השומר מהצללים

פרק 40- פחד

גופי העירום נצמד אל גופו הגדול והשרירי של לוגן, ורק שמיכה דקה כיסתה את שנינו.
עיניו השחורות הביטו בי בכל כך הרבה רגש, וגרם לעורי לבעור.
''את יפהפייה.'' הוא לחש כנגד עורי כשנישק את צווארי, עיניי נעצמו בעונג ולמרות שהייתי מותשת ממה שקרה לפני כמה רגעים, עדיין לא רציתי להירדם. רציתי להישאר איתו ככה לנצח.
''אני אוהבת אותך לוגן.''
''גם אני אוהב אותך קאיה.''
עם המילים האלו נמסתי לתוכו, ידיי שוטטו סביב גבו ועיניי בחנו שוב ושוב את גופו האלוהי.
קול פתיחת דלת נשמע מלמטה ונאנחתי בקול רם כששמעתי את קולותיהם של אדם והחברים שלו שניפצו את הבועה הקטנה סביבנו, ''לעזאזל, מה השעה?"
חייוך משועשע הופיע בפניו, ''שש בערב.''
איך שהזמן טס. הרגשתי כאילו הכל קרה מהר מידי. ''אני הולכת להתקלח.'' ניפצתי גם אני את הבועה כשקמתי מהשמיכה ואספתי את בגדיי מהרצפה.
לוגן התלבש ביחד איתי ואני הלכתי למקלחת כשהוא מחכה לי מחוץ לדלת.
פשטתי בשנית את בגדיי, הפעלתי את המים הקרים ובבת אחת נכנסתי אל זרם המים הקרירים שהעירו אותי יותר.
למזלי למרות המים עדיין הרגשתי את מגעו של לוגן על עורי, וחייכתי לעצמי כשראשי חשב על זה שוב ושוב כמו סרט שחוזר על עצמו.
אחרי רבע שעה מתחת המים הקרים סגרתי את הזרם וליפפתי סביב גופי מגבת כשפניתי להביט במראה הגדולה.
נראיתי כמעט כרגיל, חוץ מעיניי שלפתע הבחנתי באור שונה בהן... כאילו זהרו קצת יותר, ובעיקר הרגשתי שונה.
הנחתי שאני מדמיינת ואחרי שהתלבשתי בבגדים נקיים וסירקתי את שיערי הארוך יצאתי החוצה לעבר לוגן שחיכה לי כמו תמיד.
חזרנו לחדרי והמשכתי לצייר את הציור ששהפסקתי קודם באמצע, ותוך כדי הגנבתי מבטים ללוגן שהסתכל עלי כל הזמן הזה. עד שלילי מלמטה קראה לכולם לאכול ושנינו ירדנו לסלון לעבר שולחן האוכל בו כבר ישבו כולם.
''אז איך עבר עליכם היום?" לילי שאלה כשהגישה לכולם מהאורז והבשר.
''מעולה.''
''נחמד.''
''בסדר.'' אחד אחרי השני מלמלו תוך כדי שאכלו, והוציאו מפיו של אלכס חייוך משועשע.
אחרי כמה דקות כל יושבי השולחן התחילו לפתח שיחה עמוקה על נושא שעלה, הבטתי בכל אחד מבני המשפחה והבנתי שבעוד חודש וחצי אני לא אראה אותם שוב.
געגוע עמוק כירסם בתוכי, תחושה שחשבתי שלעולם לא ארגיש כלפי מישהו מפה עד שהתחלתי להכיר אותם יותר לעומק.
וחוץ מבני משפחת ג'ונסון יש גם את ריי ותום שגם אתגעגע אליהם, ואמרתי לעצמי שאצטרך לזכור לשאול את לוגן אם אוכל לחזור לפה פעם בכמה זמן כדי לבוא לבקר.
הארוחה הסתיימה כולם פינו את הכלים והאוכל מהשולחן ופנינו לעבר הספות לדבר.
בזמן בו דיברנו על המשפחה המורחבת של משפחת ג'ונסון דפיקה נשמעה בדלת ואלכס קם מהספה לראות מי דופק.
הדלת נפתחה ומבחוץ נכנס גבר יחסית נמוך, רחב כתפיים, ושיער כהה.
הכרתי אותו ממקום כלשהו. הוא היה מוכר לי עד כאב והרגשתי סכנה ברגע שראיתי אותו. ידעתי שאני זוכרת אותו ממקום לא טוב.
ואז לפתע כל הזיכרונות מהתאונה עברו בראשי, ורק ברגע שהתרכזתי יותר בפניהם של האנשים תמונה אחד הופיעה מול עיניי.
הנהג משאית.
הוא אמור להיות בכלל מהבלוורטים, זכרתי שלוגן אמר לי שהוא לא באמת התעלף אלא זה היה מכוון כיד להרוג אותי ואת אימי. אבל הייתי משום מה עד עכשיו בטוחה שהוא מת.
פחד עבר בכל גופי והאינסטינקט הראשוני שלי היה לברוח, אבל ברגע שראיתי איך משפחת ג'ונסון מגיבה קפאתי במקומי.
''אהה דרייק, טוב לראות אותך. מה שלומך?" אלכס חייך אליו וסימן לו להיכנס לסלון, ''איך עבר ערב ההתרמה?"
ערב המה?! הם מכירים אותו? איך? מה קורה פה?!
אלפי שאלות עברו במוחי בעודי קופאת בספה ומביטה בגופו של הנהג משאית.
''את מכירה אותו?" לוגן שאל אותי כשהבחין בהבעה על פניי והנהנתי קלות לכן.
ניסיתי לכסות את פניי במסכה רגילה כדי להבין מאיפה משפחת ג'ונסון מכירה אותו, ולא רציתי שיחשדו שאני יודעת מי זה.
''לילי את זוכרת את דרייק?'' אלכס שאל את לילי אחרי שהוא והנהג משאית התיישבו על הספות ביחד איתנו, '' מי שבא אלינו לפני בערך... מתי זה היה דרייק? שבועיים? להתרים לבית אבות בו דודה רבקה נמצאת.''
לפני שבועיים. פתאום הכל התחבר בראשי כמו פאזל.
לפני כמעט שבועיים ארתוס שיכנע אותי לבוא איתו כשאיים עליי שיש מישהו מהבלוורטים שהגיע לבית משפחת ג'ונסון. זה הוא שנשלח, ועכשיו הם בטח רוצים להשלים את המשימה ולנקום על כך שהרגנו את ארתוס.
''כן בטח שאני זוכרת, איך היה ערב ההתרמה?" לילי שאלה כשמזגה והגישה לו כוס מים.
''הלך מעולה. עכשיו בדיוק משפצים את הבית אבות בזכות זה,'' דרייק ענה לה ולאחר מכן הישר את מבטו עליי, ''אותך אני לא ראיתי בפעם הקודמת, אני צודק?"
נשימתי נעצרה כשהדמות שהופיעה לי בהרבה מהסיוטים לאחר התאונה פנתה אליי, והייתי צריכה לאסוף כל כח שבי כדי לענות לו, ''כן, הייתי אצל דוד שלי באותו זמן כנראה.''
''זאת קייטי, קייטי זה דרייק הוא אחד מהאוספי תרומות של בתי אבות באיזור. הוא היה פה באותו ערב שהלכת ויצא לנו לדבר.''
דרייק הזה חתיכת שקרן, לא מעניין אותו שום בית אבות ושום שיחה שהם דיברו פה באותו ערב בו נחטפתי.
לוגן הביט בי בשאלה אילמת ובחן את האורח כדי לנסות להיזכר אם הוא מכיר אותו או לא. אבל ידעתי שהוא לא יכיר אותו, הוא מעולם לא ראה אותו.
''מי זה קאיה?" לוגן שאל והתאפקתי לא לצעוק את זה. ניסיתי להתעלם מההבעה של דרייק עליי כשקמתי מהספה ברוגע מזוייף.
''אני הולכת לישון, נתראה מחר.'' אמרתי ללילי, אלכס, לוק, אדם וזואי ועליתי למעלה אחרי שאמרו לי לילה טוב בחזרה
ברגע שהגעתי לחדרי קרסתי ולפני שהשטטחתי על הרצפה לוגן מיהר לאחוז בי ולהושיב אותי במיטה.
''מי זה היה?"
''הנהג משאית. מי שרצח את כל האנשים באוטובוס, מי שרצח את אמא שלי.''
עיניו של לוגן נפערו בהלם, ''הוא בלוורט?"
הנהנתי לאישור, עדיין רועדת מהשוק וישר נצמדתי לגופו של לוגן שאחז בגופי בחוזקה.
''הוא לא יפגע בך.'' לוגן הבטיח לי אבל זה לא מה שהפריע לי.
''הוא למטה שם, עם משפחת ג'ונסון.''
''הוא לא יפגע בהם, אחרת היה עושה את זה ממזמן. אני חושב שהם לא רוצים להיחשף אז הם מנסים להישאר על פרופיל נמוך.''
לפני שבאתי לענות לו דפיקה נשמעה על דלת חדרי וכל גופי נדרך, לוגן קם מהמיטה עליה ישבנו והתקדם לאט לכיוון הדלת.
''רגע לוגן,'' לחשתי לו לפני שפתח את הדלת, ''אם זה מישהו ממשפחת ג'ונסון אז כדאי שאני אפתח...''
לוגן לא הקשיב לדבריי ופתח בכל זאת את הדלת, כנראה החליט שאין מצב שאני אפתח את הדלת כשיש סיכוי שמאחוריה נמצא דרייק.
ובאמת כך קרה, דרייק עמד מאחורי הדלת בשלווה שנקטעה כאשר לוגן משך אותו לחדר והצמיד את גופו לארון בזעם.
''מה אתה עושה פה?!" לוגן הביט היישר בעיניו באיום ואני רק התרחקתי כמה צעדים מהם, עדיין היה קשה לי להביט בעיניים של מי שגרם למוות של הוריי.
דרייק נראה נינוח מידי, ''אל תמהר להרוג אותי לוגן, זה לא יראה טוב בעיני המשפחה פה אם הלכתי לשירותים ולא חזרתי.''
''תענה לי!" לוגן צעק כשנהיה מתוסכל יותר מהעובדה שהוא צודק, הוא באמת לא יכול להרוג אותו סתם אחרת זה יראה חשוד. דרייק בטח אנר להם שהוא הולך לשירותים, אם הוא לא יחזור בעוד כמה דקות זה יראה מוזר.
''תירגע, רק באתי להעביר מסר.''
''איזה מסר?"
דרייק הפנה את ראשו מלוגן אליי, והרגשתי איך כל נים ושריר בגופי קופא ממבטו, ''שלחו אותי לומר לך שתתכונני לנקמה. את יודעת מי שלח אותי?"
לא יכלתי להגיב, רק נשארתי לעמוד שעונה על הקיר כדי לא ליפול והרגשתי בדיוק כמו שמי ששלח אותו רצה שארגיש. פחד.
''מי?" לוגן שאל כשלא עניתי ואחז בחולצתו בחוזקה.
דרייק רק חייך כשהמשיך להביט ישירות לעיניי האפורות, ''ארתוס.''

המשך יבוא...

תאמינו או לא אבל סיימתי לכתוב את כל הספר!!! (פרק 43 יהיה האחרון לעונה)
סיימתי את הפרק האחרון שבוע שעבר ולמרות שחשבתי שהפרק האחרון הכי קשה גיליתי שהפרק הראשון של העונה השניה קשה יותר (אני מאז עדיין תקועה איתו.)
כמה ממכם חושבים שתרצו לקרוא את הספר השני? סתם שאני אדע זה ממש חשוב לי...(:
אני מקווה שאוכל לכתוב כמה שיותר פרקים מהעונה השניה, שאני לא חושבת תהיה עם כל כך הרבה פרקים כדי שזה לא ימרח.
אז תשלחו בתגובות כמה ממכם רוצים עונה נוספת, ואם יש שהיו רוצים דווקא ספר אחר אז גם אשמח לדעת.
תודה:)⁦❤️⁩ מקווה שאהבתם את הפרק.