השומר מהצללים

פרק 10- שינוי אווירה

יום שישי. כולם יושבים סביב השולחן לאכול ארוחת בוקר בשעה שקרובה יותר לצהריים מאשר בוקר.
גיליתי שעם הזמן התיאבון שלי ירד יותר ויותר, הייתי אוכלת רק בארוחות ערב וקצת בארוחות בוקר כי לא רציתי שלילי ואלכס יחשדו במשהו, אבל הארוחות צהריים היו בבית ספר כך שאף אחד לא ידע שאני לא נמצאת שם.
זה לא שנגעלתי מאוכל, פשוט לא הייתי רעבה. הרגשתי פתאום שאכילה היא דבר מיותר.
אחרי השיחה שהייתה לי עם אדם הרגשתי יותר מידי לא נח לידו, לא הייתי מסוגלת להביט בו ופחדתי להתקל בו בטעות.
לגמתי מכוס המים שלי ופניתי ללילי "לילי אני יכולה ליסוע היום הבייתה?"
היא מיהרה להעביר את מבטה מצלחתה אליי "למה? קרה משהו?"
כל יושבי השולחן הביטו בי והתחרטתי שפתחתי את זה ככה מול כולם.
"סתם... בא לי ליסוע קצת, יש לי בבית כמה ציורים שם שרציתי למכור ואני אשמח ללכת היום"
מצאתי תירוץ שלא היה שקר מוחלט, אני באמת מתכננת ללכת למכור את הציורים כשאגיע חזרה להומסטד, זה תמיד היה ממש נחמד ומרגיע אותי.
"תזכרי שהבטחת לי שאני בא איתך" לוקאס הזכיר לי וחייכתי אליו כשהנהנתי לאשר לו שלא שחכתי.
ביום שהגעתי לכאן הבטחתי ללוקאס שכשאלך למכור את הציורים בבית אני אזמין אותו לבוא איתי.
"טוב, מתי אתם רוצים לחזור?" לילי הסכימה ונראה ששימח אותה שלוקאס בא איתי.
חישבתי כמה זמן ייקח לנו הנסיעה באוטובוס וכמה זמן נהיה בקניון, "בערב"
"בסדר גמור" אלכס אמר וחייכתי בסיפוק.
"זואי את רוצה גם לבוא?" לוקאס הציע לזואי לבוא איתנו שהייתה שקועה בלשחק באוכל שבצלחת שלה.
היא התנערה מעט ממחשבותיה ופנתה חזרה ללוקאס "מה?"
"אני וקייטי נוסעים להומסטד למכור ציורים שלה שנשארו בבית שלה, רוצה לבוא איתנו?"
היא חייכה והינהנה לכן "כן. למה לא?"
הופתעתי מעט כשהסכימה, מאז שהגעתי לא יצא לנו כל כך לדבר. אבל ככל שעבר הזמן נראה שהיא יותר התרגלה לנוכחות שלי פה.
שמחתי שהיא באה איתנו, אולי תהיה לי ולה הזדמנות לדבר.
"מה איתך אדם?"
קפאתי מעט כשלוקאס הציע לאדם, אבל ניסיתי להיראות מבחוץ רגועה ונינוחה.
קיוויתי שיגיד לא.
לא רציתי להיתקל איתו לבד שוב פעם. ויותר מזה, הלילה הוא אמר שיחפש עליי נקודות חולשה, ולא ידעתי מה הוא ימצא עליי ברגע שיגיע אליי הבייתה.
"לא, אני אוותר"
חנקתי את אנחת ההקלה שלא תצא החוצה בטעות והרשתי לעצמי לחזור לנשום כרגיל.
הוא לא בא.
מזל.
"טוב. בפעם הבאה" אמר לוקאס ופינה את צלחתו לכיור.
זואי קמה גם היא, "מתי יוצאים?"
"אני אבדוק מתי יש אוטובוס ואגיד לך"
פינינו את הכלים ופניתי לבדוק מתי יש אוטובוס.
לוקאס התקדם לעברי והביט במסך המחשב שטען את מה שחיפשתי "לא אכפת לך שהזמנתי את זואי, נכון?"
מיהרתי להניד את ראשי לשלילה "בכלל לא, להיפך, אני שמחה שהיא הסכימה"
היה לי חשוב להבהיר לו שאין לי בעיה עם אחותו, שלא ירגיש לא נעים.
הוא חייך במעט הקלה "מעולה, כי נראה שהיא גם שמחה לבוא"
"יש אוטובוס עוד עשרים דקות, מה אומר?"
"אחלה, אני אגיד לזואי להתארגן"
הוא עלה לקומה למעלה וגם אני עליתי לחדרי להביא כסף ואת הפלאפון שלי.
בדקתי שיש לי מספיק כסף בשביל אוטובוס ולעודף, למקרה שמישהו שייקנה תמונה יצטרך, ואחרי עשרים דקות הלכנו לתחנת אוטובוס.
התחנה הייתה ריקה, משב רוח נעים קיבל אותנו בברכה והרגשתי שאני עכשיו חוזרת הבייתה אחרי זמן רב שלא הייתי שם. למרות שזה בסך הכל שלושה ימים.
עדיין לא קלטתי שמאז שהגעתי לפה עברו רק שלושה ימים, הרגשתי כאילו זה שבועיים.
האוטובוס הגיע ואחרי ששילמנו לו התיישבנו במושבים שזואי יושבת לידי ולוק במושב לפנינו.
עברו כמה דקות שהנסיעה עברה בשתיקה, עד שזואי פנתה אליי.
"את תמיד מוכרת ציורים שלך?" שאלה. והעברתי את מבטי מהנוף בחלון אליה בחייוך.
"כן, אלה שמצוירים על קנבסים"
"ממתי את מציירת?"
"מגיל שבע, אמא שלי רשמה אותי לחוג של גילאי שלוש עשרה בטעות וזה מה שיצא"
היא צחקה "את מרוויחה מזה טוב?"
"האמת שכן, אבל הרוב הולך לעוד חומרי ציור, כל השאר אני חוסכת. מה איתך? מה את אוהבת לעשות?"
הפנתי אליה שאלה וגיליתי שזאת השיחה הראשונה ביננו שכללה יותר משש מילים.
"צילום, גם כמוך אני מרוויחה מהתחביב שלי"
"איפה את עובדת כצלמת?"
היא מנתה את המקומות באצבעותייה "מסיבות, אירועים, בעיקר מסיבות סיום של בתי ספר או פרוייקטים"
"זה נשמע נחמד"
היא חייכה לעצמה "כן זה באמת נחמד"
הנסיעה המשיכה בשיחה שלי ושל זואי שדיברנו על עוד כמה נושאים כמו לימודים, מסיבות, מורים בבית ספר, סרטים שראינו. ובאיזשהו שלב גם לו הצטרף לשיחה שלנו.
אבל אחרי שעתיים וחצי האוטובוס התקרב לתחנה שליד ביתי וגרם לשיחתנו להיעצר כשהראתי להם את הבית שלי מבעד לחלון ולחצנו על הפעמון שיסמן לנהג לעצור.
ירדנו מהאוטובוס וההרגשה להיות שוב בבית הייתה מוזרה, בעיקר כששני אנשים מהמקום שאני גרה בו כעת נמצאים לידי.
התקדמנו בשביל לבייתי וחשבתי על כמה גבריאלה הייתה כועסת אם הייתה שומעת שהייתי פה מבלי לספר לה.
אני וגבריאלה דיברנו מאז שהגעתי לבית משפחת ג'ונסון רק ארבע פעמים עד עכשיו, וכל פעם מחדש אמרה לי להודיע לה כשאבקר.
לקחתי את המפתח של הבית שהיה בארנק שלי ופתחתי את הדלת לרווחה כדי שגם לוק וזואי יוכלו להיכנס, לבחור השחור שהלך מאחורינו לא דאגתי כי ידעתי שיכנס גם אם אטרוק לו את הדלת בפרצוף.
לוק שרק בהתפעלות "בית יפה"
הוא וזואי הסתובבו בסלון ולאחר שבחנו את הבית בחנו את הציורים שנתלו על הקירות.
"את ציירת אותם?" זואי שאלה והצביעה על ציור של הים ואז על ציור של שדה שיבולים.
"כן"
ניזכרתי ביום בו הראתי להורים שלי כמה ציורים שסיימתי לצייר ושאלתי אותם איזה הם רוצים לתלות בסלון.
אמא רצתה את השיבולים, כי אמרה שזה מתאים לעיצוב הפשוט של הבית.
ואבא בחר את הציור של הים, ואמר שזה מאוד מרגיע.
פנינו לחדר שלי וסידרתי את שמונה הקנבסים בערימה אחת אך לוק מיהר לקחת כמה כדי להקל עליי.
הבטתי בציור היחיד שנח על השידה, הציור שציירתי בלילה שחזרתי מהבית חולים הבייתה. של הנערה שנופלת מהצוק לים.
"מה עם הציור הזה?" זואי שאלה כשראתה שמבטי משתהה עליו יותר מידי.
"לא, אני לא מוכרת אותו" עניתי כשניזכרתי בסערת הרגשות ששהיתי בה בזמן בו ציירתי אותו.
לבסוף סימנתי להם בראשי שנצא וליבי התחמם כשהבנתי שהם מחכים לי שאפרד מהבית שלי.
שהם מבינים שהזמן שלוקח לי הוא בשביל לעכל הכל ולהשלים עם מה שנעשה, ושניהם עושים זאת בהרבה סבלנות שלא ראיתי אצל הרבה אנשים בחיי.
"אז איפה אמרת שאת מוכרת?" לוק שאל והתקדמנו מחוץ לביתי זמן קצר כל כך מאז שהגענו.
"דוכן מחוץ לקניון שקרוב לבית, חמש דקות הליכה" סגרתי את הדלת ביד אחת שנותרה לי והצלחתי לנעול אותה.
"יש לך בית ממש נחמד" זואי אמרה כשניסתה להעביר את השתיקה שסררה בעקבות הכניסה לביתי.
לא יכולתי לעצור את עצמי מלתקן אותה "היה לי"
לא הייתי צריכה לומר זאת. זואי התכווצה מעט כשזכרה ולוק שלח אלינו מבט מהיר.
"סליחה אנ..." היא באה לומר אבל קטעתי את התנצלותה.
"זה בסדר את לא צריכה להתנצל, לא הייתי צריכה להגיד את מה שאמרתי"
היא הינהנה בהבנה וכשהגענו לרחבת כניסה של הקניון הראתי ללוק איך לסדר את הציורים על השולחן שהיה שם לדוכנים.
תוך כדי דיברנו הרבה, צחקנו כשדיברנו על נושאים מכל הסוגים ומידי פעם מישהו ביקש לקנות את אחד הציורים.
עברה שעה ונשארנו עם חמישה ציורים כשהפלאפון של זואי צילצל והיא ענתה.
"היי אמא... כן כבר הגענו... אנחנו עכשיו בקניון, מכרנו שלושה ציורים..."
עם כל ציור שהיינו מוכרים אחרי שמי שקנה היה הולך היינו צוהלים בשמחה כמו משוגעים, ראינו בזה הישג אישי וזה היה כל כך מצחיק, (בעיקר כי לוק אמר בהתחלה שעל כל ציור שנמכר הוא עושה עשרים שכיבות סמיכה)
"עוד בערך שעתיים... כן עכשיו רק אחת בצהריים אז נגיע גג בשבע בערב" זואי המשיכה לדבר עם לילי כשעוד מישהו בחן את הציורים מקרוב.
"כמה הציור הזה עולה?" הגבר שבסביבות גיל החמישים הצביע על ציור של כפות רגלים הפוסעות על חול בים, ומשאירות עקבות מאחוריהם.
ציור שציירתי כשהייתי לבד בים, אחרי ריב גדול עם אבי שהיה בעקבות חילוף דברים לא נעים ביני לבין אחיו נח.
"חמישים דולר" עניתי וזיהיתי מהצד שזואי סיימה את שיחתה עם אימה.
הגבר צילם את התמונה וכנראה שלח אותה לקרוב משפחה או חבר כדי להתייעץ איתו אם לקנות ואחרי כמה הודעות הביא לי כסף ולקח את התמונה.
אני, לוק וזואי חייכנו אחד אל השני ובסוף פרצנו בצחוק.
"נו לוק, אנחנו מחכות" זואי סימנה בעיניה לעבר הרצפה וצחקתי כשראיתי את מבטו העייף של לוק.
לבסוף נכנע והתחיל לעשות עוד עשרים שכיבות סמיכה כשאנשים מסביב בוחנים אותו ומצחקקים מהצד.
"יאלה לוק!" זואי קראה כשספרה בקול רם לאחור כמה נשאר לו.
"ארבע, שלוש, שתיים, ואחת!"
לוק נשכב על הרצפה וגרם לנו לצחוק כשנאנח בקול רם בעייפות.
הזמן באמת עובר כשנהנים, את זה גיליתי היום. הזמן עבר כמו טיל, ומהר מאוד כבר היינו באוטובוס בדרך הבייתה, אחרי שמכרנו שש ציורים שזה הישג לא רע בכלל.
את שני הציורים הנותרים החזרתי הבייתה ואז חזרנו לתחנה בה ירדנו, ולמזלנו האוטובוס הגיע חמש דקות לאחר שהתחלנו לחכות בתחנה.
"היה נחמד" לוק סיכם הכל ואני וזואי הסכמנו איתו בהחלט.
גיליתי שהאחים ג'ונסון מאוד מקבלים, מצחיקים ובעיקר מביכים.
וזה היה כיף, השינוי אווירה לאחת יותר קלילה וזורמת. שמחתי ששניהם באו איתי והרגשתי שזה באמת קירב ביננו, ובעיקר ביני לבין זואי.