השומר מהצללים

פרק 27- אל תשחרר

מחר אני לא אוכל להעלות פרק אז אני מעלה היום במקום.🙂
מקווה שתאהבו, זה סוג של המשך מהפרק הקודם אז מי ששכח מה קרה שירפרף קצת על פרק 26. קריאה נעימה⁦❤️⁩

"איך בבית?" אמט קטע את מחשבותיי ותפס אותי בוהה בגוונים הכחולים על הקיר.
"בסדר גמור." עניתי בחייוך שזייפתי מאז שנכנסתי לחדרו.
אחרי השיחה שלי ושל תום לא רציתי לראות אף אחד, רק לקבור את עצמי איפשהו ולהמשיך ברגשות האשם שלי כלפי עצמי, אבל שעה אחרי הריב שלנו הפגישה שלי עם אמט הגיעה ולא יכלתי להבריז לו. רק פשוט לא תכננתי שימשיך להיות בתפקיד הפסיכולוג שלי.
"ואיך עם החברים בכיתה?"
"מעולה."
לוגן, שבדרך כלל לא דיבר כשאני עם אחרים, פצה את פיו וידעתי שאני לא הולכת לאהוב את מה שהוא הולך לומר...
"קאיה שקרים לא עוזרים לאף אחד. חשבתי שהבנת את זה כבר בצהריים אחרי מה שקרה."
העברתי את ראשי אליו מייד והבטתי בו בהלם.
למרות שידעתי שזה מכוונה טובה לא האמנתי שהוא אומר דברים כאלה, ועוד ליד אמט.
"מה קרה?" אמט שאל בעניין אבל לא יכלתי להסיט את מבטי מלוגן אליו, הוא אמר לי בעיניו השחורות להפסיק לשקר, להפסיק את המשחקים המגוכחים.
"כלום." עניתי לאמט ברגע שהפסקתי את קרב המבטים ביני לבין לוגן ושמעתי אותו נאנח בייאוש.
"מספיק עם זה כבר! לא נמאס לך לשקר? לעשות הצגות? אנחנו בסך הכל רוצים לעזור," לוגן אמר בנשימה אחת והרגשתי את מבטו חורך את גבי, "את לא חושבת שאמט צריך לדעת על כך שתום גילה ששיקרת לו שאת ישנה אצל דודים שלך? שהידיד היחיד שלך מאז שהגעת חשף את הסוד שלך והתרחק ממך אחרי שפגע והעליב אותך? איך את רוצה לטפל בעצמך אם את לא מספרת לפסיכולוג את מה שעובר עלייך היום ומשקרת לו ולכולם שהכל בסדר?"
חזרתי שוב להביט בו, הפעם מזועזעת ממנו לחלוטין. מי הוא חושב שהוא?!
"איך אתה מעז?! מי ביקש ממך לחשוף בפני אדם אחר את מה שקורה לי?
אתה חושב שזה קל לי שמישהו עוקב אחריי כל הזמן ויודע כל מה שעובר עליי? אז עכשיו אתה גם מספר את זה לעוד מישהו כדי שלא תהיה לי אפילו טיפת פרטיות?!"
לוגן נשף אוויר בתסכול והעביר יד בשיערו השחור שהספיק להאריך מאז שראיתי אותו לראשונה, "אני רק מנסה לעזור. למה כזה קשה לך לקבל את זה?"
"כי אני לא רוצה את העזרה שלך!"
לפתע ראיתי את עיניו של לוגן משנות את הבעתן, הבנתי שהוא נפגע ממני. אבל למה זה כזה הכאיב לי שאני זאת שפגעה בו?
אמט החליט משום מה לא להתערב, בטח איזו דעה פסיכולוגית שצריך לתת לשני אנשים לפתור את הבעיות שלהם בעצמם.
"אל תבוא אחריי." ביקשתי ממנו בלחש כשלקחתי את תיקי ויצאתי מחדרו של אמט אבל כמו שחשבתי, לוגן יצא גם הוא מהחדר אחריי.
שלחתי ללילי בזריזות הודעה שאני אצל רייצ'ל ואחזור מאוחר, ומבלי לחכות לתשובה ממנה החזרתי את הפלאפון לתיק ויצאתי משער בית הספר.
"אם תתעלמי ממני זה לא יפתור את זה." לוגן אמר כשהוא הולך לידי, אבל לא חשבתי לענות לו.
אז עכשיו כל דבר שיקרה לי הוא יספר לאמט? או למישהו אחר? למה לי לחיות ככה בלי טיפת פרטיות?!
מאז שהוא התחיל לדבר איתי לא הראתי לו סימן אחד שאני לא רוצה שהוא ילך אחרי תמיד, אבל זה היה כי האמנתי שהוא בסך הכל שומר עליי.
ולא מישהו שיספר לאנשים אחרים על דברים שאני לא מעוניינת לספר לאף אחד.
"לפחות תסבירי לי מה קורה? או שאת הולכת עכשיו להמשיך לשתוק כל הדרך הבייתה?!"
"אנחנו לא הולכים לבית של משפחת ג'ונסון." אמרתי בקול רגוע, שלא נשמע בכלל תואם לטון קולו הגבוה מדבריו מקודם.
"אז לאן?"
"למה זה מעניין אותך?"
"כי אני הולך איתך לשם."
בבת אחת נעצרתי באמצע הדרך והבטתי היישר בעיניו כדי שיבין עד כמה אני רצינית במה שאני הולכת לומר, "אתה מוזמן ללכת לוגן, אני לא מבקשת ממך לבוא אחריי," הצבעתי לכיוון השביל שמגיע לבית משפחת ג'ונסון, "אם אתה רוצה ללכת אז בבקשה."
"את יודעת שאני לא יכול." קולו לפתע נהיה שקט יותר, אבל הוא נראה סוער יותר ממקודם.
המשכתי ללכת מבלי לענות לו והוא אחריי בשתיקה עד שהגענו למקום בו הוא סיפר לי לראשונה על עברי ומשפחתי.
מקום שומם, שאף אחד לא נמצא בו, כך שאף אחד לא יוכל לחשוב שאני מדברת אל עצמי.
"אני לא יכול לתת לך ללכת בלי שמירה קאיה," הוא חזר על מילותיו וניסיתי להתעלם מהצמרמורת שעברה בי כששמעתי את שמי יוצא מקולו, "ברגע שאת תיהי לבד הבלוורטים יסיימו את מה שניסו לעשות לפני יומיים."
"זה לא אכפת לי מה אתה יכול או לא יכול לוגן. זה שאתה חייב ללכת איתי לכל מקום לא נותן לך את הזכות לספר לאנשים דברים עליי שאני לא רוצה שידעו. עכשיו אני נותנת לך את הבחירה להחליט אם אתה רוצה להמשיך להיות איתי כל הזמן או לעזוב. אבל אני מצפה שאם שתגיד שאתה נשאר אז אתה לא מספר לאף אחד משהו עליי מבלי רצוני. אני מובנת?"
"את באמת חושבת שאני יכול לעזוב? אם אף אחד לא ישמור עלייך את תהרגי."
"לוגן אתה לא עונה על השאלה שלי."
"כי את לא עונה על שלי."
נשפתי אוויר בתסכול ונשענתי על הסלע הגדול שמאחוריי, "למה אתה כזה ילדותי?!" 
"אהה אני ילדותי?! את זאת שמתעלמת מכל הבעיות שלך וחושבת שהן יעלמו לבד! את זאת שמדחיקה כל דבר רע שקורה לך ואז בסוף ברגע אחד של פלאשבק מתפרקת לרסיסים אבל יום אחר כך חוזרת לשחק אותה בסדר!
את משקרת לכולם, עושה הצגות שאת מישהי שהיית רוצה להיות. ואני יכול להתערב על זה שאת עדיין משחקת את עצמך אותה נערה שהיית לפני התאונה הזאת, נכון?" הבטתי בו בהלם כשהבנתי שכל מה שהוא אמר נכון. לעזאזל, "את מפרקת לעצמך את החיים בידיים שלך מבלי לשים לב קאיה, ואני בסך הכל מנסה לבנות מחדש את כל מה שאת הורסת לעצמך."
"בכך שלא תיתן לי פרטיות?" שאלתי בלחש כשהבנתי שאני לא מסוגלת להרים את קולי. לא אחרי ההלם ממה שאמר קודם, "שכל דבר שיקרה לי אני אסתכן בזה שעוד אנשים שאני לא מעוניינת שידעו ישמעו על כך ממך? אני מצטערת לוגן אבל זה לא חיים שאני מעוניינת לחיות, ואם התנאי שלך לשמור עליי זה לספר לאמט על הקשיים שלי אז אתה מוזמן ללכת ולא לחזור."
"אבל מה את חושבת לעזאזל התפקיד של אמט?! שתספרי לו על מה שכואב לך כדי שהוא יעזור לך לטפל בזה. את לא רוצה לטפל בעצמך?!"
"אני רוצה. בדרך שלי."
הוא גיחך, "דרך שמובילה לתהום."
"עדיין זאת הדרך שלי."
הרוגע שלי כשאמרתי זאת תיסכל אותו, והוא הביט בי בחוסר אמון.
"אז את מוכנה לזרוק את החיים שלך לפח בגלל מה? בגלל שאת מאמינה בדרך ההרסנית שלך לטפל בעצמך? למרות שאת יודעת שהיא רק פוגעת בך."
"זה לא אמור להיות אכפת לך בכלל! התפקיד שלך הוא לשמור עליי מהבלוורטים! לא מעצמי."
"אבל את ממזמן לא רק תפקיד בשבילי!" הוא צעק לפתע ונרתעתי מעוצמת קולו, או יותר נכון ממילותיו. הוא נשם עמוק כדי להרגיע את עצמו והביט בעיניי האפורות לפני שדיבר שוב, "את ממזמן לא רק תפקיד בשבילי קאיה, כבר אמרתי לך את זה פעם."
שתיקה ארוכה עברה ביננו. שנינו בחנו אחד את השניה בקרב מבטים אחד ארוך.
ידעתי גם קודם שאני לא רק תפקיד בשבילו, אחרת למה היה ישן איתי כשביקשתי. למה היה מעודד אותי ונותן לי אוזן קשבת.
הוא תמיד היה שם בשבילי, ולא רק כדי לשמור על חיי מאנשים שמנסים לפגוע בי פיזית. אלא גם לשמור עליי נפשית.
לוגן חיבק אותי בלילות בהם פחדתי, הרגיע אותי כשהייתי בסערת רגשות. דאג לי כמו שאף אחד אחר מעולם לא דאג לי.
הקשיב לי כשהייתי צריכה לדבר, התעקש שאקח יום חופש כשידע שאני צריכה אחד כזה.
"ואתה כבר ממזמן לא רק שומר בשבילי." קולי יצא חלש משהתכוונתי. אבל לפי הבעת פניו ידעתי שהוא שמע את דבריי.
לאט לאט הוא צימצם את המרחק ביננו, עד שהיה קרוב אליי מספיק בשביל שאוכל לראות את הניצוצות בעיניו.
לוגן הושיט לעברי את שתי ידיו אל לחיי באיטיות כדי להראות לי שאני יכולה לסגת בכל רגע שארצה, אבל לא יכלתי לזוז ממקומי. לא רציתי.
עיניי היו מרותקות אל עיניו, ואחר כך לשפתיו, "אני רוצה לנשק אותך קאיה."
"מה מונע ממך?" קולי יצא מתנשף והרגשתי כאילו הלב שלי מפסיק לפעום כשראיתי את המבט של לוגן עליי.
כאילו הוא רואה את הדבר הכי יפה ונדיר בעולם.
"את. אני מפחד שאני לא אהיה מסוגל לשחרר כשתרצי."
חייכתי אליו בעדינות, והעברתי גם אני את ידי אל פניו ושיערו, "ואם אני לא רוצה שתשחרר? שלא תשחרר אותי אף פעם."
הוא חיפש בעיניי את הכנות והבקשה שהשתוקק שאבקש ממנו, ואחרי שמצא אותם הצמיד בבת אחת את שפתיו אל שפתיי.

המשך יבוא...

סוף סוף! (אנחה כבדה)
אני חיכיתי לזה יותר מידי זמן... הייתי עצובה אתמול אז יצא לי פרק עם ריב אבל לא יכולתי שלא להעביר אותו למשהו חיובי יותר;)
קיצור מקווה שאהבתם❤
ודרך אגב התגובות שקיבלתי כל כך שימחו אותי!!! תודה רבה לכם אתם פשוט מהממים ומפרגנים ברמה שאין לתאר!😍
תודה⁦❤️⁩⁦❤️⁩⁦❤️⁩