השומר מהצללים

פרק 37- יהיה בסדר

פרק מתנה לכבוד יום ההולדת של silver999moon ⁦❤️⁩😄 מזל טוב! מקווה שתאהבי את הפרק (וכמובן גם שאר הקוראים😘)
תהנו!

להיות שוב בין זרועותיו של לוגן היה בשבילי כמו המים שבריגן נתן לי לשתות אחרי כמעט יומיים של צמא. זה כמו התרפקות על משהו שחשבת שאבד לך, משהו יקר לך שלא ידעת אם תראה אותו שוב.
ברגע שקמתי גופי נצמד לגופו שעדיין חיבק אותי, פקחתי את עיניי וכשהבטתי סביבי גיליתי שאנחנו לבדנו בחדר שינה בביתו של כריס בו ישנו לפני כמה ימים. היום בו לוגן אמר לי לראשונה שהוא אוהב אותי.
זה מרגיש כאילו זה קרה לפני חודשים.
''בוקר טוב אהובה.'' הוא נשק למצחי ואני נישקתי אותו בחזרה. ''בוקר טוב.''
הבטתי בפניו היפהפיות שנראו מותשות, ולמרות שגופו של לוגן לא צריך לישון אף פעם הוא היה נראה כרגע עייף.
''התגעגעתי אלייך.'' העברתי את ידי על לחיי כדי להרגיש את זיפיו וחקקתי בזיכרוני את תווי פניו, לוגן קירב את ראשו אליי ונשק לשפתיי.
''אני חשבתי שאני משתגע, קאיה. רק מלדמיין שאת שבויה אצל הנוכל הזה גרם לי כמעט לאבד את השפיות.''
הרחקתי את ראשי ממנו כדי שיביט בעיניי, ''אני פה עכשיו לוגן, הכל בסדר.''
הוא הניד את ראשו לשלילה כשהעביר את אצבעו בעדינות על הדם שהתייבש על עורי, עדיין לא הספקתי לשטוף את זה וברגע שהוא בחן שוב את הסימנים מהמכות שארתוס החטיף לי ידיו רעדו מזעם.
''אני אהרוג אותו.'' הוא לחש, לחישה עוצמתית אפילו יותר מזעקה. הוא נשאר כמה שניות בדממה והעביר את ידיו בשיערי, ''מה הוא עשה לך שם?"
ליטפתי את לחייו וחייכתי כדי להראות לו שאני בסדר, וחשבתי להחליף נושא, ''לא משהו מיוחד. אתה יודע כמה זמן עבר מאז שנרדמתי?"
''אל תעבירי נושא, כמה מכות הבן זונה הזה החטיף לך?"
נרתעתי מעט מגופו של לוגן כששמעתי את מילותיו, מעולם לא שמעתי אותו מדבר ככה.
ברגע שראה אותי נרתעת הוא נאנח בקול רם ונשם עמוקות בניסיון להרגיע את עצמו, ''קאיה אני דואג לך, אני רוצה לדעת מה הוא עשה לך.''
''מה זה משנה? זה כבר קרה.''
''לי זה משנה.''
''לא עכשיו לוגן, אני לא מסוגלת לדבר על זה כרגע.''
הוא שתק לכמה שניות ארוכות והביט בעיניי האפורות, ''בסדר.''
חייכתי אליו ברוך, ''לא ענית לי, כמה זמן ישנתי?''
''כמה שעות, אולי שש. בריגן אמר לי שלא ישנת שם.''
''נרדמתי שם לאיזו שעה בערך, לא יכלתי לראות את השעון אז לא ידעתי כמה בדיוק,'' מלמלתי והעלתי לאחר מכן על פניי חייוך קטן מזוייף ולפני שהספיק לומר מילה נוספת הקדמתי אותו, ''אני מניחה שבדירה של שומר מלוכה לא יהיה מה לאכול אבל אולי יש בכל זאת? אני רעבה...''
הוא התעלם מההתחמקות שלי וחייך, ''לא חשבתי שאי פעם אשמע אותך אומרת שאת רעבה.''
הוא קם מהמיטה ועזר לי לקום, אחרי זה אני הלכתי לשטוף את פניי מהדם בזמן שלוגן הלך להכין לי אוכל.
באתי להיכנס לסלון אבל לפתע מילותיו של כריס עצרו אותי לפני שהספקתי להתקדם, ''לוגן הקשר שלכם לא טוב, אתה אמור לדעת את זה.''
נשימתי נעצרה ושמעתי את לוגן נאנח בקול רם, ''אני יודע כריס, אבל אני אוהב אותה יותר מידי בשביל לשחרר.''
''אתה לא יכול להתעלם מהעובדה שהיא נסיכה, אתה לא נסיך או אפילו במעמד יועץ אלא רק שומר מלוכה, הם לא יתנו לקשר בינכם להימשך, עדיף לך לסיים אותו בעצמך לפני שיהיה מאוחר מידי.''
הפחד לאבד שוב את לוגן כמעט שיתק אותי, רק לפני כמה דקות הייתי בטוחה ששום דבר לא יוכל עוד להפריד ביננו. והינה התקווה מתנפצת לי מול הפנים.
''אני לא אתן להם להפריד בינינו.'' קולו של לוגן היה החלטי והרגשתי שאני נושמת לרווחה כששמעתי שהוא לא מוותר.
''יעשו לכם הרבה בעיות. אולי אפילו ירחיקו אותך ממנה.'' בריגן אמר והחלטתי שזה הזמן שלי להכנס.
עשיתי את עצמי כאילו לא שמעתי דבר, וברגע שראו אותי נכנסת השתתקו בבת אחת ועשו את עצמם מתעסקים עם דברים שלידם.
טוב, כנראה משחק הוא לא הצד החזק אצלהם.
''בוקר טוב.'' מלמלתי והתיישבתי על אחד הכיסאות מול השולחן אוכל.
הם החזירו לי בוקר טוב בחזרה ולוגן הגיש לי צלחת עם חביתה שסיים בדיוק להכין.
''תודה.''
לוגן התיישב בכיסא מולי והביט בי אוכלת, ולמרות שגיליתי שגם לבשל הוא לא צד חזק אצל לוגן הרעב ניצח אותי ואכלתי בלי לומר מילה.
האוויר מסביב היה מתוח, בריגן וכריס הביטו בלוגן במבט שאומר את כל מה שנאמר מלפני שנכנסתי.
השקט נתן לי אפשרות לחשוב, ובראשי עלו כל האופציות למה שיקרה אחר כך. בשורה התחתונה החלטתי שאם לא יסכימו לקשר שלנו בג'נורה אני ולוגן נשאר כאן, כמו שהוא הבטיח לי שיקרה אם ארצה להישאר.
''מה עם משפחת ג'ונסון?"
''הם חושבים שאת אצל נח,'' כריס ענה לי, ''התקשרנו אליהם מהפלאפון שלך בשמו ואמרנו להם שאת תיהי אצלו במשך שבוע, משהו בסגנון של מסיבת הפתעה.''
הקלה מילאה אותי כשהבנתי שלא אצטרך להסביר להם על העדרותי. ''הם האמינו לזה?"
לוגן הנהן לאישור והבטתי בעיניו שהראו לי שהוא מוטרד ממשהו, בטח מדבריהם של כריס ובריגן.
הכל יהיה בסדר. הזכרתי לעצמי כשניסיתי להרגיע את עצמי. אני במקום בטוח, לוגן אוהב אותי ואני אותו, עוד פחות מחודשיים אני הולכת לג'נורה, שם אפגוש את אבי האמיתי ואחותי שלא פגשתי מעולם.
הכל מתחיל להסתדר בחיי. אני אהיה בסדר.
לגמתי לגימה אחרונה מהמים ופיניתי את הכלים לכיור.
''כמה זמן הייתי שם?"
לא הייתי צריכה להרחיב כדי שלוגן יבין למה התכוונתי, ''יומיים וחצי.''
''זה אומר שיש לי ארבעה ימים עד שאוכל לחזור למשפחת ג'ונסון?"
''את יכולה גם לחזור לפני,'' בריגן ענה, ''אם תרצי תוכלי להגיד להם שהשתעממת שם והחלטת לחזור מוקדם או משהו כזה. רק תצטרכי להסביר להם שהסימנים הכחולים בפנים זה מנפילה במדרגות.''
הוא צודק, המכות שארתוס נתן לי לא השאירו אותי ללא סימן, אני רק מקווה שנפילה במדרגות תחפה על סימנים כחולים ושפה פצועה.
''אוקיי, אני אחזור כשזה יהיה פחות בולט.''
סימנתי ללוגן שאני הולכת לחדר וברגע שנכנסתי לחדר הבטתי בחלון שהשקיף על הכביש, לא הייתי צריכה אפילו להסתובב לאחור כדי לדעת שלוגן עומד מאחוריי.
''שמעתי את השיחה שלך עם כריס ובריגן.'' קולי היה חלש כשנשארתי להביט במכוניות הנוסעות ושמעתי אותו סוגר את הדלת מאחורינו.
הוא התקרב אליי וחיבק אותי מאחור, ראשו נח בשקע שבין צווארי לכתפי ונישק אותי.
''את סומכת עליי קאיה?"
חייכתי אליו כשהסיט את מבטו להביט בפניי, הבטתי גם אני עמוק בעיניו השחורות, ''רק אם תגיד לי שהכל יהיה בסדר.''
חייוך קטן של הקלה עלה גם על פניו ולאחר כמה שניות הצמיד את שפתיו לשפתיי, ''הכל יהיה בסדר.''

המשך יבוא...