השומר מהצללים

פרק 17- זה התפקיד שלי

עליתי לחדר שלי והסתובבתי לעבר לוגן שהיה שקט מאז שניכנסנו הבייתה.
"חתיכת שיחה" הוא מילמל וציחקקתי.
"כן..." הסכמתי והתיישבתי על הכיסא שמול השידה, "אז אתה בעצם יודע הכל עלי. אני חייבת להגיד שזה מאוד מביך"
הוא התיישב על המיטה שלי מולי ומשך את כתפיו, "אני מכיר אותך רק איזה חודש, שגם אז היית מתוכו שבועיים מחוסרת הכרה."
"בטח זה היה ממש משעמם"
"האמת שלא. את יפה כשאת ישנה"
בבת אחת לחיי האדימו והסטתי את מבטי לקיר במבוכה.
נראה שלוגן נראה לא פחות מובך ממני, "סליחה, לא התכוונתי..."
"זה בסדר" ביטלתי את התנצלותו, "בוא נשכח מזה"
חשבתי על נושא שאני יכולה להחליף כדי להעביר אווירה. "למה אחותי לא פה איתי? למה אותה השאירו בג'נורה ואותי הביאו לפה?"
נראה שלוגן שמח על השינוי נושא.
"אחותך הייתה אז בת שבע עשרה, היא עזרה לאביך במלחמה, את היית תינוקת קטנה ולא יכלו להגן עלייך שם"
כיווצתי את גבותיי בבילבול, "רגע, לא אמרת שהיום היא בת עשרים?"
"נכון" הוא אישר את דבריי ולא הבנתי איך זה הגיוני.
"אז איך לפני שמונה עשרה שנה היא הייתה בת שבע עשרה והיום היא בת עשרים?"
"זוכרת שאמרתי לך שיש סימנים של המעמדות בצבע העיניים? שמעמד מלוכה יש להם עיניים אפורות ומעמד משרת עיניים כחולות..." הינהנתי, "אז יש עוד סימן קטן למעמד. משרתים מגיעים לגיל שמונה עשרה, בעלי מקצוע מגיעים לגיל עשרים ושמונה, שומרים מגיעים לגיל שלושים, שומרי מלוכה מגיעים לגיל עשרים וחמש, יועצים מגיעים לגיל שישים, ומעמד מלוכה מגיעים לגיל עשרים. אחותך היא במעמד מלוכה אז היא מגיעה עד גיל עשרים"
הבטתי בו המומה. אז אני אגיע לגיל עשרים ואפסיק לגדול? מה לעזאזל?!
"אז אנשים אצלכם לא מתים?"
הוא הניד את ראשו, "הם מתים במלחמות, מחלות... אבל כן התמותה שלנו הרבה פחות גדולה"
"וואו" מילמלתי כשניסיתי לעכל את זה, "אמא שלי בהחלט נראיתה צעירה יחסית לגיל ארבעים וחמש אבל לא נראיתה בת עשרים"
"נכון, כי אמא שלך הגיעה לפה. רק מי שנמצא בג'נורה נשאר בגיל של המעמד שלו.
אני חושב שזה כדי שלא נחשף, תתארי לעצמך מה היה קורה אם מישהו מג'נורה היה מגיע לכאן וחיי לנצח, היו עולים עליו בסופו של דבר. אבל אמא שלך לא גדלה כאן כמו שאר בני האדם הרגילים, פשוט לאט יותר ובגלל שהייתה פה הרבה שנים אז היא כבר לא נראיתה בת עשרים"
"אז אתה תישאר לנצח בגיל עשרים וחמש?" שאלתי בהרמת גבה, עדיין מתקשה להאמין...
"אלא אם כן אהיה פה הרבה זמן איתך, לוקח כמה שנים עד שאתה מתחיל להתבגר בכדור הארץ אבל אני מאמין שכשתגיעי לגיל שמונה עשרה אנחנו כבר נחזיר אותך לג'נורה. וכמובן אלא אם כן אמות במלחמה או..."
"מה?" קטעתי את דבריו כששמעתי את דבריו- 'כשתגיעי לגיל שמונה עשרה אנחנו כבר נחזיר אותך לג'נורה'
אני לא יודעת מה ציפיתי, לא חשבתי על זה כל כך מאז שהוא הסביר לי על הכל...
"אתם חושבים שאני אחזור איתכם לג'נורה?"
הוא הביט בי בבילבול, "כן, חשבת שאת נשארת פה? את הנסיכה של ג'נורה, כולם יצטרכו אותך שם"
הפשטות בה אמר את הדברים האלו הסבירה לי שכולם בטוחים בוודאות שכשאגיע לגיל שמונה עשרה אחזור אליהם, אבל למה שאחזור לשם? הבית שלי הוא פה, בעולם הזה. אני לא קשורה בכלל לעולם שבו חיים לנצח ויש מעמדות כמו בימי הביניים...
אבל מצד שני, לפתוח דף חדש במקום חדש (ששונה לחלוטין מכל מה שאני מכירה) נשמע לי מפתה כל כך. אולי שינוי כזה גדול זה מה שאני צריכה, אולי זה יוכל לגרום לי לשכוח מהעבר והרגיש מישהי אחרת שאינה קשורה לקייטי הקודמת מכדור הארץ.
"אני צריכה לחשוב על זה" הסברתי ללוגן שזה לא כזה פשוט בשבילי להחליט ביום אחד דבר כזה.
הוא הינהן בהבנה, "אוקיי. אני מאמין שבסוף תביני שאת שייכת לשם ולא לפה. אני יכול לראות את זה כבר עכשיו"
הוא צודק. מאז ומעולם לא הרגשתי שייכת לחברה הזאת. תמיד קינאתי בבנות בכיתה שלי שהיו יוצאות למועדונים ומפלרטטות עם בחורים בשגרת החיים, שכל זמן חופשי שלהם הם יוצאים להיפגש עם חברים ונהנים מזה... זה היה מרתיע אותי תמיד משום מה, ותמיד החשבתי את עצמי כבדה ולא זורמת, אבל האמת שפשוט לא התחברתי לזה.
"יש מישהו שאתה מתגעגע אליו מהעולם שלך?"
הוא חייך לעצמו, כאילו נזכר במישהו כזה, "כן, חבר טוב שלי, אני והוא כמו אחים מאז שאני זוכר את עצמי"
"איך קוראים לו?"
"בנג'מין, אבל כולם קוראים לו בן. את תאהבי אותו כשתכירי אותו, הוא טיפוס שאי אפשר שלא לאהוב"
"הוא גם שומר מלוכה?"
לוגן הניד את ראשו, "לא, הוא שומר רגיל"
"ומה עם משפחה?"
"אמרו לך פעם שאת שואלת הרבה שאלות?"
הרמתי את ידי כחפה מפשע, "אני סקרנית, אתה עוקב אחריי מבלי שאני יכולה להתנגד אז לפחות אני אדע עלייך דברים בסיסיים"
הוא גיחך, "אח קטן, הוא בן שש עשרה"
"ומה התפקיד שלו?"
"גם שומר מלוכה, המשפחה שלנו היא שושלת של שומרי מלוכה, התפקידים והמעמדות לרוב עוברים בגנים"
"ומה עם מישהו מתחתן עם מישהו ממעמד אחר? מותר?"
הוא מיהר להנהן, "כן, בטח שמותר. הילד יהיה במעמד של האבא או האמא, לעיתים רחוקות זה לפי סבא או דוד. עכשיו תורי לשאול שאלה" הוא אמר לפני שהספקתי לשאול שאלה נוספת, לא יכלתי לעצור את הצחוק שלי.
"יש משהו שאתה לא יודע עליי?"
"אמרתי לך כבר קודם, אני מכיר אותך רק חודש"
"חודש בו הספקת לשמוע שלוש שיחות שלי עם פסיכולוג. אני חושבת שזה כבר מכסה את הכל אבל אתה מוזמן לשאול, אני ספר פתוח"
ממתי אני מתחייבת בפני אנשים שאענה על השאלות שלהם? טוב כנראה זה הוגן תמורת כל השאלות שאני שאלתי אותו...
"למה את ודוד שלך עם טינה אחד כלפי השני?"
"קודם כל הוא לא דוד שלי" אמרתי היום כבר בפעם השניה, "אני מכירה אותו מגיל שתים עשרה מאז שאבא שלי התחתן, נח לא הבין איך אבי מתחתן עם אישה שעם ילדה מתבגרת. הוא ניסה לשכנע אותו לרדת מזה ושהוא לא צריך בת מתבגרת כי אני אעשה להם צרות בחיי נישואים בגלל שלדעתו נער מתבגר לא מקבל את מי שמתחתן עם ההורה שלו.
אני שמעתי את השיחה במקרה כשעברתי באיזור והוא ראה שאני שמעתי, לא אמרתי לו שם כלום כי לא רציתי שיהיה בלאגן בחתונה אבל מאז שנינו לא מחבבים אחד את השניה.
חודש אחרי החתונה נסענו לבקר אותו ושמעתי אותו מציע לאבא שלי לנסות להעביר אותי לפנימייה כדי שלו ולאמא שלי יהיה זמן לעצמם אחרי החתונה. אני לא ידעתי איך אבא שלי יגיב לעצה שלו כי בכל זאת לא הכרתי אותו אז ולא ידעתי שהוא יהיה ממש כמו אבא בשבילי. לכן כעסתי על נח כל כך שהציע דבר כזה שיכל להשפיע על החיים שלי, חוץ מזה אני זאת שבכלל דחפתי את אמא שלי למצוא מישהו אז רק מלדמיין איך הרעיון הזה יגרום לי לשלם את המחיר הפחיד אותי.
כמובן שאבא שלי לא הסכים אבל עדיין היחסים ביני לבין נח היו מאז מאוד... גרועים."
הבטתי בלוגן המופתע ותהיתי איזה חלק בסיפור הזה הפתיע אותו.
"וואו..." הוא מילמל לבסוף, וכנראה חשב על שאלה נוספת שרצה לשאול אותי.
"מה את מתכננת לעשות עם אדם?"
נאנחתי בקול רם, "באמת שאני לא יודעת. אני לא חושבת שיש לי מה לעשות חוץ מלחכות ולראות מה הוא יעשה."
"את יודעת שהוא לא יפגע בך" לוגן שאל כדי לוודא אבל ניערתי את ראשי לשלילה.
"אתה היית איתי כשהוא דיבר איתי, ראית איך הוא רק הזהיר אותי מלא לומר כלום ללילי ואלכס. אני לא בטוחה שאני יכולה לזלזל בו."
"לא התכוונתי לזה, אני מתכוון שאני לא אתן לו לפגוע בך, אני פה שומר עלייך וברגע שיחשוב לעשות משהו יותר מלאיים עלייך אני אתערב." לוגן הבטיח לי.
חייכתי אליו בהוקרת תודה ולפתע הרגשתי בטוחה יותר. "תודה"
הוא הניד את ראשו לשלילה, "את לא צריכה להודות לי, זה התפקיד שלי."

המשך יבוא...