השומר מהצללים

פרק 12- הוא רואה אותך

לקראת הפגישה השלישית שלי עם אמט הפסיכולוג הייתי צריכה הכנה נפשית. מאז הפעם האחרונה בה נפגשתי איתו לא הפסקתי לדמיין בראשי את התמונה בה הוא מביט בבחור השחור, ההזיה שלי.
ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא הביט בציור מאחורי גופו של הבחור השחור, ובסוף כשישבתי בספה הקטנה מול אמט והבטתי בעיניו הזהובות הצלחתי לשכנע את עצמי עד הסוף שסתם דימיינתי את זה.
אמט הניח את הדף שעיין בו לכמה רגעים והעביר את מבטו אליי, "מה שלומך קייטי?"
חייכתי כששמעתי את השאלה שהוא שואל בכל פעם שאנחנו נפגשים, "בסדר"
"מה עם המצב הלימודי?"
"בסדר"
"מצב חברתי?"
"בסדר"
"איך אצל משפחת ג'ונסון?"
"בסדר"
הוא חייך בשעשוע, "אני אולי אקבל תשובה שהיא לא בסדר?"
ציחקקתי כשהבנתי שבאמת אין לי משהו אחר להגיד, לדעתי הפגישות האלו באמת מיותרות.
"איזו תשובה אתה רוצה לשמוע?"
הוא נאנח בקול רם והוריד את משקפיו העגולות מעיניו, "את הקשיים, את הכישלונות, הצלחות, עצב, כעסים... אני יודע שיש אותם ואני רוצה שתדברי איתי על זה, זה התפקיד שלי"
דבריו הוציאו את כל השעשוע שהיה, שתיקה סררה זמן מה בה הוא הביט בי ואני הבטתי בגוונים הכחולים על הקיר.
"מה אתה רוצה לדעת?" שאלתי לבסוף והחזרתי את מבטי אליו.
"איך את מרגישה אצל משפחת ג'ונסון?"
חשבתי על אלכס ולילי המדהימים, שמאז שהגעתי לא הפסיקו לנסות לעזור לי ולבוא לקראתי בכל דבר.
על לוקאס וזואי שהתחלנו להתקרב ולדבר יותר. ואדם שמתרחק ממני באופן מופגן ושולח אליי מידי פעם מבטים מאיימים.
מה מתוך כל זה הוא רוצה לדעת?
"מוזר לי להיות שם" עניתי את האמת ואמט הביט בי בעניין וסימן לי בהינהון ראש שהוא מקשיב, "זאת משפחה שפשוט שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי.
ארוחות ערב ביחד, לוקאס זואי ואני לרוב מדברים הרבה שלושתינו, לילי ואלכס תמיד מתעניינים ורוצים לדעת מה שלומי ואיך אני מרגישה ואם אני צריכה משהו... כל ה... ביחד הזה זה מרגיש לי מוזר.
בבית שלי כל אחד היה עסוק בעניינים שלו ואף אחד לא התערב בחיים של מישהו אחר. היינו אוכלים מתי שבא לנו, עושים מה שאנחנו רוצים, וגם אם לא הייתי בבית שבוע שלם אף אחד לא היה שם לב או פשוט לא מעיר על כך"
"וזה טוב או רע?"
"גם וגם"
"לא דיברת על אדם" אמט הזכיר לי.
נאנחתי בקול רם, "אדם ואני לא כל כך מדברים"
"למה?"
"הוא לא כל כך אוהב אותי" עניתי בפשטות וראיתי את אמט מסמן לי שארחיב, "מהיום שבאתי הוא פשוט לא רוצה לראות אותי. ואחרי שחזר הבייתה הוא... סוג של איים עליי שלא אפגע באף אחד"
"ואחר כך? הוא אמר לך עוד משהו?"
הינהנתי לכן, "שמעתי אותו מדבר בחדר שלו עם לילי ואלכס עליי שאני בסופו של דבר אפגע בהם והם עושים טעות שאני פה. שאני לא מסוג האנשים שיתחברו אליהם כמשפחה אלא רק אנצל אותם"
"וזה נכון?" אמט שאל את השאלה שאני שואלת את עצמי כל פעם מחדש.
"חלקו כן, אני באמת לא מתכננת להמשיך לגור שם אחרי סיום התיכון. אני אפילו לא בטוחה שאשמור איתם קשר. אבל אלכס אמר לי שלו וללילי זה לא משנה והעיקר מבחינתם שטוב לי אצלם בבית עד שאצטרך לעזוב, ושאדע שהדלת שלהם תמיד פתוחה בשבילי"
"וטוב לך שם?" אמט רשם משהו במחברת שלו והנחתי שאולי זה מה שאני אומרת לו.
"כן. טוב לי שם מאוד"
הוא הינהן בהבנה וחזר להביט בי, "ומה עם חברים?"
"לוקאס וזואי חברים טובים שלי"
"כן את זה סיפרת לי, אני מתכוון לחברים מהכיתה"
"יש את רייצ'ל מהכיתה שלי" חייכתי לעצמי כשאמרתי את שמה המלא של ריי, "היא זאת שמהתחלה עזרה לי ויצא לנו כמה פעמים לדבר.
ויש את תום פטרסון, הוא יושב לידי בכיתת אם, אנחנו מדברים הרבה והייתי אצלו בבית ביום שלישי ללמוד לבגרות בהיסטוריה שהייתה אתמול"
אמט נראה מופתע מעט כסיפרתי לו את זה, "תום? את יודעת כמה פעמים נפגשתי איתו בזמן הקצר שלי פה וניסיתי לשכנע אותו להתחבר קצת עם תלמידים מהכיתה? הוא אמר לי שזה בכלל לא מעניין אותו ואין לו כח לאנשים אחרים"
חייכתי כשניזכרתי בפעם הראשונה שדיברתי איתו ומשכתי בכתפיי, "כן, גם אותי בהתחלה הוא לא ממש חיבב. אבל בסוף הוא התרגל אליי ונפתח אליי קצת יותר"
לא חיבב בלשון המעטה, נראלי הוא דיי שנא אותי, אבל העיקר שאנחנו עכשיו בסדר.
הצילצול נשמע וקטע את שיחתינו עד שהפסיק, עכשיו סוף היום ואני צריכה להגיע לחנייה לאוטו של אלכס.
"את לא מבינה איך אני שמח לשמוע, שיהיה לך סוף שבוע טוב קייטי. ניפגש ביום שלישי?"
הינהנתי לאישור ולקחתי את התיק שלי מהרצפה, כשבאתי להביט שוב בפניו נשימתי נעצרה כשראיתי את זה שוב.
הוא הביט שוב בבחור השחור, היישר בעיניו הכהות אבל הפעם חייך אליו קצת.
הרגשתי את עורי מחוויר ולפני שאמט ישים לב מיהרתי לצאת אחרי שאני ממלמלת משהו על סוף שבוע טוב.
זה לא הגיוני. איך הוא רואה אותו? הוא הזיה שלי, רק אני יכולה לראות אותו.
אולי גם אמט הזיה?
לא זה כבר מגוחך לגמרי, אני יכולה באותה מידה להגיד שכל העולם הזה הזיה שלי.
ניכנסתי לרכב של אלכס בעוד רק אני, אלכס וזואי נמצאים ברכב ומחכים ללוקאס.
זואי חייכה אליי, "היי קייטי"
"איך היה קייטי?" אלכס שאל וניסיתי לדחוף את כל המחשבות לאחור.
"בסדר" עניתי לו וחייכתי בחזרה לזואי.
לוקאס פתח את הדלת ליד מושב הנהג וכשסגר את הדלת אלכס התחיל ליסוע לכיוון הבית.
הבטתי בבחור השחור שישב לידי והביט בי כמו תמיד, ניסיתי להבין אם מישהו באמת יכול לראות אותו. אבל שתי האפשרויות היחידות שהיו בראשי היו או שדמיינתי את זה שאמט הביט בו, או שרק אני ואמט מסוגלים לראות אותו איכשהו.
ברגע שהגענו הבייתה ניזכרתי לפתע בדבריו של אמט מהפגישה הקודמת שלי איתו והבנתי מה הדרך שלי לדעת אם הוא באמת רואה אותו או לא.
"אלכס אני יכולה להשתמש במחשב שבמשרד שלך לכמה דקות. משהו לבית ספר" ביקשתי מאלכס ואחרי שהנהן לאישור עליתי לקומה השלישית בה המשרד שלו ושל לילי.
דבריו של אמט עברו בראשי כשהפעלתי את המחשב, 'ראיתי באיזה אתר באינטרנט של מאמרים על טראומות מתאונות דרכים, מאמר של מחקר שהיה רשום בו שיש הרבה אנשים שאחרי טראומה כמו שאת עברת התחילו לראות הזיות, את יודעת, מראות חוזרים ובעיקר אנשים שאולי היו שם, זה משהו שמאוד נפוץ, זה קרה לך?'
כשהמחשב נדלק רשמתי בחיפוש 'מאמרים על טראומות מתאונות דרכים'.
כשלא מצאתי משהו על הזיות של אנשים רשמתי בחיפוש 'הזיות של אנשים בעקבות טראומה'
חיפשתי משהו שדומה לדבריו של אמט ולא מצאתי.
הדבר היחיד שמצאתי הוא פלאשבקים או מראות כאלה רגעיים.
הזיות של אנשים זה לא נפוץ בכלל, ואין על זה שום מאמר או אתר.
נאחזתי בשולחן העבודה בחוזקה כדי לייצב את עצמי והבטתי בבחור השחור שעמד מאחוריי והביט בי במבטו העמוק והבוחן, "הוא רואה אותך"

המשך יבוא...