השומר מהצללים

פרק 30- לאן שתלכי

תזכורת מפרק 29 (עדיף לקרוא בכל זאת את הפרק הקודם מי שלא זוכר)-

' "קייטי אל תשמעי את זה." אדם פנה אליי אבל הייתי כל כך בהלם מהשיחה שאפילו לא חשבתי אם להקשיב לו או לא.
'אז תכיר אותה. תעשה את עצמך חבר שלה ותגרום לה לספר לך על החיים שלך ולהישבר בפניך. היא בחורה, ברגע שתזרוק את זה מול הפרצוף שלה היא תשבר כל כך שהיא לא תהיה מסוגלת להביט בך.'
עיניי נפערו בהלם וכבר לא הבטתי יותר בסרטון, מבינה שכל מה שהיה מאז איתי ועם אדם היה לא יותר משקר. ותחושת הבגידה מילאה אותי בכאב.
'וואלה צודק אחי, אני אספר לכם איך...'
אדם הצליח לקחת את הפלאפון מלוק וכיבה את הסרטון. הרגשתי את כל המבטים עליי.
"קייטי זה לא מה שאת חו..."
"ניצחת." קטעתי את דבריו בלחש, קולי רעד ולא הייתי אפילו מסוגלת להביט בו. ידעתי שזה יכאב לי יותר משכואב לי עכשיו.
"קייטי א..." הוא התקרב אליי אבל מיהרתי להתרחק ממנו ולקטוע שוב את דבריו.
"ניצחת אדם. זה מה שרצית לא?"
לא הבטתי באף אחד ופשוט ברחתי מחוץ לבית כשאני שומעת את קולו של אדם מאחוריי קורא לי לעצור. '

פרק 30-

רצתי רחוק מהבית, התעלמתי מהקול של לוגן שרץ מאחוריי, מתעלמת מכל דבר אחר שמסביבי ופשוט ברחתי משם.
דמעות ארורות ירדו מעיניי ואפילו לא התאמצתי לנגב אותן. ניסיתי לעכל הכל, את העובדה שכל השיחות שלי עם אדם היו לא יותר בשביל לפגוע בי. שהוא עשה זאת כדי לצחוק עליי ולגרום לי לברוח מהבית שלו.
זה כאב לי אפילו יותר מכל האיומים שלו כשרק הגעתי, כי אז לא ציפיתי ממנו, לא החשבתי אותו כחבר. ועכשיו אחרי שהוא היה כל כך טוב אליי וגרם לי לאהוב אותו ולסמוך עליו התחושה של הסטירה הכאיבה לי יותר.
"קאיה תעצרי!" לוגן עקף אותי ואחז בי בחוזקה, מונע ממני להמשיך לרוץ ומכריח אותי להביט בפניו.
"לוגן תשחרר." ביקשתי. קולי לא עלה מלחישה רועדת ופשוט הרגשתי צורך לרוץ משם, להתרחק מהמקום הזה כמה שיותר.
לוגן לא זז, אלא אחז בי יותר חזק, מסמן לי שהוא לא הולך להקשיב לי, "לא קאיה, אני לא משחרר אותך, אף פעם."
"למה?"
הדמעות שלי התגברו ובאמת לא הבנתי למה שימשיך להחזיק אותי, למה שירצה להאחז במישהי שבורה כמוני.
"כי אני לא רוצה שתיפלי." הוא ענה לי בפשטות כנה, וניגב בידו השניה את דמעותיי שלא הפסיקו לרדת.
"למה?" שאלתי שוב, למרות שלא הייתי בטוחה שאני רוצה לשמוע את התשובה הזאת. אבל הרצון להבין היה חזק ממני.
"כי אני אוהב אותך."
ברגע שמילותיו יצאו מפיו נשימתי נעצרה וליבי החסיר פעימה. הבטתי בעיניו השחורות וחיפשתי שמץ של צחוק או לגלוג, אבל מצאתי רק כנות שפחדתי יותר מידי להיאחז בה.
עד עכשיו מאז הנשיקה לא ידעתי באמת איך הוא מרגיש כלפיי, אני בעצמי לא ידעתי איך אני מרגישה. כל מה שידעתי זה שמה שיש ביננו הרבה יותר מסתם משיכה או תשוקה. אבל לא דמיינתי אפילו שהוא אוהב אותי.
פחדתי כל כך להודות באמת שאני מרגישה אותו הדבר, כלפי מישהו שאני מכירה קצת יותר משבועיים.
למרות שאנחנו מכירים זמן קצר מאז שהתחיל לדבר איתי לראשונה, החברות והמשיכה ביננו הייתה מיידית. אבל מעולם לא חשבתי שארגיש כלפי גבר דבר כזה עצום בזמן כזה מועט.
ואפילו ששנינו מרגישים אותו הדבר, עדיין פחדתי.
"אני אוהב אותך קאיה," הוא חזר על מילותיו והסיט קצוות שיער שנפלה על פניי למאחורי אוזני, מביט עמוק בעיניי האפורות שהביטו בו בהלם, "למה קשה לך כל כך להבין את זה?"
הפעם מילותיו גרמו לי ליבב בבכי שלא הצלחתי לשלוט עליו, והרגשתי את זרועותיו של לוגן מתהדקות על גופי, "כי כל מי שאי פעם אמר לי את זה פגע בי בסוף או מת בגלל זה."
לוגן משך אותי קרוב אליו וחיבק אותי בחוזקה, נותן לי לבכות צמוד לחזו הרחב.
"הם לא מתו בגללך." המילים היחידות האלה גרמו לגופי לרעוד ולדמעות נוספות לרדת.
אבל זאת לא הייתה האמת. מי שגרם לתאונה היו אנשים שעשו זאת כדי להרוג אותי. ולוגן ידע את זה בדיוק כמוני.
אחרי כמה זמן שלוגן חיבק אותי הוא שיחרר מעט כדי להביט בעיניי והכריח אותי להביט בעיניו השחורות בחזרה שהביטו בי בדאגה ו... אהבה. "אני לעולם לא אפגע בך קאיה, אני נשבע."
הנדתי בראשי בתנועה קלה, "לפעמים זה בלתי נמנע."
לוגן לא ענה לי והביט לאחור לפני שחזר שוב להביט בי, "אדם מחפש אותך."
החזרה לנושא של אדם החזיר אותי לכל התחושות שחשתי קודם וניסיתי לחשוב מה אני צריכה לעשות.
"אני לא מסוגלת לדבר איתו, לא כרגע."
"אני חושב שהוא רוצה להתנצל."
"אם הוא בא להתנצל אז זה כנראה בגלל שלילי ואלכס הכריחו אותו לבקש ממני סליחה." ניסיתי להשתחרר מאחיזתו של לוגן כדי שנמשיך ללכת אבל הוא לא הרפה.
"לאן את רוצה ללכת?"
כשחושבים על זה אז באמת אין לי לאן ללכת. ריי בחופשה ולא נמצאת בבית, תום עדיין כועס עליי ולא ירצה אפילו לדבר איתי, ולבית של משפחת ג'ונסון אין סיכוי שאני חוזרת.
לוגן הבין מהשתיקה שלי שאני לא יודעת לענות לו על השאלה. "בואי אחריי."
"לאן?"
הוא הוביל אותי אחריו בהמשך הרחוב, וניסיתי לחשוב למי עוד לוגן יכול לקחת אותי אליו.
"אחד מהשומרים שבאו איתנו מג'נורה. לא תהיה לו בעיה שנישן אצלו בחדר אורחים."
החלטתי לא לענות ובמקום זה לתת ללוגן להוביל אותי תוך כדי שאני מנסה לעכל את כל הערב הזה.
ערב אחד בו גיליתי שמישהו שחשבתי שאנחנו חברים שונא אותי יותר משחשבתי ומישהו אחר אוהב אותי יותר ממה שדמיינתי.
אחרי כמה דקות עמדנו מול פתח של בית קטן ונחמד ולוגן דפק על הדלת.
הדלת נפתחה וגבר שנראה די דומה ללוגן במבנה גופו וכמובן בעיניו השחורות המתאימות לכל שומרי מלוכה פתח את הדלת.
בניגוד לשיערו השחור של לוגן שיערו של אותו בחור היה בהיר ולעיניו הייתה הבעה שונה משל לוגן, מרוחקת יותר.
"לוגן הכל בסדר?" הוא שאל בדאגה ולוגן מיהר להרגיע אותו.
"כן כריס אל תדאג הכל בסדר, אנחנו רק צריכים מקום לישון בו הלילה."
כריס העביר את עיניו השחורות עליי ואז החזיר אותם ללוגן והביט בו בשאלה אילמת. לוגן החזיר לו מבט שאומר 'אחר כך' והבחור בשם כריס הינהן באישור ונתן לנו להיכנס לבייתו.
כשנכנסנו אפילו לא היו לי כוחות לבחון את הבית מבפנים ופשוט נתתי ללוגן להוביל אותי לחדר אורחים, בו אני והוא נשארנו לבד.
הוצאתי את הפלאפון מהכיס ושלחתי ללילי הודעה כדי שלא תזמין משטרה לחפש אותי או משהו כזה... 'אני נמצאת במקום בטוח, אני רק צריכה קצת שקט אז אל תדאגו. מחר אני אחזור.'
החזרתי את הפלאפון לכיס והחזרתי את מבטי ללוגן שנשען על הקיר מולי.
"תודה."
הודתי לו. התיישבתי על המיטה הנוחה והבטתי בו מניד את ראשו כאומר שזה כלום.
"את לא צריכה להודות לי."
"כן אני כן."
לוגן לא התווכח איתי והבחנתי איך חייוך קטן עולה על שפתיו, "עם כמה שאת מותשת את חייבת להתעקש על זה, אה?"
"יש דברים ששווה להתעקש עליהם."
נשכבתי במיטה והמשכתי להביט בו, מתלבטת אם זה בסדר לבקש ממנו לישון איתי גם היום.
לוגן הבחין בהתלבטות שלי ומבלי לשאול נשכב לידי במיטה כשזרועותיו סביב גופי אחוזות בי קרוב אל גופו החמים.
התרפקתי צמוד לגופו הרחב והשרירי ולא יכלתי להסיט את עיניי מעיניו השחורות שהביטו בי בכל כך הרבה רגש.
"לאן את רוצה ללכת אחר כך?"
קולו של לוגן היה שקט, כאילו ניסה לשמור את האווירה השלווה שהייתה סביבנו.
"אני אחזור אל משפחת ג'ונסון חזרה, אין לי כוונה לברוח משם לנצח. היום אחרי מה שקרה הייתי קצת נסערת מזה אבל אני לא אתן לזה לפגוע בי יותר ממה שזה כבר פגע בי.
אבל אם לא יהיה לי טוב שם ואני אסבול יותר ממה שאני מסוגלת לסחוב אז אני חושבת שאני אעזוב."
"לאן?"
"לנח. אתה זוכר שנח אמר שאם אני ארצה לעזוב אז הדלת שלו תמיד פתוחה בשבילי?"
"כן, אבל אני גם זוכר שאת לא סובלת אותו והוא לא אותך."
הינהנתי לאט לנכון, "בגלל זה המצב ביני לבין אדם צריך להיות ממש נורא בשביל לגרום לי ללכת אל נח."
לוגן חייך חייוך עדין, קירב את ראשו אליי ונשק בעדינות במצחי, גורם לי להרגיש פרפרים בבטן ולנשימתי כמעט להיעצר.
"לא משנה לאן את הולכת אני אבוא איתך."
''גם אם אני אשאר פה אחרי גיל שמונה עשרה?"
''גם אם תרצי להישאר פה אחרי גיל שמונה עשרה,'' הוא אישר ותחושת הפרפרים בבטן שלי התגברה בעוד הרגשתי את ליבי מחסיר פעימה מדבריו.
ידו של לוגן טיילה משיערי אל גבי, ויכולתי להרגיש אותו מתאפק לא להכניס יד מתחת לחולצתי.
קברתי את ראשי צמוד לחזו, והרגשתי את העייפות מתגברת עליי.
למרות שרציתי להיות איתו ערה ככה לנצח, השינה דרשה אותי אליה ונרדמתי צמודה לגופו של לוגן שנשאר להביט בי ער כל הלילה.

המשך יבוא...