השומר מהצללים

פרק 20- תמיד

-מי ששכח מה קרה בפרק הקודם שירפרף עליו קצת;) הפרק הזה זה המשך שלו.-

שכבתי במיטה שלי, עדיין בסערת רגשות ממקודם. לוגן ישב בכיסא מולי והביט בי בדאגה.
"אני מצטערת שהיית צריך לראות את זה." התנצלתי והוא הביט בי בבילבול.
"אין לך על מה להתנצל."
לא היה לי כח להתווכח ופשוט המשכתי להביט באוויר כשכל מה שאני מנסה לשכוח מופיע מול עיניי כמו סרט.
"את רוצה שאני אלך להביא לך כוס מים?" הוא הציע אבל הנדתי את ראשי לשלילה. פחדתי להישאר לבד.
"לא, אני רוצה שתשאר כאן."
לא שלטתי במילים שיוצאות מפי, למעשה אפילו לא חשבתי לסנן את מה שאני אומרת מרוב שלא היה לי כח לכלום.
למזלי לוגן לא צחק עליי או החליט שזה משעשע אותו, אלא ההבעה הרצינית שעל פניו הסבירה לי שהוא מבין.
הוא התקרב אליי לאט לאט, כאילו מפחד שאני אבהל ממנו, והתיישב לידי על המיטה.
"את לא צריכה לעבור את זה לבד. את יכולה לדבר איתי." קולו הרך גרם לי להביט בעיניו השחורות שהרגיעו אותי משום מה.
מפה כבר לא שלטתי בכלל במה שיוצא לי מהפה, המילים פשוט יצאו החוצה מבלי שיכלתי לעצור אותן, ואולי כבר לא רציתי לעצור אותן. "אחרי שנפלנו לתהום אני נפלתי מהאוטובוס מאחד החלונות שנשברו. אני זוכרת שנחתכתי ביד מהזכוכיות והיה עליי הרבה דם.
אני זוכרת ששכבתי על האדמה הרבה זמן כשהייתי חצי ערה וחצי בחוסר הכרה, עד שקמתי וסובבתי את ראשי לכיוון האוטובוס ואז ראיתי את... את הראש שלו, העיניים שלו הביטו בי..." דמעות ירדו בחופשיות מעיניי והרגשתי את ידו החמה של לוגן אוחזת בידי הרועדת, המגע שלו הרגיע אותי, "כשהבטתי לצד השני ראיתי את הגוף שלו שוכב לידי. הייתי כל כך נסערת שלא חשבתי על הכאב ורק רציתי להתרחק משם.
לא חשבתי בהיגיון ופשוט קמתי והתקדמתי לעבר האוטובוס. היה לי קפוא והבגדים שלי היו קרועים אז רציתי אולי לחזור בינתיים לתוך הגרוטאה של האוטובוס עד האמבולנסים יבואו ולפחות לא יהיה לי קר עד אז.
אני הייתי היחידה שקמתי, וחוץ מקול כאב של מישהו אחר שהיה רחוק ממני אף אחד לא נראה ער.
איכשהו הצלחתי להגיע לאוטובוס שהיה שבור לגמרי אבל לא יכלתי להיכנס בגלל הזכוכיות אז רק הבטתי לבפנים. זאת הייתה טעות נוראית.
הם שכבו שם באוטובוס, ו... ואני ידעתי שהם מתים, אני יכולה להשבע שאני פשוט הרגשתי את זה."
"ההורים שלך?" קולו העדין של לוגן החזיר אותי לחדר והינהנתי הינהון קטן.
"הייתי כל כך בהלם שפשוט נאבקתי עם עצמי לא להיכנס אליהם לתוך האוטובוס, אבל לפני שהספקתי להיכנס שמעתי את הקולות של האנשים שבאו לחלץ אותנו והתעלפתי. אחר כך קמתי בבית חולים."
הדמעות המשיכו לרדת במורד לחיי ולוגן התקרב אליי וחיבק אותי בחוזקה, מה שהכי הייתי צריכה עכשיו.
"תודה." מילמלתי לתוך חזהו הרחב תוך כדי שרעדתי בבכי.
חום גופו של לוגן עבר לגופי והרגשתי פתאום רגועה יותר, בטוחה יותר. רציתי שהוא יחבק אותי ככה כל הלילה, שידעתי כמעט בוודאות שלא אעצום בו עין.
"אתה יכול להישאר?"
ידעתי שאני מבקשת ממנו יותר מידי, אבל בכל זאת קיוויתי שהוא יסכים ויסלח לי על זה מחר.
לוגן נשכב לידי והמשיך לחבק אותי כשאני צמודה לחזהו, "תמיד."