השומר מהצללים

פרק 38- אכזבה

מצטערת על הנטישה 😬 מקווה שזה מפצה⁦❤️⁩:)

פקחתי את עיניי אחרי שינה ארוכה והבטתי בלוגן שישב בכיסא ליד מיטתי, ''בוקר טוב.''
הוא חייך אליי, ''בוקר טוב.''
באיטיות קמתי מהמיטה והתקדמתי לכיוון השירותים, לוגן חיכה לי מחוץ לחדר ולאחר שנעלתי את הדלת הלכתי ישירות אל הכיור לשטוף את פניי מהלילה.
סגרתי את ברז המים וברגע שפניתי להביט במראה נשימתי נעתקה.
ארתוס עמד מאחוריי, הביט בי מבעד למראה כשחייוך זדוני מופיע בפניו.
ליבי החל להלום בחוזקה וניסיתי לשכנע את עצמי שאני חולמת, ''חשבת שתוכלי לברוח?"
קולו היה לא יותר מלחישה, וברגע שהעביר את ידו בגופי הקפוא מההלם הפחד שיתק אותי כשהבטתי בעיניו. ''את אף פעם לא תוכלי לברוח, תזכרי זאת.''

קמתי בבעתה מהסיוט ומיהרתי להדליק את מתג האור שליד מיטתי.
נשימתי נהפכה למהירה ורועדת, גופי שקשק מפחד ומוחי ניסה להזכיר לי שוב ושוב שזה היה רק חלום.
'ארתוס מת... הוא מת... אני לא אראה אותו יותר...' ניסיתי להזכיר לעצמי שוב ושוב אבל הפחד נשאר להתקע עמוק בתוכי.
לוגן שעמד קודם לכן רחוק ממיטתי התקדם אליי, התיישב לידי על המיטה וחיבק את גופי הרועד.
''עוד סיוט?"
הנהנתי בראשי לכן, לא הייתי מסוגלת לומר מילה.
''את בטוחה כאן קאיה, אל תדאגי, אני פה איתך.''
הוא לחש לי זאת שוב ושוב כמו שעשה בלילות הקודמים שהיו מלאים בסיוטים, הוא ידע שזה מרגיע אותי.
עברו יומיים מאז שהגעתי לביתו של כריס, בהם הסימנים שעל פניי נהפכו להיות מעט עדינים יותר ופחות בולטים, בהם הספקתי להתפרק מול לוגן והוא מולי.
והיום אני חוזרת לבית משפחת ג'ונסון, לאחר שדיברתי עם לילי אתמול וסיפרתי לה איך אני נהנת אצל נח ושאני מחר אחזור.
המרחק בין בית משפחת ג'ונסון לביתו של כריס היה לא יותר מעשרים דקות הליכה, בהם שנינו דיברנו ואני בנוסף דמיינתי איך הולכת להיות הכניסה שלי אל הבית.
בסופו של דבר הגענו לכניסת הבית ופתחתי את הדלת, לילי אלכס ואדם היו בסלון.
''היי.'' חייכתי אליהם חייוך קטן וסגרתי את הדלת מאחורי, לילי קמה מהספה בה ישבה ופנתה אליי לחבק אותי.
''איך היה?" היא שאלה במעט דאגה.
''אמרתי לך אתמול, היה כיף.'' הרגעתי אותה.
''אז למה חזרת מוקדם? נח אמר לי שתחזרי שבוע הבא."
''השתעממתי אז חזרתי, הייתי שם בעיקר בשביל לבקר חברות ולא רציתי להעיק יותר מידי על נח.''
זה היה הסיפור כיסוי שלי, אחרי הכל הם ראו שאני ונח ביחסים לא כל כך טובים אז הבנתי שהתירוץ שהתגעגעתי אליו לא יהיה מספק אלא אם כן אגיד שהלכתי אליו כדי לבקר חברות.
ברגע שהתרכזה בפני לפתע עיניה התרחבו בהלם והיא מיהרה לסקור את הסימנים שבפניי, ''אלוהים אדירים, מי עשה את זה?!"
הדאגה בקולה מיד הקפיצה את אלכס וגם הוא התקדם אלינו ובחן את הסימנים מהמכות של ארתוס.
''זה שום דבר,'' מיהרתי לומר, ''יש לנח הרבה מדרגות בבית ולא שמתי לב כשדילגתי בטעות מדרגה אחת.''
גופה של לילי נרגע מעט אבל היא עדיין נראתה דואגת, ואני לא יודעת למה אבל הרגשתי שהדאגה שלה גורמת לליבי להתחמם.
אימי לא הייתה מהטיפוסים הדואגים, היא הייתה אדישה יותר ולא התרגשה מדברים כאלה.
''היי.'' חייכתי לאדם שעדיין היה במרחק כמה צעדים ממנו והביט בנו השתיקה.
הוא חייך אליי ואמר לי שלום בחזרה.
אחרי שלילי ואלכס שאלו עוד קצת על השבוע אצל נח ועל ה-'מסיבת הפתעה' שלקח אותי אליה הם היו צריכים ללכת לאירוע של קרוב משפחה בו גם לוק וזואי כבר נמצאים ואני ואדם נשארנו בבית לבד.
''אז איך זה קרה?" הוא שאל והצביע בראשו לעבר פניי.
''נפלתי מהמדרגות בבית של נח.''
אדם גיחך והניד את ראשו, ''אני לא לילי ואלכס קייטי, אני יודע לזהות מכות כשאני רואה. ככה גדלתי.''
נשימתי נעתקה מדבריו ובחנתי את פניו כשאמר זאת, כמו תמיד הוא ידע טוב מאוד איך לא להסגיר שום רגש.
''מה זאת אומרת ככה גדלת?"
''יש לי כמה קרובי משפחה שקשורים לעולם הפשע, בינהם אחד מהאחים שלי שהיה מסבך את כולנו עם השטויות שלו. אני יותר ממסוגל להבדיל בין מכה מנפילה לבין מכה מכוונת.''
ליבי נחמץ כשדמיינתי את אדם ילד קטן רואה דברים כאלו בביתו, המקום שאמור להיות איפה שירגיש הכי מוגן בעולם.
למרות שהוא אמר זאת כאילו דיבר על מזג האוויר, ידעתי שהוא מרגיש הרבה יותר מכפי שהוא מראה וראה הרבה יותר מכפי שהוא אומר. ''אני מצטערת לשמוע.''
הוא הביט בי בבילבול, ''על מה?"
''שככה היית צריך לגדול.''
חייוך קטן ועצוב הופיע על פניו, והוא הניד את ראשו כאומר שזה שטויות.
''אל תדאגי לי, התרגלתי. העיקר שאני במקום שונה עכשיו.''
חייכתי אליו בחזרה, ''זה הכי חשוב.''
יצאתי מהסלון לעבר המטבח ומזגתי לעצמי כוס מים. ''רוצה גם?"
''זה הוא, נכון?''
''מי?"
"נח, הוא זה שעשה לך את זה.''
''לא.''
''אז מי זה?"
סגרתי את הברז ונשמתי עמוק תוך כדי שאני חושבת על תשובה, קרבתי את שפתי אל הכוס ולגמתי מהמים כדי לתת לי זמן.
הפנתי את מבטי ללוגן והוא סימן לי לא לענות, הבנתי שהוא מתכוון שאגיד הכל רק לא את האמת.
''עשיתי הליכה באיזור בשעה מאוחרת וכמה נערים שם חשבו שאני מישהי אחרת, אני לא יודעת מי הם חשבו שאני ולמה כעסו עליה כל כך, ולמזלי הצלחתי לברוח מהם בזמן.''
תירוץ עלוב אני יודעת, אבל זה הרבה יותר טוב מאשר להגיד שנולדתי בכלל בעולם אחר והגעתי לעולם הזה בגלל מלחמה שהתחילה שם כשהייתי תינוקת, ולפני כמה ימים האויב חטף אותי כדי שאתן לו מידע שיעזור לו במלחמה ואחר כך יהרוג אותי אבל הצלחתי לברוח לפני שהספיק.
כן, אפשרות א' בהחלט עדיפה.
אדם שתק בזמן שהנחתי את הכוס הריקה בכיור ולא התנגד כשעליתי לחדרי והשארתי אותו בקומת הסלון לבד. אחרי שסגרתי אחריי את הדלת הרגשתי לפתע שאני יכולה לנשום לרווחה.
''השתפרת בזה.'' לוגן לפתע אמר והבטתי בו בשאלה אילמת.
''במה?"
''בלשקר.''
התלבטתי אם הוא החמיא לי או עקץ אותי, ואחרי כמה שניות בהן בחנתי את פניו הבנתי שהוא עוקץ אותי.
''תודה.'' מלמלתי ביובש, הוא באמת  חושב שזה קל לי?
''אולי גם בפעם הבאה בה תצטרכי לשקר לי כדי להיחטף שוב כשיאיימו על משפחת ג'ונסון אני אפילו לא אעלה על כך שאת משקרת...''
''לוגן מה אתה רוצה?" קטעתי את דבריו ונאנחתי בקול רם כשלא הבנתי מאיפה הוא התחיל להוציא פתאום את מה שיש לו עליי, ''אתה חושב שרציתי להיות שם? שהייתה לי טיפת ברירה?"
''היית צריכה לספר לי.''
''הוא איים עליי שאם אגלה לך הוא ידאג שהם יפגעו.''
לא הבנתי מאיפה לפתע הוא הוציא את הנושא הזה, אבל ידעתי שזה משהו שישב עליו עוד מאז שגילה ששיקרתי לו ולאחר מכן נחטפתי. וכנראה אחרי שהייתי צריכה לשקר עכשיו לאדם הכל עלה לו.
''את לא סומכת עליי?"
נשפתי אוויר בתסכול ונשענתי על השידה כשאני מנסה להרגיע את עצמי, ''אני כן אבל פחדתי. לא רציתי שמישהו יפגע בגללי. לא רציתי שאתה תפגע בגללי.''
הוא הנהן לעצמו בהבנה, ''לא סמכת עליי.''
הוא היה מאוכזב. ציפה ממני שאסמוך עליו בעיניים עצומות, אבל כנראה לא הייתי מסוגלת לזה.
''אני מצטערת.''
אחרי כמה שניות ששתק ולא ענה לי יצאתי מהחדר ונעלתי את עצמי בחדר השירותים, רק רציתי להיות לבד.

המשך יבוא...

שנה טובה אהובים ובעזרת ה' גמר חתימה טובה לכולנו! אני לא אפרסם פרק ככל הנראה השבוע אבל שבוע הבא או במוצאי שבת הקרובה אפרסם:)