השומר מהצללים

פרק 7- החבילה המושלמת

~מי ששכח מה קרה בפרק הקודם שיחזור לרפרף על הסוף כי זה ההמשך שלו:)~

דפיקה נשמעה על הדלת
"קייטי? קייטי תפתחי את הדלת בבקשה" קולו הדואג של אלכס נשמע מחוץ לחדרי והבנתי שהוא לא יניח לי לישון אחרי דבר כזה מבלי לדבר איתו.
ולא. לא משום שהוריי היו כאלה. אבי ואימי מעולם לא היו מנסים לעודד את רוחי אם בכיתי, למעשה, הם גם מעולם לא ראו אותי אפילו בוכה.
ידעתי זאת משום שהוריה של גבריאלה היו כאלה, היא הייתה מספרת לי שאחרי התקף זעם של אחיה בביתם הוריה היו מגיעים לחדרה ולא מניחים לה עד שתדבר איתם ותוציא את כאבה מליבה.
לעומתה אני הייתי בוכה על הכרית, ללא ידעתם של אנשים. לא שהיו לי סיבות רבות לבכות כמו שיש לגבריאלה, אבל כשהיו אף אחד לא ידע על כך.
והינה אני, נמצאת בבית שנהפך לביתי רק מלפני יומיים. בוכה ושומעת את קולו של אלכס שמפציר בי לפתוח לו את הדלת כדי לדבר איתי.
פעם קינאתי מעט בגבריאלה על הוריה החמים והאוהבים שלא הניחו לה עד שדיברה איתם ומעולם לא נתנו לה ללכת לישון עם מטען כבד על הלב.
היום אני מבינה שהייתי מעדיפה שאלכס לא יראה אותי בוכה. למה לעזאזל הייתי צריכה להיות נטועה מחוץ חדרו של אדם כשהם מדברים עליי?!
הידיעה שזה לא היה בשליטתי הקלה עלי מעט, אבל כעת כשאלכס מאחוריי הדלת כבר לא הייתה דרך לשנות את הנעשה והבנתי שנותרו לי שתי ברירות.
או להתעלם ולחכות עד שיתייאש, או לפתוח לו את הדלת.
ניגבתי את דמעותיי במהירות ונשמתי עמוק כשנעמדתי וסובבתי את מפתח הדלת לצד השני.
ברגע שעשיתי זאת לא הייתי צריכה אפילו לפתוח את הדלת כי אלכס כבר עשה זאת ונכנס לחדר, ועוד לפני שהספיק לומר מילה הקדמתי אותו.
"אלכס אני בסדר, אתה יכול ללכת לישון" הרגעתי אותו וזייפתי חייוך על פניי כדי שאולי ישכנע אותו.
אבל הוא הבחין בכך שזה שקר מוחלט.
"קייטי בואי שבי על המיטה ונדבר" הוא ביקש בקול רגוע ועשיתי כדבריו.
הוא לקח את הכיסא שהיה מול שולחן הכתיבה והתיישב מולי.
"אדם לא התכוון למה שהוא אמר, אולי עכשיו הוא חושב שהם נכונים אבל בתוכו הוא מבין שהוא פשוט מפחד שיתפסו את מקומו בבית, מה שהוא עדייו לא מבין שלא יקרה לעולם" אלכס הסביר לי את התנהגותו של אדם למרות שזה לא היה הדבר שהפריע לי בעיקר.
מה שהפריע לי היה עד כמה הוא ולילי מאמינים לו? עד כמה אני מאמינה לו? עד כמה אני מאמינה לעצמי?
חלק מדבריו היו לא נכונים בוודאות, אבל חלק לא קטן היה גם נכון.
אני באמת לא מתכננת להיות כאן כבת משפחה, הגעתי לכאן מחוסר ברירה עם הידיעה שבגיל שמונה עשרה אעזוב ולא אחזור.
"אבל הוא צודק" בסוף הודתי באמת והכנתי את עצמי לתגובתו "בחלק ממה שאמר בכל אופן"
"זה לא משנה לנו מה תעשי אחרי שתוכלי ללכת קייטי" אלכס הסביר ברוך וגרם להפתעה לעבור בי "העיקר בשבילנו הוא שההשהות שלך כאן איתנו תעזור לך להמשיך הלאה בחייך, בין אם זה שיהיה לך מקום לישון בו ובין אם זה לתמוך בך כשתצטרכי, להיות אוזן קשבת. שבגיל שמונה עשרה אם תלכי לפחות תהיה לך תמיד את האפשרות להגיע לכאן ושתמיד תסתובבי עם תחושה שיש לך לאן לחזור"
רגשות העצב חלפו ובמקום זה התחלפו ברגשות חמימים, של בית, של הידיעה שמישהו דואג לך, של האפשרות להשתייך.
אבל חסמתי את עצמי מזה, ידעתי שברגע שאני אצעד צעד אחד קדימה, יהיה לי קשה עד כמעט בלתי אפשרי לצעוד לאחור.
אחרי שלא עניתי לאלכס זמן רב מידי הוא המשיך לדבר "לילי עכשיו מדברת עם אדם, היא מסבירה לו את מה שהסברתי לך פחות או יותר.
אל תרגישי אשמה שאת נמצאת פה, אנחנו כאן בשבילך כי רצינו, לא כי מישהו כפה עלינו.
רוצה לספר לי למה הדברים של אדם השפיעו עלייך ככה?"
הוא ידע למה. את זה ידעתי בוודאות. הוא פשוט רצה שאוציא את זה ממני.
"אני לא רוצה להיות כאן נטל אלכס, ויותר מזה, אני לא רוצה לעבור עוד פעם. כל החיים שלי גדלתי במקום אחד, השגרה שלי התהפכה ביום אחד כשעברתי לכאן.
אני לא אהיה מסוגלת בפרק זמן קצר כל כך לעשות זאת שוב, לא אחרי האובדן ואחרי הכאב שאני לא מפסיקה להרגיש..." מבלי לשים לב הדמעות זלגו שוב על לחיי והתחלתי להישבר מול מישהו. להישבר ממש.
"את מפחדת שנרצה שתעזבי?" הוא שאל והינהנתי מכיוון שכבר לא הייתי מסוגלת לדבר.
הרגשתי שהדמעות חונקות אותי ושהכל צף ועולה.
אלכס לקח את ידי בחמימות אבהית וניסה להרגיע אותי
"אני יכול להבטיח לך קייטי, שלא משנה מה יגידו, את תישארי כאן אלא אם כן תרצי אחרת. את מבינה אותי?"
הפעם התפרקתי, לא יכלתי לשאת את זה ואלכס מיהר לצידי ועטף אותי בידיו בחום.
מישהו שהכרתי בסך הכל יומיים, הצליח לחדור את כל החומות שלי ולהוציא את כל הכאב שהרגשתי.
הידיעה שהוא גרם לי להרגיש פתאום מישהי שחשובה למישהו בעולם הזה היא זאת שגרמה לי לבכות, כי עד עכשיו לא הייתי חשובה באמת לאף אחד בעולם הזה, חוץ משני אנשים שכעת נמצאים למעלה בשמיים. וכשהם עזבו, הייתי בודדה כל כך שזה כאב.
עד שאלכס הסביר לי שהוא לא ייתן לי ללכת, שהוא ילחם עליי שאשאר כמו שהורים אמיתיים נלחמים על ילדיהם.
"תודה" מילמלתי בקול רועד "תודה"
אני לא יודעת כמה פעמים אמרתי זאת עד שנרגעתי, וברגע שזה קרה השתחררתי מחיבוקו של אלכס והבטתי בפניו ששידרו את טוב ליבו באסירות תודה.
"את רוצה ללכת לישון?"
"כן"
הייתי מותשת, ואחרי בכי כזה הרגשתי מספיק משוחררת בשביל שינה.
אלכס קם מהמיטה "בסדר, לילה טוב קייטי, תזכרי שאת יכולה לבוא אליי או אל לילי בכל עיניין" הוא ביקש בחייוך חם והינהנתי לאישור.
הלילה הזה נרדמתי מייד, לראשונה לשינה רצופה ושקטה, חסרת סיוטים או חלומות זוועה.