השומר מהצללים

פרק 14- לוגן

פקחתי את עיניי, וממולי ראיתי את הבחור השחור מביט בי וקרוב אליי יותר מאי פעם.
"את בסדר?" קולו הלא מוכר שאל בדאגה ואני הבטתי בו בהלם.
הייתי עדיין בטוחה שאני חולמת ורציתי לחזור לחוסר ההכרה שוב אבל הוא מיהר לאחוז בי חזק וניסה לשכנע אותי בהבעת פניו להישאר בהכרה.
"לא, לא, לא, אל תתעלפי לי שוב" הוא ביקש והקול שלו גרם לי להחסיר פעימה.
"א..א..תה מד..בר" גימגמתי בבהלה.
הוא נאנח בקול רם, "ככל הנראה"
בפניו לא נראה שמץ של צחוק או גיחוך, רק רצינות ודאגה.
"אני השתגעתי" מילמלתי לעצמי כשהבנתי שאני לא חולמת.
ניזכרתי בכל מה שקרה לפני שהתעלפתי. על המחשבות, המראות...
הוא מיהר לנסות להרגיע אותי וקטע את מחשבותיי, "את לא השתגעת"
"אני מדברת עם הזיה שיש לי בראש, איך לעזאזל אני לא משוגעת?" מילמלתי בשקט ומבטו בחן את פניי כאילו רצה להסביר לי יותר מידי דברים אבל לא ידע איך להתחיל מבלי לגרום לי להתעלף שוב.
"אני לא הזיה, אני אמיתי" הוא אמר בסוף וצחקתי צחוק ללא טיפת הומור.
"אז איך אני היחידה שרואה אותך?" הקשתי עליו והרגע קלטתי שאני אשכרה מדברת עם מישהו לא אמיתי שיש לי רק בראש.
אני מקווה שלפחות בעתיד הרחוק אני עוד אצחק על כל העיניין הזה.
"אני השומר שלך" הוא הסביר ועיניי כמעט יצאו ממקומם.
"אתה מה?" 
"השומר שלך, אבל זה סיפור ארוך לפעם שיהיה לנו יותר זמן" 
"יש לנו זמן"
ניסיתי לשכנע אותו אבל הוא הניד את ראשו לשלילה, "אנחנו במקום לא בטוח, חוץ מזה לילי בטח דואגת לך"
"איפה מי שניסה לתקוף אותי?" שאלתי והבטתי לאיזור בו שניהם נלחמו.
לא נשאר שם דבר, והסימן היחיד לקרב שהיה שם היה הסכין המגואלת דם שהונחה בצד.
אבל גופה אין.
"הוא לא יטריד אותך יותר קאיה" הוא הבטיח לי ואלה המילים היחידות שאמר וידעתי שגם אם אתעקש זה ישאר ככה.
רגע? איך הוא קרא לי?
"קייטי" תיקנתי אותו והוא הביט בי לפתע בחייוך. הפעם הראשונה שאני רואה אותו מחייך. אבל הוא לא תיקן את עצמו.
הייתי עדיין בהלם ממה שהלך פה עכשיו ולא הבנתי אם הוא הזיה או לא, אולי בעצם כל העולם הזה הוא הזיה שלי?
הוא נעמד והושיט את ידו לכיווני כדי שאאחוז בה ועזר לי לקום.
המגע שלו צימרר אותי וקלטתי שזאת באמת הפעם הראשונה שהוא ממש קרוב אליי ונוגע בי.
"תוכיח לי שאתה לא הזיה" ביקשתי ונשארתי להעמד במקומי, כדי להראות לו שאני לא עוזבת עד שהוא מוכיח לי.
הוא בחן אותי, מבטו האדיש נראה לרגע מתמלא מעט בהבנה כלפיי.
"אם מישהו מהרחוב יראה אותי זו תיהיה הוכחה מספקת?" הוא שאל והינהנתי לחיוב.
"בסדר" הוא אמר ושום טון של חוסר סבלנות לא נשמע בקולו.
דיי הופתעתי מהעניין.
התחלתי ללכת אחריו והבנתי שלראשונה הוא הולך לפני ולא מאחוריי.
הכל מתחיל להיות מוזר מידי...
התקדמנו לרחוב ראשי יותר והגברתי את קצב הליכתי כדי ללכת לידו, "אם עד עכשיו אף אחד לא ראה אותך אז למה שעכשיו יראו אותך?"
"אני מחליט אם להראות את עצמי לבני אדם או לא" הוא הסביר.
לפתע נער שהולך עם כלב פודל קטן כנראה לטייל התקדם בשביל לידנו.
"סליחה מה השעה?" הבחור השחור שאל את הנער שנעצר והביט בטלפון, "עשר ורבע" הנער ענה לו והמשיך ללכת.
הבטתי במתרחש בהלם מוחלט.
"אתה אמיתי" מילמלתי והוא הינהן למרות שהמילים לא היו כל כך מופנות אליו. "מי אתה?" 
"זאת תשובה דיי ארוכה" הוא התחמק אבל הייתי עקשנית.
"אתה לא מצפה ממני ללכת לבדי עם אדם שאני לא מכירה" הראתי לו את הצד שלי אבל הוא רק גיחך.
"עד עכשיו עשית את זה טוב מאוד"
"אבל עכשיו אני רואה שאתה אמיתי, עד כמה שזה באמת יכול להיות ככה"
לפתע הוא צעד צעד אחד לעברי ומתוך אינסטינקט (ומודה שקצת פחד) מיהרתי לצעוד לאחור ולהציב מרחק ביננו.
"אני לא אפגע בך" הוא הבטיח ברוך וצעד לאחור כאילו כדי להוכיח את דבריו. "אני רק שומר עלייך"
הנדתי את ראשי לשלילה, "אני לא צריכה שישמרו עליי" 
הוא הרים גבה בשאלה, "לפני כמה דקות לא היית צריכה שאשמור עלייך?"
הוא צודק, לולא הוא ככל הנראה הייתי מתה, וחייכתי אליו בהתנצלות.
"מי זה היה בכלל?"
"סוג האנשים שאני שומר עלייך מהם" הוא ענה בקצרה וסימן לי להתחיל ללכת.
אז הכל הולך לחזור להיות כמו שהיה? הוא יהיה מאחור ויביט בי בשתיקה?
הבנתי שאין לי למה להתעקש והתחלתי ללכת כשהוא אחריי, בכל זאת לילי בטח מחכה שאחזור.
רציתי להתחיל לשאול אותו מיליון שאלות. להציק לו עד שיענה לי.
אבל כבר לא היה לי כח לכלום. רק רציתי לחזור למיטה שלי ולשכוח ממה שקרה עכשיו.
חזרתי לשביל המקורי שמוביל לבייתי והתחלתי לחשוש שלילי חיכתה לי ומתחילה לדאוג לי.
אם היא רק הייתה יודעת עד כמה הדאגה שלה הגיונית...
הגעתי לפתח הבית, פתחתי את הדלת ולהפתעתי לילי ישבה על הכיסא כשכוס תה בין ידיה ומחשב מונח על השולחן מולה.
"הכל היה בסדר?" היא שאלה במעט דאגה וסגרה את המחשב שכבר לא עיניין אותה.
"כן, כן. פשוט הסתבכתי בדרך והתבלבלתי בשבילים פה..." מילמלתי במהירות מה שלא היה שקר מוחלט לפחות...
"אוקיי" היא חייכה במעט הקלה וסימנה לי שהיא הולכת לישון.
"לילה טוב"
"לילה טוב" היא ענתה והלכה לחדר שלה ושל אלכס.
ניכנסתי לחדר שלי כשהבחור השחור עדיין מתהלך בדממה מאחוריי.
אחרי שהתארגנתי לשינה ושכבתי במיטה ניזכרתי בשאלה שרציתי לשאול אותו מאז שראיתי אותו לראשונה.
"איך קוראים לך?"
קיוויתי שיענה לי, שלא יחזור להיות כמו פעם. שאולי יהיה לי איזה סיכוי קטן בראש שאני לא משוגעת או הוזה אותו.
הוא חייך אליי, חייוך רך ויפה לפני שענה לי, "לוגן"
לוגן. שמו עבר במחשבותיי. אבל לא עבר זמן רב לפני ששקעתי בשינה עמוקה.

המשך יבוא...

אז מה אתם אומרים על לוגן שלנו? אני יודעת שזה פרק קצר אבל יאמר לזכותי שעד עכשיו הפרקים היו מעל 1500 מילים:) אז מותר לי מידי פעם;)

דרך אגב אתן לא מבינות כמה מאושרת הייתי כשראיתי שש הצבעות בפרק הקודם!! יחסית לכל שאר הפרקים בהם היה בערך שלוש הצבעות... ואני מבטיחה שהסיבה העיקרית שפירסמתי פרק יום אחרי הפרק הקודם היא בגלל שהייתי כל כך מבסוטה מהכמות הצבעות (מה שאומר יכולים לנצל אותי ולעשות הרבה הצבעות כדי לגרום לי להעלות הרבה פרקים בקצב מהר😉)

אז מה אומרים על 10 הצבעות בפרק הזה? אפשרי? אולי שש הצבעות גם בשאר הפרקים הקודמים?
אם אחת מהאפשרויות מתגשמות אז אני ישר מעלה עוד פרק! (יש לי הרבה פרקים כבר מוכנים אז זה יכול ישר לעלות)
אם לא אז לא נורא, בזמן אחר העיקר שניסיתי...:)
בקיצור תנצלו אותי😜😜 סורי על החפירות!

קאסיה:)