השומר מהצללים

פרק 32- לא אותה אחת

''מה... איך...?" תום הביט בו מבולבל כשניסה להבין איך לוגן לפתע הופיע בחדר כשעד לפני רגעים בודדים היינו פה לבד.
''לוגן תעזוב אותו.'' ביקשתי בקול רועד שגרם לו לחזק את אחיזתו, ידיו שאחזו בחולצתו של תום רטטו בזעם.
'' מי אתה בכלל?" תום שאל אותו וניסיתי לחשוב על אלפי אפשרויות איך אנחנו יוצאים מהמצב שנקלענו אליו.
''לוגן.'' הזהרתי אותו הפעם בקול חזק יותר וקיוויתי שהכעס שלו לא יגרום לו לעשות טעויות שיתחרט עליהם אחר כך.
''אתה מרשה לעצמך לדבר ככה אל חברים שלך ואז בסוף מתפלא למה אין לך כאלה? בחיי שאני לא מבין למה היא בכלל שמה עלייך." הוא אמר לתום שנראה שהתאושש מההלם ודחף את ידיו של לוגן ממנו.
''אתה לא מכיר אותי.''
''אני מכיר אותך מספיק כדי לדעת שאתה חתיכת חלאה אגואיסט שלא יודע להעריך שום דבר שיש לו.''
''מאיפה את מכירה אותו?" תום שאל בהתעלמות בולטת מלוגן.
לפני שהספקתי לענות לוגן הקדים אותי, ''אני החבר שלה.''
אי אפשר לומר שהמילים האלו לא עשו לי משהו. הרגשתי את הלב שלי נמס כשאמר את זה. לחיי הסמיקו ורמז של חייוך קטן הופיע בפניו הנאות של לוגן כשראה את תגובתי מדבריו.
תום העביר את מבטו אליי ושאל אותי בעיניו אם זה נכון, כשהנהנתי לו לכן הוא נשאר לעמוד בשקט לכמה רגעים לפני ששבר את הדממה. ''רק עכשיו אני באמת מבין עד כמה אני לא מכיר אותך.'' ואז הוא פתח את הדלת ויצא מהכיתה.
טוב. יתרון אחד יש בכל זה- הוא לא שאל אותי איך לוגן היה פתאום בחדר.
נשארתי להביט בדלת ממנה תום יצא כשדיברתי ללוגן, ''בבקשה תגיד לי שמה שהיה עכשיו לא יסבך אותך.''
חייוך נוסף עלה על פניו, ''את דואגת לי קאיה?"
''זה לא מצחיק!" הכתי בעדינות בידו כשאני מודעת לדאגה שנשקפת בעיניי.
הרגשתי שזה לא יעבור אצלהם חלק. שהם לא יתעלמו מזה שלוגן הראה את עצמו בפני מישהו שמכיר אותי. פי כמה וכמה שהוא גם דיבר איתו והציג אותי כחברה שלו.
ברגע שהבחין עד כמה אני דואגת רצינות החליפה את השעשוע והוא הושיט את ידו לשיערי. ''אל תדאגי אני אסתדר. אם אחד לא ישמע על זה.''
בדיוק שבאתי לענות לו קול בכריזה של הבית ספר נשמע- ''כל שכבת י'ב נא לגשת לכיתות. הבגרות מתחילה עוד חמש דקות.''
הבגרות בספרות. כמעט שכחתי לגמרי מה הסיבה שבגללה אני פה.
לוגן החזיר את ידו משיערי אל גופו וחזרנו לכיתה להתחיל את המבחן.
מיותר להגיד שבקושי יכלתי להתרכז. המחשבות לא נתנו לי מנוחה ובמיוחד כשתום ישב לידי נזכרתי כל הזמן במה שקרה לפני כמה דקות.
הוא לא אמר לי מילה, הוא אפילו לא הביט בי. וברגע שסיים את הבחינה רק יצא מהכיתה מבלי להעיף מבט.
''נלך ברגל?" לוגן שאל כשיצאתי מהכיתה אחרי שסיימתי והנהנתי לו לאישור.
''כן. אלכס מסיים רק עוד כמה שעות ללמד והדרך היא רק חצי שעה הליכה.''
''לא היית צריך להראות את עצמך.'' אמרתי כשכבר הגענו כמעט לחצי מהדרך, הבנתי שאין טעם להתעלם מהמתח שנוצר ממה שקרה עם תום.
''לא הייתי מסוגל. איך שהוא דיבר אלייך הוציא אותי מהכלים."
''קייטי!" קול מאחוריי קטע אותי לפני שהספקתי לענות והסתובבתי לאחור אל אדם שרץ כדי להשיג אותי עד שהגיע לידי.
''היי. כבר סיימת את הבגרות?"
''כן.'' עניתי והמשכנו ללכת כששנינו חושבים מה לומר.
''אני סולחת לך.'' אמרתי לבסוף וחייוך של הקלה הופיע בפניו.
''תודה.''
''אתה לא צריך להודות לי. זה יהיה ממש צבוע מצידי לא לסלוח לך אחרי שאני עשיתי דבר דומה לתום שגם עליו אני מנסה שיסלח לי.''
חייוכו של אדם ירד לפתע והתחלף בהבעה של אדם שיודע סוד. הוא נע באי נוחות וראיתי שהוא מתחבט אם עצמו אם לומר לי משהו או לא.
''מה קרה?"
''אני צריך להגיד לך משהו. אני... אני זה שגיליתי לתום ששיקרת לו. זה היה כשעדיין ניסיתי לפגוע בך ואת לא מבינה עד כמה אני מתחרט על זה.
לא הייתה לי זכות להתערב ובאותו זמן חשבתי רק איך אני פוגע בך, עד שהכרתי אותך באמת.''
הכל הסתדר לי עכשיו. הדרך בה תום הבין את האמת עליי. ההודעה ששלחו לו לפני זה היה אדם.
''זה בסדר. עכשיו אתה מתחרט על זה, ובכל מקרה האמת הייתה מתגלה.''
''דיברת איתו מאז?''
נאנחתי בקול רם. ''היום. יותר נכון הוא זה שדיבר איתי והוציא עליי את כל הכעס שלו עליי. ואז גילה דבר נוסף שלא ידע עליי והבין עד כמה הוא לא מכיר אותי.
נראה לי זה אבוד.''
''אותי החיים לימדו ששום דבר לא אבוד.''
חייכתי חייוך קטן ועצוב. אותי החיים לימדו שיש דברים שלעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו.
ואם כמה שניסיתי להיות הנערה שהייתי לפני התאונה, אני אחד מהם.

את שאר היום ביליתי במכירת ציורים עם זואי, שגם היא מכרה כמה מהתמונות שלה ביחד איתי.
מיד אחרי המכירה קניתי בחנות האומנות הקרובה כמה קנבסים נוספים וצבעים לפני שחזרנו הבייתה.
זואי חוסכת את כל כספה ללימודים, צילום מקצועי זה החלום שלה. ואחד הדברים שהרגשתי שחיברו ביננו זה באמת האומנות.
חזרתי לחדרי עם שני ציורים שלא הצלחתי למכור וקנבסים חדשים, וברגע שהנחתי את כולם בשידה לקחתי אחד מהקנבסים הנקיים והתחלתי לצייר.
השעה כבר הייתה מאוחרת ואחרי שהחזרתי את המכחול והצבעים לקופסא פניתי לשירותים לשטוף את ידי מהצבע. כשחזרתי לחדר וסגרתי את הדלת הבטתי בלוגן שהוא ואני לא החלפנו מילה אחת מהצהריים, ובבת אחת כבר לא היה מרחק שירחיק ביננו.
בתחילה הוא נישק את שפתיי בעוצמה, ידיו אחזו בלחיי וידיי נכררכו סביב צווארו.
הנשיקה עברה בהדרגתיות לרכה יותר ושנינו ניצלנו כל רגע קטן בשביל להשלים את הזמן שהיינו בריחוק אחד מהשניה.
תמיד צחקתי על הבנות מכיתתי שהיו מספרות על כך שהן לא מסוגלות לא לראות את החבר שלהם יותר מיום, ושאם כן הן מרגישות שהן משתגעות.
עכשיו אני אחת כזאת, ולא ידעתי עד כמה אושר אני ארגיש עם זה. עד כמה אהיה מאושרת.
זה לא מגיע לי. אבל אני לא מסוגלת לסרב לזה, אני גם לא רוצה.
כשנגמר לנו האוויר ראשו של לוגן התרחק מעט משלי אבל עדיין היה קרוב מספיק בשביל שארגיש את נשימותיו על עורי.
''אני אוהב אותך.''
חייוך קטן עלה בפניי כשהבטתי בו, ואחרי שניות מעטות נישקתי אותו שוב.

המשך יבוא...

בגלל הפרק הקצר אני מעלה עוד אחד היום:)