השומר מהצללים

פרק 15- האמת

פקחתי את עיניי וראיתי את לפתע אימי עומדת מולי, אנחנו עומדות אחת מול השניה בחלל לבן אינסופי והיא מביטה בי במבטה השליו והרגוע, "קייטי" היא קוראת לי ואני מנסה בכל כוחי לצעוד אליה כשגופי משתוקק עד כאב לחבק אותה. אבל אני לא מצליחה לזוז.
"קייטי" היא קוראת לי שוב, ולפתע אבי עומד לידה.
דמעה זלגה על לחיי "אמא" קולי רעד ביחד עם כל גופי כשלפתע עמדנו בצוק בו קרתה התאונה.
הם הסתובבו לכיוון התהום, וניסיתי לרוץ אליהם ולעצור אותם אבל לא הצלחתי לצעוד אפילו צעד אחד.
"לא! אל תיפלו!" התכוונתי לצרוח אליהם, אבל קולי לא יצא יותר מלחישה כואבת.
ואז הם נפלו למטה אל התהום. משאירים אותי על הצוק בודדה. משאירים אותי בחיים האלו לבד.
קולות רקע נשמעים סביבי, "זאת אשמתך. לא ניסית לעצור אותם מליפול. היית יכולה לעצור את זה. היית יכולה למות במקומם"

קמתי בהיסטריה מהסיוט המזעזע ומיהרתי להדליק את האור.
האור שלפתע מילא את החדר סינוור אותי וגרם לי לשפשף את עיניי.
הבחור השח... לוגן, קם מהכיסא שבו ישב קודם והרגשתי את משקל גופו נשען על המזרון כשישב על המיטה לידי.
"עוד סיוט?" הוא שאל בקול רך.
לא יכולתי לומר מילה אז רק הינהנתי בראשי וניגבתי טיפות זיעה שזלגו על צווארי.
שיערי שתמיד פזור כשאני ישנה בוודאי פרוע, כולי מזיעה מהסיוט ומתנשפת בקול רם כדי לנסות להירגע. בטח נראיתי נורא ואיום.
איך הוא מסוגל לשבת לידי כשאני ככה?
אחרי כמה שניות שישבנו שנינו על המיטה בדממה הבטתי בשעון וגיליתי שרק שתיים בלילה.
אני חייבת לחזור לישון. ולוגן, כאילו קרא את מחשבותיי פנה אל השידה שלי והביא לי את הקופסא עם כדורי השינה ובקבוק מים שהיה בתיק שלי, "לא לקחת אותם לפני שנרדמת, אז אני מניח שזה בסדר שתקחי אותם עכשיו"
לקחתי מידיו את בקבוק המים והקופסא עם כדורי השינה, והבטתי בו בהוקרת תודה, "תודה"
הוא חייך אליי ברוגע וסימן בעיניו ובהניד ראש שזה שום דבר.
הוצאתי כדור קטן מהקופסא ואחרי מספר לגימות בלעתי אותו.
סגרתי את הבקבוק בחזרה והנחתי אותו ואת הקופסה ליד המיטה כשלאט לאט השפעת הכדור השפיעה עליי וגרמה לי לשקוע בשינה עמוקה נטולת הפרעות.

השעון המעורר צילצל בשעה שמונה בבוקר והעברתי את ידי בתנועה עיוורת לכבות אותו.
נאנחתי בקול רם כשהשינה שלי נקטעה ואחרי כמה ניסיונות הצלחתי לכבות את הרעש הארור.
קמתי מתנוחת השכיבה לישיבה וסידרתי את שיערי הארוך לאחור.
"בוקר טוב" קולו של לוגן נשמע לידי ולקח לי זמן מה להתרגל לעובדה שהוא מדבר איתי.
הבטתי בו וחייכתי אליו, "בוקר טוב. שוב תודה על הלילה"
"אין על מה"
אספתי את שיערי לגוגול מרושל ויצאתי מהחדר לעבר השירותים עם בגדים חדשים והתארגנתי שם.
היום אני מקבלת תשובות. החלטתי. אני והוא נלך למקום מבודד ואשאל אותו את כל השאלות שהפריעו לי.
והיו עשרות כאלה.
אחרי שסיימתי לצחצח שיניים, להסתרק, להתלבש ולשטוף פנים יצאתי מהשירותים וראיתי אותו כרגיל מחכה לי מחוץ לחדר.
לא הייתי בכלל צריכה לסמן לו שיבוא איתי לחדר כדי שאדבר איתו, הוא בכל מקרה הולך אחריי לכל מקום. 
הסתובבתי אליו והחלטתי להכין אותו לתוכניות שלי להיום, "היום אתה מסביר לי הכל"
לוגן חייך חייוך עדין והינהן בראשו לכן.
"כמובן"
הכנתי את עצמי לנאומים על כך שמגיע לי לדעת את האמת, ואם הוא רוצה להמשיך לעקוב אחריי הוא צריך לספר לי הכל. אבל הוא הסכים בכזאת קלות.
נחמד...
ירדנו לקומה למטה וראיתי את לילי ואדם בשולחן אוכלים ארוחת בוקר.
"בוקר טוב" אמרתי כשירדתי אליהם ופניתי לקחת צלחת עם חביתה.
"בוקר טוב" לילי ענתה לי בחייוך של בוקר של לילי.
אני לא יודעת איך זה אפשרי, אבל לילי ואלכס אוהבים את הבוקר.
אדם לא אמר מילה והמשיך לאכול, למעשה, הוא לא דיבר איתי מאז הפעם האחרונה בה איים עליי שימצא עליי נקודות חולשה וישבור אותי.
קיוויתי שכנראה הוא לא מצליח כל כך ומתפדח מזה...
התיישבתי מול לילי והתחלתי לאכול.
"איפה כולם?" שאלתי את לילי תוך כדי שמזגתי לי כוס מים מהקנקן.
"אלכס יצא מוקדם לישיבת מורים, וזואי ולוק ישנים"
"אני יוצאת היום להסתובב קצת בחוץ, בסדר?" ביקשתי וקיוויתי שתגיד כן.
אין לי שום כוונה לדבר הרבה עם הבחו... לוגן בחדר שלי כשיש סיכויים גדולים שבסוף ישמעו אותנו.
חשד קל עלה בעינייה של לילי, "מה את עושה כל כך הרבה בחוץ?"
ניזכרתי שגם אתמול ביקשתי ממני שאצא להליכה, ולפני כמה ימים בערב ביקשץי ממנה גם לצאת להתאוורר בערב כדי ללכת לקנות את הכדורי שינה, ולא רציתי שידעו שאני משתמשת בהם.
"סתם... אני לא כל כך אוהבת להישאר בין ארבע קירות הרבה זמן מבלי להתאוורר קצת"
לילי הינהנה בהבנה והחשד שהיה בעינייה נעלם, "בסדר, רק תתקשרי אליי אם את נתקעת" 
"תודה" הודתי לה והבטתי באדם שישב בשקט כל השיחה.
לילי פינתה את הצלחת לכיור הריק ואמרה לאדם שהיא עולם לעבוד במשרד.
נשארנו בסלון רק אני ואדם. טובאלא  אם כן כוללים את לוגן. 
סיימתי לאכול ופניתי למטבח לפנות את הצלחת בכיור ולשטוף אותה כשהרגשתי לפתע את אדם לידי מפנה גם את הצלחת שלו.
אני לא יודעת למה, אבל הנוכחות שלו הלחיצה אותי. וידעתי שזה בדיוק מה שהוא רוצה.
"אז איך זה היה ליפול מגובה כזה?" אדם לפתע שאל וגרם לצלחת ששטפתי להחליק מידי ובמזל לא נשברה.
עמדתי קפואה מול הכיור כשניסיתי לעכל את דבריו. "מ..מה?"
"שמעתי שזאת הייתה תאונה קטלנית, בכל זאת עשרים ושניים הרוגים, שלא לדבר על זה שבנוסף יש חמש עשרה פצועים קשה. אז משם הצלקת?" קולו הפוגע, המזלזל והמלגלג פגע בי ונראה כאילו שהיתי בהלם מסויים מכך שידע את האמת.
אבל איך? אפילו אלכס ולילי לא יודעים.
"איך אתה יודע?" שאלתי ולא יכלתי לעצור את קולי מלצאת רועד וחלש.
הוא חייך, "אני יכול לדעת הכל קייטי, וזה כלום לעומת הדברים שאני עוד הולך ללמוד עלייך. דברים שלא יפעלו לטובתך"
הוא יצא מהמטבח ורק אחרי ששמעתי את קול צעדיו עולה במדרגות הוצאתי את הנשימה שהחזקתי ונשענתי בכבדות על השיש.
הרגשתי יד מונחת על כתפי בעידוד והסתובבתי לעבר לוגן, "אני מצטער"
הנדתי את ראשי לשלילה, התנערתי וחזרתי לשטוף את הכלים, "אין לך על מה לוגן"
כשסיימתי לשטוף ניגבתי את ידיי ואני ולוגן יצאנו החוצה כשהוא עוקב אחריי.
השמש הכתה בנו והצטערתי על זה שאני צריכה ללבוש חולצות ארוכות כדי להסתיר את הצלקות בידיי.
כשיצאנו מהאיזור העירוני והגענו לאיזור שומם יותר חיפשתי בעיניי מקום ריק מאדם שאין אפשרות שמישהו יראה אותנו. יותר נכון אותי.
הרגענו למקום הררי עם משב אוויר נעים ונשענתי על סלע כשעניי מביטות בלוגן שעמד מולי כעת.
"אני לא בא מכאן" לוגן התחיל לספר לי וכשראה שאני מקשיבה הוא המשיך, "אני בא מממלכה בעולם אחר בשם ג'נורה (jenora). אני יודע שאצלכם כאן לא מאמינים בזה אבל יש עוד עולם חוץ מהעולם הזה.
הכל... שונה שם, אפשר לומר שפשוט שם יותר. לכל אחד יש תפקיד מסויים שהכי מתאים לו, תפקיד שהוא נולד אליו.
כל תפקיד הוא מעמד, יש שש מעמדות, מעמד מלוכה, יועץ, שומר מלוכה, שומר, בעל מקצוע ומשרת.
אין אדם אחד שאינו מרוצה ממעמדו, כולם מקבלים תנאים טובים ואוהבים בסופו של דבר את עבודתם.
בעולם שלנו יש כמה ממלכות חוץ מהממלכה שלנו, המלך של הממלכה ששוכנת קרוב אלינו, ממלכת בלוורט (belwort), החליט להכריז מלחמה כדי להגדיל את כוחו. המלחמה מתמשכת כעשרים שנה"
הוא עצר את דבריו והתלבטתי אם לצחוק או לבכות.
"אוקיי.... ועכשיו את האמת?" ביקשתי אבל הוא חייך והניד את ראשו לשלילה.
"זאת האמת קאיה"
"קייטי" תיקנתי אותו בפעם השניה.
"השם האמיתי שלך הוא קאיה"
גיחכתי, "אני חושבת שאני יודעת קצת יותר ממך מה השם שלי"
הוא לא ענה להערה הזאת והמשיך את סיפורו, "המלך שלנו ניקולאס נלחם באויב בחזרה אבל כוחם לא היה חלש כמו שחשבנו. הם התקיפו חזק במלחמה ובסוף הפסדנו. אבל לא וויתרנו, ואחרי שנתיים שקבוצה של מורדים מג'נורה התכוננה בסתר למלחמה תקפנו אותם מבפנים והצלחנו להוציא אותם מממלכת ג'נורה.
במשך שנים בלוורט תוקפת אותנו ואנחנו תוקפים אותם בחזרה, והמלחמה לא מפסיקה.
את הנסיכה קאיה, ביתם של ניקולאס וויליאמס מלך ג'נורה ואישתו לאורה וויליאמס.
נולדת בשנה השלישית מאז התחלת המלחמה, אחרי התקפת המורדים והברחת האויב חזרה לבלוורט. ולמרות שהייתה תקופה קצרה של שלום אביך ניקולאס ידע שזה לא יימשך זמן רב ואת ואימך, המלכה לאורה, הוברחתן לכאן, לכדור הארץ כדי להגן עלייך"
דמעה זלגה על לחיי ברגע שהזכיר את אימי.
אמא שלי? מלכה? למרות שתמיד היה לה אופי שליו ומתון מעולם לא ראיתי אותה דומה למלכה שרואים בסרטי דיסני.
מיהרתי לנגב את הדמעה הארורה והבטתי בו כמעט בהתחננות, "בבקשה תגיד לי שזאת בדיחה"
הוא הניד את ראשו לצדדים, ונאנחתי בקול רם, מתלבטת אם אני מאמינה לו או לא.
ועד עכשיו חשבתי שהחיים שלי מסובכים, לא האמנתי שזה יכול להסתבך יותר...
כשלא הצלחתי יותר לעמוד התיישבתי על הדשא והשענתי את גבי על הסלע.
"לאורה גידלה אותך כאן מבלי לספר לך על האמת, היא רצתה בהתחלה להגיד לך הכל בגיל שמונה עשרה, אבל... בלוורטים (אנשים מבלוורט) תקפו אתכם וגרמו למותה, וניסו להרוג גם אותך אבל הם לא הצליחו"
"אז התאונה לא קרתה סתם?" שאלתי בקול רועד והוא הינהן לכן.
"הנהג משאית שהתנגש בכם עשה את עצמו מתעלף כדי שאף אחד לא יחשוד, אבל הכל היה מתוכנן. לא תיכננו שזה יקרה. וכשזה קרה אז כבר היה מאוחר מידי להציל את אימך"
נאבקתי בדמעות נוספות שרצו לרדת מעיניי והכרחתי את עצמי לא להישבר ולהישאר חזקה.
"מי אתה?"
לוגן ישב גם הוא מולי, והביט היישר בעיניי "אני השומר שלך, זוכרת שסיפרתי לך שבג'נורה יש מעמדות? אז המעמד שלי הוא שומר מלוכה. התפקיד שלי הוא לשמור עלייך, בעיקר עכשיו כשהרבה בלוורטים רוצים במותך"
"איך זה שרק מאז התאונה אני רואה אותך? למה אתה מדבר איתי רק עכשיו?"
הוא הביט בנוף שנשקף מההר ונאנח בקול רם כשחזר להביט בי, "לאורה, אמא שלך, לא רצתה שתדעי את האמת.
בגלל הסכנה אז היא והשומרי מלוכה שאז שמרו עליכן חתמו על הסכם שבפעם הראשונה שתהיו בסכנה ממשית השומר מלוכה יהיה בסביבתך כל הזמן, רק מבלי שתוכלי לראות אותו. בפעם השניה שתהיו בסכנה השומר מלוכה יהיה מסביבך אבל יראה את עצמו, כמו שקרה אחרי התאונה. ובפעם השלישית השומר מלוכה גם יורשה לדבר איתך, וזה קרה בעקבות האדם שניסה להרוג אותך אתמול.
רק מאז שהיית בסכנה אתמול היה מותר לי לדבר איתך, בגלל זה לא עשיתי את זה עד עכשיו"
רגע. זה אומר שהוא ראה אותי עוד לפני התאונה? מבלי שאני אדע שהוא רואה אותי.
"אז ראית אותי גם לפני התאונה?" החלטתי לשאול אותו והוא הינהן.
"כן, אבל רק שבוע לפני, מאז שהחלפתי את השומר מלוכה הקודם ששמר עלייך"
"מה קרה לו?"
"הוא נהרג, בלוורט הרג אותו כשניסה להרוג אותך"
נשימתי נעתקה והנחתי את ראשי בכפות ידיי, מישהו נהרג כשניסה להגן עליי, ואני אפילו לא ידעתי את זה. לא יכלתי להודות לו או לפחות להתאבל עליו.
"למה לא אמרו לי דבר כזה?"
"לוראה רצתה שתהיה לך ילדות רגילה כמו כולם פה, שלא תרגישי לא שייכת לכאן"
הנדתי את ראשי בחוסר אמון, לא האמנתי שמישהו הקריב את חייו כדי להציל את חיי האומללים. למה? למה שיעשה דבר כזה?
חזרתי להביט בו, רואה שהוא בודק אם זה יותר מידי בשבילי, "יש כאן עוד מישהו מהממלכה שלך?"
הוא הינהן, "כן, שבעה אנשים.
יש שני שומרים שמסתובבים באיזור שלך אבל לא קרוב מידי כמוני, יש שומר שמעביר מידע פעם בחודש על מצב הממלכה, ויש עוד ארבעה אנשים סמויים שנמצאים בחברה הכללית. אחד מהם כמו שבטח כבר הבנת הוא אמט, הפסיכולוג מהבית ספר שלך"
אמט? שומר? טוב לפחות זה מסביר לי איך הוא ראה את לוגן...
"הוא לא מבוגר מידי בשביל להיות שומר?" שאלתי במעט מבוכה ולוגן ציחקק וחייך.
אלוהים החייוך שלו כל כך יפה.
"לא, אמט לא שומר מלוכה, הוא ממעמד יועץ"
"אהה" הינהנתי בהבנה וגיחכתי "עוד רגע תגיד לי שגם המורה לפיזיקה סוכן חשאי שבעצם מנטרל בלוורטים בעזרת כח המחשבה"
לוגן צחק, "לא, אבל רעיון לא רע"
ציחקקתי כשדמיינתי את המורה השמנמן עושה קארטה.
הבטתי בשעון של אבי וראיתי שהשעה כבר עשר וחצי בבוקר.
"אתה בסדר עם זה?" שאלתי לפתע והוא כיווץ את גבותיו בשאלה אילמת והסברתי את שאלתי, "עם זה שאתה צריך לשמור עליי"
חייוך קטן ועדין הופיע על פניו, "אין משהו שהייתי שמח יותר לעשות"
התשובה שלו הפתיעה אותי, הייתי בטוחה שיגיד שהוא חייב ואין לא מה לעשות. מה הסיכויים שהוא משקר לי?
"את לא סומכת עליי?" הוא שאל כשראיתי שאני מהרהרת על תשובתו.
"לא. פשוט אני לא מבינה למה שתרצה לסכן את עצמך בשבילי"
"זה התפקיד שלי קאיה, ואני גאה שקיבלתי תפקיד כזה חשוב"
הרגשתי את לחיי מאדימות קלות והרגיש לי מוזר איך שהוא אומר את השם שלטענתו הוא שמי האמיתי.
קאיה? שם מוזר... לא חושבת שאי פעם שמעתי על מישהי עם שם כזה.
"למה החלטת שקוראים לי קאיה?" אפילו כשאמרתי את המילה הזאת הרגשתי שאני אומרת משהו בשפה שונה. משהו זר ולא מוכר.
"השם האמיתי שלך הוא קאיה, ככה קראו לך כשנולדת, כשהגעתן לכדור הארץ את ואימך, היא רצתה שיהיה לך שם יותר מוכר ויותר מקובל. אז היא שינתה לך אותו"
הוא נעמד בקלות מהישיבה על הדשא והושיט את ידו לעזור לי לקום. אחזתי בידו והוא עזר לי להיעמד כשאני מנסה להתעלם מהזרמים שאני מרגישה מהאחיזה בידו.
לעזאזל למה אני כזאת רגשנית?
התחלנו ללכת חזרה לכיוון הבית רק הפעם שנינו הולכים אחד ליד השני ולא אחד מאחורי השני.
"בן כמה אתה?" שאלתי לפתע ולא הבנתי בעצמי מאיפה השאלה הזאת הגיעה למוחי.
"עשרים וחמש"
"אז מה הדבר האחרון ששמעתם מהממלכה הזאת שלך?"
הוא גיחך לפני שענה, "א. זאת לא הממלכה שלי היא גם הממלכה שלך, המולדת שלך. ו-ב. הפעם האחרונה שקיבלנו חדשות היה לפני שלושה שבועות, הם אמרו לנו שהבלוורטים מתחילים להיחלש ואביך ואחותך עדיין מצליחים להחזיק את הממלכה אצלה..."
נעצרתי בפתאומיות וקטעתי את דבריו, "אחותי?!"
הוא עצר גם הוא והעביר את אצבעותיו הארוכות בשיערו, "אוי. לא סיפרתי לך על אחותך" הוא מילמל לעצמו.
יש לי אחות? משום מה הפרט הזה הרגיש הרבה יותר מוזר לי מהכל.
זה היה כאילו להרגיש אצבע או זרוע נוספת לפתע. לא הייתה לי אחות, אם לא מחשיבים את זואי.
"איך קוראים לה? בת כמה היא? איך היא נראית? היא דומה לי?" שאלתי את לוגן בסקרנות וניצוץ קטן משועשע חלף בעיניו.
"קוראים לה טיאנה, היא בת עשרים" הוא לרגע בחן אותי כדי לבדוק עד כמה אני דומה לה, "יש לה את אותו שיער חום כמו שלך, המבנה פנים שלכן מעט דומה והיא נראה לי קצת יותר גבוהה ממך"
"יש לנו את אותן עיניים?" שאלתי ולא הבנתי למה הוא צחק.
"אמרתי משהו מצחיק?" הרמתי את גבתי בשאלה.
"אני מצטער, אני פשוט כל הזמן שוכח שאת לא מכירה את ג'נורה.
אצלינו לכל מעמד יש צבע עיניים שונה.
למשרתים עיניים כחולות, לבעלי מקצוע עיניים ירוקות, לשומר עיניים חומות בהירות, לשומר מלוכה יש עיניים שחורות, ליועץ עיניים זהובות ולמעמד מלוכה יש עיניים אפורות"
הכל לפתע הסתדר לי. זה שהעיניים של אמט נראו לי כל כך מוזרות.
"אז זה אומר שגם אחותי ואבי עם עיניים אפורות" מילמלתי בהבנה והוא הינהן לאישור.
המשכנו ללכת לכיוון בית משפחת ג'ונסון וכשהגענו ראיתי את אלכס ולילי יושבים בספה בסלון.
הם נראו כאילו המתינו לי והבנתי שכנראה שמו לב שהייתי בחוץ הרבה יותר משעה.
"היי" מילמלתי אליהם בחייוך והתכוונתי לעלות למעלה אבל קולם עצר אותי.
"קייטי אנחנו יכולים לדבר איתך לכמה דקות?" אלכס ביקש וגרם לי להיעצר לפני שעליתי את המדרגה הראשונה.
אוקיי. שום דבר טוב לא מתחיל במילים האלה...

המשך יבוא...

מה לדעתם הם רוצים לומר לה? מה דעתכן על לוגן? (תודו שהוא חמוד!)
דרך אגב הפרק הזה פשוט דחוס במידע על הממלכה שבה קייטי נולדה אז אם מישהו לא הבין הוא מוזמן בשמחה לשאול בתגובות! תרגישו חופשי אני יודעת שזה פרק קצת מסובך...

ולרגע לו חיכיתי-
רק רציתי להגיד שאתם- אלופים!!!😍 (ישר כשראיתי שיש 10 הצבעות בפרק הקודם העלתי את הפרק!!)
מתה עליכם!

קאסיה❤