסוף בצמה ומשקפיים מרובעות קטנות על עינייה, ולידה רופא עם שיער מאפיר שנראה שגם אם ישתה עשר כוסות קפה עדיין ישאר עייף.
הרופא פנה אליי ראשון בחביבות.
"שלום קייטי אני דוקטור האנטר, אני הרופא שלך. איך את מרגישה?"
איך אני מרגישה? מבולבלת? עצובה? כועסת? מדוכאת?
אני בעצמי לא יודעת...
"אני מבין שאת עדיין בהלם ו..." הוא בא לומר אבל קטעתי אותו.
"כמה זמן אני פה?" שאלתי בקול צרוד והרופא סימן לאחות להביא לי כוס מים.
"בערך שבועיים" הוא ענה ועיניי נפערו בהלם.
מה? איך זה יכול להיות?
"את נפגעת פגיעת ראש, חתך בבטן שתפרנו לך, ועוד כמה חבלות ומכות שחטפת שם, אבל הצלחנו לטפל בזה חוץ משלוש צלקות הכל בסדר. יש לך המון מזל."
"אנשים מתו?" 
"היו ארבעים ושלושה נוסעים באוטובוס, עשרים ושניים נהרגו, חמש עשרה נפצעו קשה וכל השאר בינוני, אנחנו לא יודעים איך זה קרה אבל את היחידה שנפצעת יחסית קל לעומת השאר"
ניזכרתי בכל האנשים ששכבו מתים או פצועים על האדמה ליד האוטובוס שנראה כמו גורטאה שעברה בסרט של הענק הירוק, מתוך כל האנשים אני נפצעתי קל. למה?
"קייטי את זוכרת משהו מלפני שאיבדת הכרה?" הוא שאל והמראות של כל מה שהיה חזר אליי שוב.
"כן" מילמלתי בלחש.
"מה את זוכרת?" 
"הכל"
האחות חזרה עם כוס מים ונתנה לי לשתות, לקחתי את הכוס מידה ולגמתי את המים בשקיקה.
"את זוכרת פרטים על עצמך? שם משפחה? שמות של הורים? קרובי משפחה?" הוא כנראה רצה לבדוק אם הזיכרון שלי נפגע.
חזרתי על מה שאמרתי לעצמי לפני כן כשהתעוררתי.
"אני קייטי סמית', הבת של סטיב ולאורה סמית'. היינו בדרך לדוד נח עד ש..." נעצרתי כשהבנתי את השאלה שעדיין לא שאלתי.
"איפה ההורים שלי?"
הרופא הביט בי במבט מלא עצב וחמלה, וכבר ידעתי מה הוא הולך להגיד.
"קייטי, התאונה הזאת הייתה קשה מאוד ו..." הוא ניסה להגיד את זה באיטיות כדי שלא אתעלף או אשתגע אבל כבר ידעתי את האמת.
"הם מתים, נכון?" שאלתי והרגשתי שאני נשברת מלומר זאת.
הוא הינהן באישור לדבריי.
נשימתי רעדה כששמעתי את האמת הכואבת, למרות שידעתי שזאת בתוך תוכי, עדיין הייתי צריכה שמישהו יאשר לי את זה.
כל הרגעים שלי עם הוריי חזרו אליי. הצחוקים, הריבים המטופשים, השיחות בשבת. כל זה נגמר.
"את בטח צריכה זמן לעכל את מה שהיה" הוא מילמל והינהנתי בחיוב.
"בסדר, אני בחוץ אם תצטרכי משהו. עוד מעט תגיע עובדת סוציאלית שתסביר לך את כל מה שאת צריכה לדעת. עד אז תמשיכי לנוח"
"בסדר" הצלחתי להוציא בקול רועד והוא יצא מהחדר.
חשבתי על פניה של אימי, על הפנים שמעכשיו אראה רק מתמונה.
היא לא תהיה כשיהיה לי חבר ראשון, לא כשאסיים לימודים והיא תעמוד ותימחא לי כפיים בגאווה כשאני מקבלת תעודה.
היא לא תיהיה כשאתחתן, לא תלווה אותי שם ותספר לי איך גם היא הייתה לחוצה כשהיא התחתנה עם אבא.
היא לא תלווה אותי בלידה, לא תכיר את הנכד הראשון שלה.
אולי כן אפשר לראות משהו מלמעלה, אבל אולי בכלל ברגע שאתה מת אתה נכנס לתוך חיים אחרים ומתחיל מחדש מבלי לזכור את האנשים מהחיים הקודמים.
שמתים מגעגוע.
הזדקפתי במיטה ולפתע ראיתי צל של מישהו בקיר לידי.
הסתובבתי מייד לאחור וזיהיתי בחור בסביבות גיל העשרים עם חליפה שחורה, שיער שחור, עיניים שחורות... בקיצור בחור שחור.
הוא הביט בי שם מאחור במבט בוחן ועמוק שגרם לי להיבהל יותר.
רופא הוא לא, אחרת היו לו בגדים לבנים של רופאים,
גם לא עובד סוציאלי, אחרת היה פונה אליי ממזמן...
"שלום?" שאלתי יותר מאשר אמרתי אבל הוא לא ענה והמשיך להביט בי באותו מבט מטריד במקצת.
זה היה משהו מוזר, הוא לא זז. וכשאני אומרת לא זז אני מתכוונת שהוא לא זז בכלל, אני (ואני מניחה שעוד הרבה אנשים) אם אני עומדת אז אני לא יכולה להישאר קפואה מבלי אפילו להזיז את הידיים מעט או עיניים מידי פעם.
"מי אתה?" שאלתי וגם הפעם הוא לא ענה, או לפחות אפילו לא סימן שהוא שמע.
זה דיי מוזר...
הדלת נפתחה וניכנסה אישה בסביבות גיל הארבעים עם שיער חום קצר ומשקפיים גדולות על עינייה הירוקות כשעל פניה מופיע חייוך קטן.
"שלום קייטי, אני מיקה" היא הציגה את עצמה, הושיטה את ידה לעברי ולחצתי אותה.
"היי" הצלחתי למלמל והיא התיישבה בכיסא שלידי.
חיכיתי שהיא תביט מאחוריי ותזהה את הגבר שם ותבקש ממנו ללכת או לפחות לשאול מי הוא.
אבל היא בכלל לא הביטה לכיוון שם...
"דבר ראשון אני מאוד הצטערתי לשמוע על כל מה שקרה, אני מקווה שיהיה לך קל להתרגל בחיים החדשים ואני מבטיחה לך שאעשה את מה שאני יכולה כדי לעזור לך בכך" היא הבטיחה ורק עכשיו קלטתי שאני לא חוזרת הבייתה.
אני לא יכולה להישאר בלי מישהו שישגיח עליי כי עדיין לא הגעתי לגיל שמונה עשרה.
"תודה" הודתי לה על הרצון שלה לעזור ובעיקר על הכנות שלה.
"קייטי" היא פתחה ואמרה וכשראתה שאני מקשיבה לה היא המשיכה "מכיוון שאת עדיין לא בת שמונה עשרה את לא תוכלי לפי החוק להישאר בביתך לבד ללא השגחת מבוגר.
בדרך כלל כשקורים מקרים כאלה אנחנו מחפשים קרוביי משפחה שתוכלי לעבור אליהם כי זה הרבה יותר פשוט וקל, ואני מאמינה שגם הנער או הנערה מעדיפים לרוב ככה.
חיפשתי אצל קרוביי משפחה ולא מצאתי מישהו שמתאים מספיק. יש מישהו שאת מכירה שאת מעדיפה שאבקש ממנו? קרוב משפחה או חבר משפחה קרוב?"
"לא, אין אף אחד" עניתי מייד כי כבר ידעתי את התשובה.
זה תמיד היה אני וההורים שלי, חוץ מאח של אבא לא היו לנו קרובי משפחה בכלל או חברים שמספיק קרובים אלינו שאני אעבור אליהם.
ואת אח של אבא שלי מעולם לא חיבבתי במיוחד, וזה לפי דעתי היה הדדי.
"בסדר. הכנתי את עצמי שכך תגידי אז כבר חיפשתי משפחת אומנה שתוכל להביא אותך אליהם.
בגלל שממש קשה למצוא משפחות אומנה, במיוחד בשביל נוער, אז לא מצאתי משפחה שנמצאת באיזור שקרוב אלייך הבייתה כדי שתוכלי להישאר עם אותם חברים ואותו בית ספר.
מצאתי בית בפורט מאיירס.
משפחה מאוד נחמדה שכבר עם ניסיון עם ילדי אומנה, את לא תיהי שם לבד ואם תסכימי אז גם ארשום אותך לבית ספר שם"
יש לי ברירה אחרת?
הינהנתי באישור והיא חייכה.
"אני שמחה שאת מסכימה. תרצי שאספר לך על המשפחה עכשיו או בנסיעה אליהם?" 
"בנסיעה"
היא הינהנה בהבנה "אין בעיה, המשפחה כבר יודעת שתגיעי, אמרתי להם שתבואי אלא אם כן בסוף תבקשי להישאר אצל מישהו שאת מכירה אבל כמו שהנחתי זה לא קרה.
לפי מה שהרופא אמר לי את משתחררת מהבית חולים מחר בצהריים אם הוא יראה שאת מרגישה בסדר"
הרגשתי שהמח שלי מתאמץ להבין את כל המידע שהיא שולפת.
"מתי אני אגיע אליהם?" שאלתי והיא נראתה כאילו הזכרתי לה משהו שרצתה להגיד וכמעט שכחה.
"אני אתן לך כמה ימים שאת צריכה להתארגן בבית ולקחת דברים למקום החדש.
גם אם את רוצה זמן להיפרד מחברים או אנשים אחרים... כמה ימים את חושבת שתצטרכי?"
חישבתי בראשי כמה זמן יקח לי כל דבר "שלושה ימים, מה אני צריכה לארוז?"
היא נראתה כאילו הופתעה מהתשובה, כנראה חשבה שיקח לי יותר זמן אבל היא לא אמרה דבר.
"בגדים, דברים ללימודים בבית ספר שם, כל מה שאת צריכה בעצם... את תיהי שם הרבה זמן אבל תוכלי מידי פעם לחזור הבייתה.
בגלל שהבית שלכם פרטי ולא בשכירות אז הוא נשאר שלכם ובעצם מחכה לך עד גיל שמונה עשרה ואז הוא שלך.
תזכירי לי בת כמה את?"
"שבע עשרה" היא הינהנה בהבנה
"בסדר, אז אני מזמינה לך מונית למחר שתיקח אותך הבייתה, תתארגני שם ותדברי איתי למקרה שתצטרכי יותר זמן או עזרה במשהו אחר" היא הושיטה לי כרטיס עם מספר טלפון רשום עליו.
"תודה" הודתי לה והיא חייכה.
"אין על מה. תתקשרי לכל דבר שאת צריכה" היא ביקשה "ועוד דבר, אחרי כל התאונה הזאת ו... האובדן של הורייך. אני מאמינה שתצטרכי מישהי או מישהו מקצועי לדבר איתו שיעזור לך לטפל בכל הטראומה שעברת.
אני אדאג שימצאו לך פסיכולוג שתגיעי אליו לפחות שלוש שעות בשבוע, עד שנראה שאת בסדר"
פערתי את עיניי בהלם ולא יכלתי לעצור את מילותיי "שלוש שעות בשבוע?!"
"כן, אחרי דבר כזה את חייבת עזרה מקצועית קייטי, זה לא נתון אפילו לוויכוח"
רציתי להתווכח איתה, לנסות לשכנע אותה שזה מיותר. אבל הייתי עייפה פיזית ונפשית בשביל זה.
"אוקיי" מילמלתי בחוסר רצון והיא חייכה.
"אני אדבר איתך מחר, תרגישי טוב"
מיקה קמה ממקומה ויצאה מהחדר, משאירה אותי לבד עם הבחור שנמצא מאחוריי.
הסתובבתי אליו שוב כדי לראות אם הוא עדיין שם ולהפתעתי הוא נשאר שם באותה תנוחה ולא זז אפילו לא קצת.
"מי אתה?" שאלתי שוב אבל גם הפעם לא קיבלתי תשובה.
עיניו השחורות הביטו בי באופן בוחן עד שרציתי להסיט את מבטי ממנו, אבל התאפקתי ונשארתי להביט בו ולנסות להבין מי הוא ולמה הוא כאן.
הוא נראה נאה, כתפיו רחבות וגופו שירירי וחסון. עצמות לחיים גבוהות ונראה בסביבות מטר שמונים וחמש.
לא נראה יותר מגיל 24.
מה שהפריע לי היה שמיקה אפילו לא הביטה בו פעם אחת.
"אתה מתכנן לענות לי בקרוב?" שאלתי למרות שהבנתי שלא אקבל ממנו תשובות.
השתיקה שלו הזכירה לי את השתיקות של אבי, שהיה תמיד במשך כמה שעות ביום עושה שעות שתיקה כדי להירגע.
עכשיו הוא כבר איננו הזיכרונות על הורי החזירו אותי באחת למציאות והבנתי שפשוט עדיין לא קלטתי עד הסוף שהם אינם.
אני והורי לא היינו כמו משפחה רגילה, היינו יותר כמו חברים טובים מאשר משפחה נורמלית.
אף אחד מאיתנו לא התערב למישהו בחייו יותר מידי, והורי לא היו מסוג ההורים התומכים או המגלים אהבה רבה.
היינו פשוט שלושה אנשים שגרו בבית אחד, ולמרות מעט חוסר הקירבה שהיה ביננו, הגעגועים שהרגשתי היו חזקים וקשים, עד שהרגשתי את תחושת האובדן ממלאת אותי ללא רחמים.
הדלת נפתחה ודוקטור האנטר נכנס וגרם לי להתנער מהמחשבות הדיכאוניות.
לא שמתי לב שאני בוכה עד שהרגשתי את טעמן המלוח של הדמעות זולגות עד לפי, ומיהרתי לנגב אותן לפני שהוא ישים לב.
"מרגישה יותר טוב?" הוא שאל והינהנתי לאישור למרות שזה היה שקר מוחלט.
הרגשתי נורא.
הרופא אפילו לא הביט לכיוון מאחוריי ולא הבנתי איך זה הגיוני, בחור כזה נראה מאוד בולט, ולא בלתי נראה.
"יש משהו מאחוריי?" החלטתי לשאול את הרופא שהיה עסוק בניירת ומיהר להביט מאחורי מיטתי.
הוא הניד את ראשו לשלילה "לא, למה את שואלת?"
עצרתי את עצמי מלהשתנק בהלם.
הוא לא רואה אותו.
"סתם... חשבתי שראיתי איזה צל..."
הרופא הביא בי במעט חשד אבל לא אמר מילה וחזר לניירות.
איך זה הגיוני שרק אני רואה אותו? המחשבה ההגיונית הראשונה שעברה בי היא שהוא הזיה שלי.
אני הוזה בעקבות התאונה? הרופא בעצמו אמר שהייתה לי פגיעת ראש, אולי זה קרה בעקבות זה?
רציתי לשאול את הרופא אם דבר כזה אפשרי אבל ידעתי שברגע שאשאל שאלה נוספת על העניין הוא כבר לא יחשוד אלא ידע בוודאות.
לא רציתי שיחשבו שאני משוגעת, גם ככה החיים שלי התהפכו מקצה לקצה.
"אני הולך להגיש את הניירת, אם את צריכה אותי את יכולה לקרוא לי או לאחות שתקרא לי, אני אהיה באיזור"
כל מה שיכולתי להוציא היה הינהון קטן והוא יצא מהחדר.
איך הגעתי למצב כזה? מהנערה החכמה, המצליחה עם ההורים המגניבים שלא התערבו יותר מידי בחיי וגרמו לכל נער מתבגר אחר לקנא.
לנערה יתומה מאמא ומאבא שהוזה אנשים.
למה? למה אני?
"אני משוגעת" מילמלתי לעצמי כדי לעכל את העובדה.
הבטתי בחלון שבחדר וראיתי שהשמש כבר שוקעת, השעון שתמיד היה על ידי כנראה הוסר בזמן שטיפלו בי או שנפל בזמן הנפילה לתהום.
חשבתי על כל האנשים שהיו איתי באוטובוס, חלקם חיים וחלקם מתים.
חלק עם פציעות קשות שמזכירות להם יום יום את מה שעברו, וחלק ממזמן אולי המשיכו את חייהם מחוץ לבית החולים שרק הטראומה הנפשית מגיעה אליהם בלילות.
לאיזה בן אדם אני אהפוך? לאיזו משפחה אני אגיע? איך החיים שלי יראו?
תוך כדי שאני חושבת עיניי נעצמו מעצמן ולקחו אותי הרחק מכאן.

המשך יבוא...

סתם רציתי להתחיל לעלות שוב ספר... לא מבטיחה שאני אצליח הפעם הכל אבל יש לי דווקא התחלה טובה יחסית כי יש לי בינתיים יותר מעשרים ומשהו פרקים ראשונים:) אז זאת כבר התקדמות!
רק רציתי להגיד שאני שמחה לחזור:) אוהבת אתכן והתגעגעתי! (תאמינו לי שזה אמיתי!)
ושאני מקווה ממש שאהבתן. ההתחלה לדעתי יצאה קצת משעממת😅
כאילו... התחלה היא תמיד משעממת השאלה עד כמה... אבל אין לי מה לעשות כי היא חשובה...
קיצור-!
אז תהנו וחופש כיף!
קאסיה.❤