השומר מהצללים

פרק 19- פלאשבק

מי שלא זוכר מה קרה בפרק הקודם שירפרף עליו כי זה המשך שלו...:)

'אני חושב שכבר מאוחר מידי' מילותיו של תום עלו בראשי כל משך היום, וגרמו לי להרגיש רגשות אשם.
איך נתתי לזה לקרות? אולי זה לא כזה נורא?
בטח שזה נורא! אני אפגע בו בסוף... זה מרגיש כאילו החיים שלי גורמים לכל מי שמסביבי להפגע. למה הייתי צריכה בכלל להתחבר אליו? לתת לו להרגיש שאנחנו חברים טובים ואז בסוף להאלץ להגיד לו שאני עוד חצי שנה בורחת מכאן.
"למה זה כזה מפריע לך קאיה?" לוגן ישב מולי על מיטתי, כשאני יושבת מולו על הכיסא שמול השידה.
הפעם לא תיקנתי אותו כששוב קרא לי בשמי האמיתי, אפשר לומר שכבר התרגלתי לשם הזה מסוף השבוע שבו דיברנו כמעט ללא הפסקה.
מאז שהוא התחיל לדבר איתי הוא מעולם לא קרא לי קייטי, רק קאיה.
"כבר אמרתי בחדר אוכל, אני לא רוצה לפגוע באף אחד."
העובדה שלוגן הולך לשמוע את השיחות שלי עם כולם גרמה לי להרגיש כאילו אני פוגעת באמון של מי שמדבר איתי, הרגשתי לא נעים כלפי אלו שמדברים איתי שבטוחים שרק אני שומעת את דבריהם. בזמן האחרון גיליתי שאני יותר בוררת את מילותיי לפני שאני אומרת אותם, וידעתי שלוגן שם לב לזה.
"את לא פוגעת בו, הוא נראה לי גם מסוג האנשים שלא נקשר למישהו."
ניערתי את ראשי לשלילה, "שמעת מה הוא אמר."
לוגן נאנח בכבדות כשהביט בי בעיניו השחורות, "את חייבת להפסיק לקחת את האשמה עלייך. הוא זה שמחליט אם בחצי שנה הזאת הוא משחרר או נקשר. משם זו כבר בעיה שלו."
רציתי להאמין לו, ובאמת שכמעט הייתי בטוחה שהוא צודק אבל בסוף סתם הרגשתי שאני מנסה לתרץ כדי לא להרגיש רע עם עצמי.
"מישהו מתקרב." לוגן הזהיר אותי כדי שאדע להפסיק לדבר איתו.
אתמול ביום ראשון זואי באה להיכנס לחדר שלי לדבר איתי ושמעה אותי מדברת אל לוגן, במזל הפלאפון שלי היה לידי ועשיתי את עצמי מדברת למישהו לפלאפון.
דפיקה נשמעה בדלת וקראתי למי שזה לא יהיה שהוא יכול להיכנס.
אלכס נכנס בחייוך לחדר וחייכתי אליו בחזרה, "היי אלכס."
"היי קייטי, רק רציתי לעדכן אותך שאני לילי ואדם נוסעים למשפחה שלו ונחזור מאוחר בלילה. לוקאס עוד מעט יצא למסיבת יום הולדת של אחד מהחברים שלו וזואי גם נמצאת אצל חברות עד אחת עשרה כך שאת לבד. אם את רוצה את יכולה להתקשר לחברה מהכיתה ולהזמין אותה. את תסתדרי נכון?"
"כן אני אסתדר, נראה לי שאני אשאר פה לבד."
אלכס לא ידע שבאמת אני אף פעם לא לבד, אבל זה פרט שאני לא צריכה להזכיר.
"בסדר, תתקשרי אליי לכל בעיה. אני אהיה זמין."
הינהנתי לאישור והוא יצא כשהוא קורא ללילי להזדרז כדי שלא יאחרו.
"אז נראה שיש לנו בית לבד משלנו." לוגן מילמל וגרם לי לצחקק.
"למה? בנית על מסיבה פרועה עד שלוש בבוקר עם אלכוהול ובחורות?"
לוגן הצטרף לצחוק שלי והניד את ראשו בשעשוע.
השעה הייתה כבר שמונה, הבית שקט חוץ ממני ולוגן שהמשכנו לדבר עד שהרגשתי צמאה וירדנו ללמטה.
מזגתי לעצמי כוס מים והתיישבתי בספה כששמעתי קול צעדים יורד במדרגות.
"היי קייטי." לוק ירד גם הוא לקומת הסלון כשתיק גב קטן בידו.
חייכתי אליו, "היי, אתה ישן שם?"
הוא הניח את התיק לידו על הספה וישב מולי.
"כן, עוד מעט באים להקפיץ אותי. אז את נשארת פה לבד עד מחר?"
"לא, אלכס אמר שזואי תבוא בסביבות אחת עשרה." אמרתי והוא צחק בקול רם.
"נראלך? זואי תישאר שם עד מחר בצהריים."
כיווצתי את גבותיי בבילבול, "אלכס אמר שהיא תבוא היום."
"רוצה להתערב על זה?" הוא שאל בחייוך מתגרה וציחקקתי בשעשוע.
"למה לא?"
"על דולר אחד, אם היא באה לפני שתים עשרה בלילה את זכית, אם היא באה אחרי שש בבוקר אני זכיתי."
"אין בעיה." לחצתי את ידו כשקול צפירה של מכונית נשמעה מבחוץ וסימנה ללוק שחברים שלו הגיעו.
"אז שהמהמר הטוב מביננו ינצח, וזה יהיה אני.
תהני בבית, אל תשתוללי יותר מידי." לוק קרץ לי וציחקקתי כשיצא עם התיק גב שלו.
קמתי מהספה והלכתי למזוג לי עוד כוס מים קרים ופניתי ללוגן שעמד שקט מאחוריי.
"תגיד, אתה אף פעם לא אוכל או שותה?" גיליתי שזאת הפעם הראשונה שאני באמת חושבת על זה, אבל אף פעם לא ראיתי אותו אוכל או אפילו ישן.
"לא, זה כנראה מובנה אצלי כשומר מלוכה בשביל שאני תמיד אהיה בהיכון. ככה זה גם אצל כל שומרי המלוכה."
"ואתה אף פעם לא עייף?"
"לא."
הצחיק אותי כשדמיינתי אותו בתור ערפד, רק שהוא צריך להיות חיוור ולא לצאת אל השמש.
נכנסתי למטבח ומזגתי לי כוס מים נוספת, כשראיתי את הכיור מלא בכלים החלטתי לשטוף אותם.
לוגן עמד מאחוריי במטבח והביט בסיר שעדיין נח על השיש, "נראה שלילי השאירה לך ארוחת ערב."
"אני לא רעבה." עניתי במהירות ויכלתי להרגיש בבירור את המבט של לוגן עליי.
"שלא תחשבי שאני לא שם לב, את לא אוכלת בקושי מאז שהתעוררת."
שתקתי, לא ידעתי מה אני צריכה לענות, אם אני בכלל צריכה לענות.
אבל למזלי לוגן החליט לא לפתוח את הנושא וגרם לי לנשום לרווחה.
אחרי כמה דקות לפני שסיימתי לשטוף הבטתי לאחור וראיתי אותו יושב על הכיסא משועמם.
"תדליק טלוויזיה" הצעתי לו כשראיתי שאין לו מה לעשות והוא הלך לחפש את השלט שידעתי שבטח לא ימצא.
"איפה השלט הזה תמיד נמצא?"
לא יכלתי להתאפק וצחקתי, "בארון לייד המוצרי אפיה"
"למה זה שם?" הוא שאל בהלם והתקדם לקחת את השלט מהארון מטבח.
"לוק תמיד מחביא אותו שם כדי שיהיה ראשון בטלוויזיה" 
לוגן צחק ואחרי התעסקות קצרה עם השלט הצליח להפעיל חדשות.
השדרנית עם השיער הבלונדיני הופיעה על המסך ודיברה על הסכמי שלום בין ראשי ממשלה ואחר כך על מזג אוויר ושיטפונות באזור לא מוכר בעולם.
תוך כדי ששטפתי כלים הבטתי בחייוך בטלוויזיה ובלוגן שמביט בה ונראה משועמם יותר.
לפחות זה מעסיק אותו קצת והוא לא יושב על הכיסא משועמם.
סיימתי לשטוף את הכלים וניגבתי את ידיי. לקחתי מהמתקן ייבוש אחת מכוסות הזכוכית ששטפתי ומיליתי גם אותה במים קרים.
התקדמתי לעברו להביט בטלוויזיה וסיימתי בלגימה אחת את כל תכולת הכוס.
"מישהי פה צמאה." לוגן חייך אליי כשראה אותי מחסלת כבר את הכוס השלישית.
חייכתי אליו בחזרה ועוד לפני שהספקתי לחזור למטבח למלא לי את הכוס מחדש לפתע תמונה של גבר הופיעה על המסך וגרמה לכוס שהחזקתי להישמט מידי ולהתנפץ ברצפה.
לוגן סובב את ראשו אליי בחזרה במהירות ומאז כבר לא הבטתי בו.
רק בתמונה של הגבר על המסך שהשדרנית דיברה עליו.
"מה קרה?" לוגן מיהר להעמד מולי ולהסתיר לי את הטלוויזיה אבל המשכתי לבהות באוויר ולראות דברים מהעבר.
ראיתי הכל. את כל מה שניסיתי לשכוח. את הפנים שלו שם.
התנשפתי בבהלה כשכל המראות חזרו להופיע מולי, כל הדברים שהדחקתי מאז התאונה חזרו במכה אחת.
"קאיה מה קורה?" לוגן הרים את קולו בבהלה והרים את סנטרי כדי שאביט בפניו.
פתאום הכל נעצר והפסקתי לראות את מה שהחזיר אותי לתאונה.
ניסיתי לחזור למציאות, מצמצתי את עיניי ונאחזתי בחוזקה בחולצה השחורה של לוגן.
"ג'יי-מי לנ-טר" גימגמתי והמבט של לוגן נהפך להיות יותר מודאג.
"מי זה קאיה?" הוא שאל והזיכרון הכה בי בחוזקה.

'האוטובוס עצר את התחנת אסיפה האחרונה שלו והעלה עוד שני נוסעים.
גבר בסביבות גיל השלושים פלוס עלה וביקש לשבת ליידי.
הינהנתי אליו בחייוך וסימנתי לו שישב וכך הוא עשה.
הנסיעה המשיכה בדממה עד שהפלאפון שלו צילצל שיר ישן של שנות התשעים.
"הלו?" הוא ענה ויכולתי לשמוע מהצד השני קול של בחורה.
"לא, זה ג'יימי לנטר, בטח טעות במספר..." הוא מילמל לטלפון, "לא לא זה בסדר... בהצלחה, להתראות" הוא ניתק וגיחך.
"כל פעם בטוחים שאני איזו מרפאת שיניים."
ציחקקתי, "מספר דומה?"
הוא הינהן באישור, "כן, 5 באמצע במקום 4. איך כולם מתבלבלים דווקא בזה רק אלוהים יודע" '

התחלתי לראות שוב במטושטש את לוגן שחיכה שאענה לו.
"ג'יימי לנטר." מילמלתי לעצמי שוב והבטתי בעיניו השחורות של לוגן שהביטו בי בדאגה היסטרית. איכשהו עם כל הסערת רגשות שהייתה בתוכי, עדיין מצאתי נחמה קלה כשהבטתי בעיניו.
התחלתי לאבד את שיווי המשקל והוא אחז בי במהירות, "קאיה מי זה ג'יימי לנטר?" הוא שאל אותי שוב.
ניסיתי להוציא קול מפי, ולקח לי זמן מה עד שהצלחתי להעביר את מה שאני רוצה לומר החוצה.
"ה-הוא ישב לי-די ב..." התחלתי לגמגם אבל לא הצלחתי להמשיך.
"איפה הוא ישב ליידך?" לוגן ניסה לכוון אותי כדי שאמשיך.
"באוטובוס" עניתי ונראה שהוא הבין הכל, "ה-הוא. הוא מת" 
"בבית חולים?"
הנדתי את ראשי לשלילה.
"לא. לידי. הוא שכב לידי כשנפלנו מהאוטובוס." 
"איך ידעת שהוא מת?" הוא שאל אותי בעדינות ואחזתי חזק בידיו שהחזיקו אותי כשהתחלתי לראות את מה שהיה.
"הראש שלו היה לידי, הגוף שלו היה בצד השני." הוצאתי את מה שישב עליי ועיניו של לוגן נפערו בהלם.

המשך יבוא...

אתמול בלילה רציתי לכתוב פרק ולהעלות אותו אבל הספר איכשהו נמחק לי ורק עכשיו חזר... והקטע המוזר זה שהוא עדיין היה על האפליקציה בשמי ואנשים עדיין הצביעו לו אבל פשוט לא היה רשום לי בפרופיל או ב'להמשיך לכתוב' שיש לי אותו, כך שלא הצלחתי לכתוב.
אז הוא ב"ה חזר! (סמיילי של הקלה גדולה) (מעדכנת את מי ששלחתי להן הודעות בשאלה אם הן רואות את הסיפור או שהוא באמת נמחק.)
תודה לכל הבנות שענו לי:) ואני באמת מקווה שזה לא יקרה שוב.

תהנו! מקווה שאהבתן את הפרק❤