השומר מהצללים

פרק 26- כמו כולם

אחרי שהתעוררתי משינה של לא יותר מחצי שעה, למדתי לבגרות הקרובה וסיימתי את אחת העבודות, לקחתי את הקנבס האחרון שנותר לי לבן והתחלתי לצייר.
בקרוב אני אצטרך לעשות שוב מכירה של ציורים, גם בשביל כסף לקנבסים חדשים וגם בשביל להוציא את הציורים שתופסים מקום בחדר.
לא ציירתי זמן רב, אבל עדיין זה הרגיש לי טבעי לחלוטין, כאילו ציירתי כל יום מאז שנולדתי.
היד שלי נעה בחופשיות עם המכחול, והבנתי רק עכשיו עד כמה התגעגעתי לתחושה שהציור נותנת לי.
השיחרור, החופש, הבחירה מה ליצור. הרגשתי שכל זה אני מקבלת רק מהציור.
כל השיחה שלי עם ריי עברה לי בראש כשצירתי, בגלל שדיברנו על החלומות שלנו, וכעת אני מציירת את החלום שלי.
בחורה צעירה, שמאחורי גבה אוחז בכתפיה באהבה גבר שמביט בידיה המחזיקות תינוק.
תמיד חלמתי על משפחה משלי, וכל חיי גם כשהוריי היו בחיים דמיינתי שאני מתחתנת ומביאה ילד לעולם. שיש לי בעל שיאהב אותי ויהיה נאמן ומסור לי.
שאני ארגיש נאהבת.
וביני לבין עצמי הודתי שלא פעם אחת הרגשתי את התחושה הזאת מהצד של לוגן, על הדרך בה דאג לי, על המבט בעיניו כשהביט בי, על הרצון להגן עליי.
סילקתי מייד את המחשבה הזאת מראשי כשניזכרתי שהוא עומד ממש מאחוריי, והמשכתי להתעמק בציור.
"זה יפהפה." לוגן אמר כשהוא נשען מאחוריי על גב הכיסא בו ישבתי והביט בציור במבט בוחן.
"תודה."
"אז זה החלום שלך?" הוא שאל ולרגע חששתי שהוא קורא את מחשבותיי.
"איך ידעת?"
"שמעתי אותך מדברת עם רייצ'ל, ואת אף פעם לא מציירת משהו סתם, תמיד יש לציור משמעות בשבילך."
חייכתי לעצמי כשהבנתי עד כמה הוא מכיר אותי טוב והינהנתי לכן, לסמן לו שהוא צודק, "לפעמים אני מרגישה שאתה מכיר אותי טוב יותר מאשר שאני את עצמי." שיתפתי אותו כשניזכרתי בתחושות שחשתי כשסיפר לי על עברי ומשפחתי האמיתית, וגם כעת הוא קורא אותי כמו ספר פתוח.
לוגן חייך ולא אמר דבר, רק המשיך להביט בי כשאני מציירת.
"אני זוכר את היום בו ציירת אותי." הוא לפתע אמר ולחיי האדימו ישר כשניזכרתי בפעם ההיא שציירתי אותו. שעוד חשבתי שהוא הזיה שלי.
העברתי את ראשי מהציור אליו להביט בו, "אני מתנצלת, זה בטח היה לא נעים."
הוא צחק והניד את ראשו בביטול, "אין לך על מה להתנצל."
בחנתי אותו בקצרה כדי לבדוק אם הוא רציני וכשראיתי שהוא מתכוון לדבריו חזרתי לציור.
"הם לא הצליחו לתפוס את הבלוורטים מאתמול." הוא לפתע אמר וידי קפאה מעל הקנבס כשניזכרתי באירועים מאתמול.
כיחכחתי בגרוני כדי שקולי ישמע יציב, "הצליחו?"
"השומרי מלוכה שבאו איתי מג'נורה."
לוגן הסביר והינהנתי בהבנה. ניסיתי לעכל את מה שנאמר, שהבלוורטים האלה הולכים לרדוף אחריי כנראה עד שאגיע לג'נורה.
"למה לא הלכת לחפש ביחד איתם?"
"אני צריך לשמור עלייך. אני לא יכול להשאיר אותך לבד ולהסתכן שהבלוורטים יבואו לפה."
אימה אחזה בי. 'יבואו לפה'. רגע אז יש סיכוי ש...
"הם יכולים לפגוע במשפחת ג'ונסון?"
לוגן שם לב לאימה שאחזה בי ודיבר בטון עדין, "אני לא מאמין שהם יסתכנו בפגיעה באדם מכאן, אבל כן, יש סיכוי."
דמיינתי עשרות אפשרויות שמישהו יוכל להיפגע שוב ממני, והתלבטתי אם אני צריכה עדיין להישאר פה. מה אם אלך עכשיו לג'נורה? אולי זה עדיף מאשר לסכן פה את כולם?
''תפסיקי.''
הבטתי בו מבולבל, ''להפסיק מה?"
''יש לך את מבט האשמה שאומר שאת חושבת שוב על כך שאת פוגעת באנשים, את לא פוגעת באף אחד.''
''אני כן. אני מסכנת אותם בכך שהם רק נמצאים קרובים אליי.''
''למה את חושבת ככה?''
''אתה זוכר את השומר שסיפרת לי שהחלפת אותו בגלל שהוא נהרג? הוא נהרג כשניסה לשמור עליי, ואני אפילו לא ידעתי שזה קרה.
ארבעים ושלושה נוסעים באוטובוס נפצעו או נהרגו בגללי, בגלל שניסו להרוג אותי בתאונה והם היו שם. עשרים ושניים מהם לא יזכו לראות את המשפחות שלהם, ישאירו אולי אפילו ילדים, הורים, אחים, משפחות אבלות...
הרסתי לכל כך הרבה אנשים את החיים שאני לפעמים לא בטוחה אם אני צריכה עדיין להישאר כאן ולסכן עוד מישהו חף מפשע.''
''זה שהבלוורטים האלה לא יודעים גבולות זה לא אומר שאת אשמה קאיה,'' לוגן ענה לי, ''האשמים היחידים הם הרוצחים, לא את. לא הייתה לך שום כוונה שמישהו מהם ימות, נכון?''
נאנחתי בקול רם וכשלא ידעתי מה לענות פשוט הנהנתי לאישור.
אחרי כמה זמן של שתיקה בהם ציירתי קצת עלתה לי המחשבה שלוגן יודע עליי הכל ואולי אפילו יותר ממני, ואני לא יודעת שום דבר על עברו.
רציתי להכיר אותו, רציתי לדעת מי הוא היה. לשמוע על המשפחה שלו והאנשים שאוהבים אותו.
"אתה בקשר עם הורים שלך?" שאלתי לבסוף כשהסקרנות התגברה והבטתי בו שותק לכמה שניות לפני שענה לי.
"אימי נהרגה כשהייתי בן שלוש עשרה ואני ואבא שלי ביחסים מאוד... מעניינים."
הנחתי את כף ידי על ידו שנשענה על גב הכיסא בו ישבתי, "אני מצטערת לשמוע."
הוא חייך חייוך קטן והניד את ראשו לשלילה, "אל תצטערי, התרגלתי לזה."
"למה אתה מתכוון יחסים מעניינים?"
"אבא שלי הוא מפקד המשמר של הממלכה, הוא זה שנתן לי את התפקיד לשמור עלייך אחרי שהשומר הקודם שלך נהרג. הוא קיווה שזה יגרום לי להעלאה בדרגה כשנחזור.
אנחנו לא רואים אחד את השני הרבה, ותמיד כשאנחנו נפגשים אז הוא נוהג לדבר רק על עבודה. אני חושב שהוא רואה אותי יותר כמו חייל שלו מאשר בנו."
"זה מפריע לך." מלמלתי כשראיתי את ההבעה בעיניו, אבל הוא סתר את דבריי.
"פעם זה הפריע לי, היום אני חושב שכבר התרגלתי לזה, וחוץ מזה אני לא רואה אותו הרבה בשביל שאהיה קשור אליו," לפתע לוגן חייך, "ואל תשכחי שבזכותו אני שומר עלייך, לולא הוא לא הייתי פוגש אותך."
חייכתי קצת וסומק קישט את לחיי.
"מה עם אח שלך?" שאלתי כשניזכרתי שסיפר לי עליו, "סיפרת לי פעם שהוא בן שש עשרה, לא אמרת איך קוראים לו."
"דרייק."
"הוא דומה לך?"
"באופי או במראה?"
"באופי."
הוא חייך לעצמו כאילו נזכר, "לא. הוא דומה יותר לאמא שלנו, אני דומה לאבא שלי.
הוא נלהב יותר, שמח ורעשן כזה. אני יותר שקט ורגוע כמו אבא שלי."
"ובמראה?"
"חצי חצי, לשנינו יש את השיער השחור של אמא, אבל דרייק גם יותר דומה לה במבנה פנים, אני יותר דומה לאבא שלי."
זה הרגיש לי מוזר לדמיין את המשפחה של לוגן, אבל שמחתי שהוא מספר לי עליה בכזאת קלילות. זה עניין אותי יותר משציפיתי שיעניין.
"אתה יכול לספר לי על אחותי?"
הוא הנהנן באישור וחשב כמה דקות לפני שדיבר שוב.
"היא דומה לך מאוד במראה, באופי אני פחות יודע כי אני לא כל כך מכיר אותה.
אני כן יודע שהיא נשואה כבר שלוש שנים לבחור בשם ג'ייקוב שגם הוא ממשפחת המלוכה, אבל קרוב משפחה רחוק מאוד."
"יש הרבה ממשפחת המלוכה?"
"היו. הרבה מאוד מתו במלחמה, נשארו רק את, אביך, אחותך, בעלה ג'ייקוב ואבא שלו."
כל כך קצת?! לא הצלחתי לדמיין איך משפחה מורחבת שלמה נמחקת, ורק עכשיו הצלחתי בפעם הראשונה להבין באמת למה הבריחו אותי מג'נורה לכדור הארץ.