השומר מהצללים

פרק 43- ביחד (פרק אחרון)

הפרק מוקדש ל- afik227 שיש לה יום הולדת היום!! מזל טוב אהובה⁦❤️⁩😘
מקווה שתהנו מהפרק האחרון, את כל ההודעות השארתי לסוף הפרק אז בבקשה תקראו אותן אחר כך זה חשוב(:
קריאה נעימה⁦❤️⁩

אולם בית הספר היה כמעט מלא משכבת י'ב שהסתובבו בזוגות או בחבורות.
לרגע זה לא הרגיש כמו אולם בו היינו בשיעורי ספורט או טקסים משעממים בשעות הלימודים, אלא מסיבה לכל דבר.
או שאני פשוט אומרת את זה כי לא הייתי במספיק מסיבות בחיי.
''קייטי!" קולה של ריי נשמע מאחוריי והסתובבתי לראות אותה בשמלה צהובה שמתאימה לה מאוד, ולידה תום שלבש חליפה כמו המנהג המוזר של הבית ספר הזה.
בנות בשמלות ובנים בחליפה.
''מה קורה?" שאלתי בחייוך וחיבקתי את ריי ואז את תום.
''חוץ מזה שעוד מעט המנהל לואי הולך לחפור לנו במשך שעה? נראה לי שהכל בסדר.'' ריי מלמלה וגיכחתי בשעשוע, היא שונאת נאומים כי זה תמיד גורם לה לבכות (היא פשוט לא מודה בזה שהנאום גרם לבכי אלא האבק שבאוויר.) אחרי כמה דקות הגיע הזמן של קבלת התעודות וקראו לכל אחד לקבל את התעודה שלו.
היו כמה נאומים משעממים של המנהל, כמה מהמורים, משקיעים של בית הספר... ריי הזילה כמה דמעות, בסופו של דבר כשהכל נגמר המסיבה המשיכה ומצאתי את עצמי יושבת בקצה האולם יושבת ביחד עם תום וריי מדברים וצוחקים.
''היי.'' מישהו מאחוריי קרא לי והסתובבתי לכיוונו, זכרתי שהוא אחד הנערים מכיתה י'ב1, רוי אם אני לא טועה. הוא למד איתי במגמת אומנות אבל לא יצא לי להכיר אותו כל כך.
''היי.'' חייכתי אליו והבטתי בו בשאלה אחרי ששתק כמה זמן, הוא נראה מעט לחוץ משום מה, הידיים שלו הזיעו קצת והוא לא הפסיק להתעסק בבד חולצתו.
''אני הייתי איתך במגמה אם את זוכרת... במגמת אומנות...''
''כן אני זוכרת, רוי נכון?"
הוא הנהן לאישור והרגשתי הקלה שלפחות אני זוכרת את שמו, הוא נראה נחמד מאוד למען האמת, והזכיר לי מישהו שהייתי דלוקה עליו בתיכון הקודם שלי, ''הכל בסדר?"
''כן, רק רציתי לשאול אותך אולי... את רוצה לרקוד? יש אחלה מוזיקה...''
''אני לא רוקדת.'' עניתי בהתנצלות וקיוויתי שזה ירמוז לו שאני לא מעוניינת. אני באמת לא רוקדת, אבל יש עוד סיבה מאחורי זה.
''אה. אז קיוויתי אולי תוכלי לתת לי את המספר טלפון שלך? את יודעת, אם תרצי להיפגש...''
גוש נתקע בגרוני כשהרגשתי לא נעים להגיד לו לא, לא רציתי לפגוע בו. ''אני מצטערת רוי, אני פשוט לא פנויה כל כך...'' ניסיתי לומר בעדינות ועיניו נפערו בהפתעה.
''אני מצטער לא ידעתי, שיהיה לך ערב טוב קייטי.'' הוא גמגם ומיהר ללכת.
הוא נראה בחור רגיש, ילד טוב כזה שכל אמא הייתה רוצה שהבת שלה תביא הבייתה. ופחדתי שאולי פגעתי בו קצת.
''לא ידעתי שיש לך חבר.'' ריי אמרה בטון משועשע והחזירה אותי למציאות.
''זה לא ממזמן.''
''מי זה?" היא שאלה בהתעניינות ותום מיהר לענות לפניי, ''דביל שחש את עצמו.''
עיניה של ריי נפערו בהפתעה, ''אתה מכיר אותו?"
נזכרתי בפעם בה לוגן הראה את עצמו בפני תום, זיכרון לא כל כך נעים אבל לפחות תום נמנע מלדבר על זה עד עכשיו.
''לצערי.''
''מה זאת אומרת?"
''שאני לא מבין מה היא מוצאת בכלל משהו בשחצן הזה, הוא סתם מתנשא ו...''
''אני ממש לידך תום.'' הזכרתי לו והתאפקתי לא לחייך כשלוגן לידי קילל, אילו תום רק ידע שהוא פה לידי שומע אותו.
''איך זה שאני לא מכירה אותו?"
''לא יצא,'' הסברתי בהתנצלות והחלפתי נושא, ''איך הסתדר בסוף הרישום לבית ספר להוראה?"
ריי הסבירה איך המנהל בעצמו דאג שתהיה לה הזדמנות נוספת להירשם אחרי פשלה במערכת שלא קיבלו בטעות את הבקשה שלה ועל ההתלבטות שלה אם ללמוד הוראה לילדים קטנים או לבני נוער.
אחרי כשעה הרגשתי שאני צריכה קצת אוויר ואמרתי לתום וריי שאני הולכת לשירותים, אני ולוגן חמקנו מבין כל התלמידים שמילאו את האולם עד שהצלחנו לצאת החוצה.
ברגע שהאוויר הקריר הכה בי יכלתי לנשום לרווחה. אני ולוגן הלכנו בדממה נעימה בחצר האחורית של בית הספר ומשום מה הרגיש לי מוזר להיות פה בשעות הערב המאוחרות.
''אני לא אוהב את התום הזה.'' לוגן מלמל אחרי כמה דקות של שתיקה.
''משום מה זה לא מפתיע אותי.''
התיישבתי על הדשא הלח והנעים ולוגן התיישב לידי, הנחתי את ראשי על ברכיו והבטתי אל השמיים.
''מוזר לי לחשוב על כך שעוד שבוע אני לא אראה אותם יותר.''
''חשבתי שתלכי לבקר אותם פעם בחודשיים.''
''אני כן, אבל זה לא ימשך הרבה זמן עד שזה יעלם.''
''מה יעלם?"
''הקשר. זה תמיד נעלם מתישהו. כולנו נמשיך הלאה בחיינו, קריירה, חתונה, משפחה, ילדים... והכל יהיה בסך הכל עבר.''
''ואת רוצה שזה מה שיקרה?'' לוגן שאל, ''שכולם ימשיכו הלאה את חייהם ולאט לאט הקשר יפסק?"
חשבתי כמה שניות בודדות על השאלה לפני שעניתי לו, ''אמרת לי פעם שאנחנו מפסיקים לגדול בשלב מסויים.''
לוגן הנהן בראשו לאישור.
''אז בסופו של דבר אנשים לא יבינו למה אני נראית בת עשרים בגיל ארבעים, נכון? אולי זה דווקא טוב. זה פותר הרבה בעיות.''
לוגן חייך, ''זה נחמד להסתכל על דברים באופן חיובי.''
''מתי אתה הפסקת להתבגר?"
לוגן חשב זמן מה כאילו ספר בראשו את השנים מאז שהגיע לגיל עשרים וחמש, ''חמש שנים אני חושב, אצלנו לא סופרים את זה.''
'אז זה כאילו אתה בן שלושים?"
לוגן גיחך והניד בראשו לשלילה, ''לא. אני בן עשרים וחמש, כמו שאר שומרי המלוכה. אנחנו לא מתייחסים לשנים שאחרי הגיל הזה. זה כמו שתגידי שאמט בן מאה ומשהו.''
הבטתי בו מופתעת, ''אמט בן מאה?!"
לוגן משך בכתפיו בפשטות. ''כמו שאמרתי קודם, אצלנו הגיל הוא לא רלוונטי כל כך, אנחנו לא חיים עד גיל מסויים, אז זה לא אמור לשנות לנו.''
''חיי נצח.'' מלמלתי והבטתי בלוגן מהנהן קלות בראשו.
''כן, חיי נצח.''
''זה לא קצת משעמם?"
חייוך קל עבר בשפתיו כשהביט בי, ושוב אותה תחושה של פרפרים בבטן הרעידה את גופי, ''תלוי עם מי אתה מעביר אותם.''