השומר מהצללים

פרק 34- שקרים

הרגשתי כאילו ליבי מפסיק לפעום ואת נשימתי נעצרת. עברתי בעיניי שוב ושוב על המילים כדי לוודא שאני רואה נכון.
'אם את לא רוצה שאחד ממשפחת ג'ונסון יפגע.'
''קייטי הכל בסדר?" תום העיר אותי מהירהוריי ומיהרתי לסגור את המחברת לפני שהוא או לוגן יראה את מה שקראתי.
לוגן עמד מספיק רחוק מאחוריי כדי לא לראות את מה שהבהיל אותי, והביט בי בשאלה אילמת אם אני בסדר.
''כן כן... סתם אני לא מרגישה כל כך טוב...'' מלמלתי גם לתום וגם ללוגן, ''נראה לי שאלך הבייתה.''
''אוקיי, תרגישי טוב.''
לקחתי את התיק שלי מהכיסא ויצאתי מהכיתה אחרי שתלשתי את הדף מהמחבת ודחסתי אותו לתיק.
''מה קרה?" לוגן שאל כשיצאנו משטח בית הספר וראה שאני עדיין מוטרדת.
אסור לי לספר לו, אחרת הם יפגעו במשפחת ג'ונסון, ואין סיכוי שאני אתן לזה לקרות.
''כלום. סתם פתאום הייתה לי סחרחורת.''
''את משקרת.''
''לא אני לא.''
איך הוא החליט שאני משקרת? טוב אין לי זמן לזה עכשיו. אני צריכה לחשוב מה אני אומרת ללוגן ביום ראשון בערב כשנצטרך ללכת למוזיאון לאומנות. הוא בטוח יבוא איתי, אבל אסור שיחשוד במשהו.
למה כל כך כואב לי כבר עכשיו כשאני מבינה שאני הולכת לשקר לו ולבגוד באמון שלו? למרות שאני יודעת שאין לי ברירה...
''את כן, קאיה אני רואה את זה בעיניים שלך. תסבירי לי מה קורה.''
''אני לא חייבת לך שום הסברים!" צעקתי לפתע וקיוויתי שזה יגרום לו להפסיק לשאול. אני לא יכולה להרשות לעצמי שידע את האמת.
המשכתי ללכת בשקט כשלוגן הולך גם הוא לידי, ''קאיה?"
''תעזוב אותי, בבקשה.''
נראה שהוא כיבד את בקשתי ושתק, לא מרוצה מזה כלל.
כל הדרך הבייתה לוותה בשתיקה לא נעימה, שבה לפחות יכלתי לנסות לחשוב על תכנית ולעכל את הכל.
טוב, אין פה שאלה בכלל, אני חייבת להקשיב לפתק הזה אחרת מישהו ממשפחת ג'ונסון עלול להיפגע. השאלה באיזה מחיר...
אלה בטוח הבלוורטים, הם היחידים שרוצים לפגוע בי או יותר נכון להרוג אותי.
אז אם אני הולכת ביום ראשון למקום ההוא אני בעצם נותנת להם להרוג אותי? ככה אני הולכת לוותר על החיים שלי?
'אין לך ברירה.' קול ההיגיון בראשי אמר לי והבנתי שכנראה הוא באמת צודק. אני לא יכולה לתת למישהו לפגוע באנשים שדאגו לי.
גם כשהגעתי סוף סוף לחדרי המחשבות התערבבו במוחי וגרמו לכאב ראש לתקוף אותי, וביחד עם כל זה העובדה שאני אולי הולכת למות ביום ראשון הקרוב.
מעולם לא חשבתי שאצטרך להתמודד עם כזאת סיטואציה לבד.
לוגן כמו שביקשתי ממנו קודם המשיך לשתוק, ורק לא הסיר את עיניו ממני שהביטו בי בדאגה ובילבול.
הוא ניסה להבין מה קורה איתי, והרצון להסביר לו היה חזק. ובכל פעם שכמעט רציתי לספר לו תמונתם של משפחת ג'ונסון עלתה בראשי והזכירה לי מה עלול לקרות אם אספר לו.
צלצול הפלאפון שלי לפתע נשמע וגרם לי לקפוץ בבהלה כשהמחשבות מתנדפות בבת אחת מראשי.
הרמתי את צג הפלאפון שעליו רשום מספר חסוי ואחרי התלבטות קצרה החלטתי לענות.
''הלו?" שאלתי בקול צרוד מעט מהזמן בו לא דיברתי וכיחכחתי בגרוני לפני שדיברתי שוב.
''מי זה?"
''תלכי לשירותים ואל תאמרי מילה. שהשומר שלך לא ידע על השיחה הזאת.''
מי שכתב את האיום. זיהיתי את קולו, זה מי שהיה עם הסכין באותו ערב אחרי המסיבה שניסה להרוג אותי.
עשיתי את עצמי כאילו אני מנתקת ובתנועה מהירה מבלי שלוגן ישים לב הכנסתי את הפלאפון לכיס הג'ינס שלי.
מלמלתי לעברו שאני הולכת לשירותים וכשסגרתי את הדלת החזרתי את הפלאפון לאוזני.
''מה אתה רוצה?"
לא עבר זמן רב עד שענה לי, ''את לבד?"
''כן.''
''רק רציתי לוודא שקיבלת את הפתק.''
יכלתי לשמוע את החייוך בקולו המשועשע, וזה עורר בי בחילה.
''מה אתה רוצה ממני?"
''יש לי משימה קאיה, והיא לתפוס אותך. את מבינה שאני אעשה הכל כדי לבצע אותה?"
קאיה. הוא קרא בשמי האמיתי, השם שהתרגלתי שרק לוגן קורא לי בו.
''אני מבינה.''
''תיהי ביום ראשון בשעה אחת עשרה וחצי מחוץ למוזיאון לאומנות. אחרת אני אשלח את אחד מהאנשים שלי לפגוע במישהו מהמשפחה שלך, אני בטוח שאת לא רוצה לגלות עד כמה הוא יכול להיות אכזרי,'' צמרמורת תקפה את עורי ואם היה לפני השיחה הזאת איזשהו ספק קטן אם ללכת או לא, ברגע זה הוא התנדף לחלוטין, ''ותזכרי שאותו דבר יקרה אם השומר שלך ידע משהו על כך. אני מובן?"
לקח לי זמן מה עד שהצלחתי למצוא את קולי, ''כן.''
השיחה התנתקה והחזרתי את הפלאפון לכיס. ברגע שהתאוששתי מיהרתי לצאת מהחדר לפני שלוגן יחשוד שמשהו לא בסדר. ברגע שפתחתי את הדלת ראיתי אותו מולי והוא בהחלט נראה מוטרד.
נכנסתי חזרה לחדרי כשלוגן אחריי וכשסגרתי את הדלת, לפני שהספקתי ללכת למיטתי לוגן אחז בי והכריח אותי להביט בו.
''קאיה את חיוורת, מה קרה?"
''שום דבר.''
לוגן נאנח בייאוש והעביר את ידו בשיערו בתיסכול, ''תפסיקי אם זה כבר! אני לא עיוור אני מבין שמשהו קורה כאן.''
''לא הכל אתה צריך לדעת.''
''האמת שאני כן, אם תרצי או לא אני עדיין השומר שלך ואני צריך לדעת מה קורה כאן.''
''אל תדאג לוגן, זה לא משהו שאתה צריך להגן עליי מפניו.''
''אה אז רק כשיש עלייך איום פיזי אני צריך להגן עלייך?! זה מה שאת באמת מרגישה?"
''כן.''
גופו נרתע מעט ממני כשהבין את המשמעות הכפולה שבדבריי, שאני לא רואה אותו יותר משומר בשבילי. וכאב לי כל כך לראות אותו נפגע ממני.
'אין מה לעשות. אסור שהוא יחשוד.' ניסיתי להכניס לראשי אבל העובדה שפגעתי בו הכאיבה לי בכל זאת.
רציתי לומר לו שאני מצטערת. שלא התכוונתי לשום דבר ממה שאמרתי, אבל הפחד שמשפחת ג'ונסון תפגע הזכירה לי למה עשיתי זאת מלכתחילה.
''בסדר. לא אטריד אותך יותר.'' הוא אמר בקול מרוחק שגרם לתחושת פטיש להלום בי. וברגע שהתרחק ממני ונשען על קיר החדר פתאום הבנתי שאני עושה את זה גם בשבילו.
אחרי הכל ביום ראשון אני נותנת לבלוורטים לתפוס אותי, וקרוב לוודאי שיהרגו אותי. אז לפחות אולי כשזה יקרה יכאב ללוגן פחות.
ידעתי שאעשה הכל כדי שהוא לא יפגע, רציתי שיהיה מוגן ויהיה מאושר.
ואחרי כמה זמן של מחשבה הבנתי דבר אחד.
אני אוהבת אותו.